לוקייה אלוואנו: טרגדיה יוונית במציאות מדומה

התור שהשתרך מדי יום בפתח הביתן היווני בג׳רדיני היה מראה חריג למדי בביאנלה של ונציה לשנת 2022. תור הוא, כידוע, אחד הסימנים המוסכמים לביקוש, וביקוש הוא אות כבוד בתחרות הקשה על זמנם ותשומת ליבם של המבקרים בתערוכות ענק כמו הביאנלה. מן הסתם היה בכך איתות על חשיבות היצירה שהוצגה בפנים: On the Way to Colonus. האמנית לוקיה אלוואנו, נציגת יוון לביאנלה, שאבה את השראתה מ״אדיפוס בקולונוס״, טרגדיה יוונית בת 2,500 שנה מאת סופוקלס.

התור נוצר בעקבות אילוץ, למעשה בחירה אמנותית, שהכתיבה את תנאי הצפייה: כל צופה נכנס.ת לבד לחלל החשוך, מלווה לכיסא שעוצב במיוחד לשם כך ומתחבר.ת לאוזניות ולמשקפי מציאות מדומה (VR). רק כך, בבידוד מוחלט, ניתן לצפות בסרט, עבודת וידאו ב־360 מעלות ובאורך 15 דקות.

למה בעצם לא להקרין את הסרט לכל, בהקרנה פתוחה?

״חיפשתי דרך להעביר את תחושת הבדידות, התלישות, של אדיפוס, העיוור, הפגיע, וזה חלק מהחוויה שרציתי לתת לצופים״ – אומרת אלוואנו בראיון לפורטפוליו לקראת פתיחת תערוכה מיוחדת שלה בגלריה של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה. ״המעקה המקיף את הכיסא הוא קצת כמו מקל נחייה לעיוור, והבידוד והחושך מסביב יוצרים סביבה שמערערת את הבטחון הפיזי״.

חוסר הביטחון אינו מכוון רק להזדהות עם אדיפוס, אלא במידת מה גם עם האמנית, כחלק מחוויות שעברה בתהליך העבודה. בין אלה אפשר לציין את בידודי הקורונה, אך לא רק. אלוואנו בחרה למקם את ההתרחשות בנוף של שכונת עוני המאוכלסת בקהילת רומה (צוענים) – אוכלוסיית שוליים של נוודים באירופה, שאינם נקלטים בקלות בחברה המקומית, רובם חיים כפליטים ללא זכויות אזרח.

אדיפוס מחפש מנוחה אחרונה

בין שבילים לא סלולים, פחונים דלים, מכוניות נטושות וערימות אשפה ופסולת, אדיפוס המלך הגולה, שירד מגדולתו, מלווה באנטיגונה בתו ומוקף בדמויות עוינות ובמבטים חורשי רע. איכות הצילום המעולה עומדת בניגוד לעליבות התפאורה ולמשחק החובבני במכוון.

אלוואנו, 44, בוגרת תואר שני בצילום מהרויאל קולג׳ בלונדון (RCA). היא גדלה ביוון הפוסט־דיקטטורית של שנות ה־80, תחת השפעה קומוניסטית. בעבודותיה יש שילוב של פרודיה על סגנון התעמולה הסובייטי שספגה במסגרת חינוכה בגיל צעיר, ועמדה ביקורתית כלפי החברה המערבית קפיטליסטית.

״התאהבתי במדיום של VR כי אני אוהבת לחלום ואני שואפת ליצור עבודות שמנסות לתפוס את רוח החלימה. הרב־שכבתיות, השיבוש של זמנים וחושים. כשחושבים על זה, גם בפעולת החלום אנחנו לבד״

 

את הבחירה שלה במדיום של מציאות מדומה היא מסבירה במונחים של חוויה אישית: ״התאהבתי במדיום של VR כי אני אוהבת לחלום ואני שואפת ליצור עבודות שמנסות לתפוס את רוח החלימה. הרב־שכבתיות, השיבוש של זמנים וחושים. כשחושבים על זה, גם בפעולת החלום אנחנו לבד״.

תנאי הפתיחה משובחים. המפגש בין סופוקלס לעולם של ימינו ובין הטרגדיה של יוון הקלאסית לטכנולוגיה המתקדמת, צילום ב־360 מעלות, הקרנת VR בתלת־ממד, יוצר עבודה טעונה וחזקה. גם החיבור לדמויות מהקהילה, במקום שחקנים מקצועיים, תורם לאותנטיות ולאווירה המאויימת של הסרט.

איך יצרת הקשר עם אנשי הקהילה?

״כשחשבתי לראשונה לעבוד עם תושבי השכונה יצרתי קשר דרך מורה בבית ספר יסודי שהכרתי, שהיא גם פעילה חברתית. היא הזהירה אתי שאלמד טוב טוב את חוקי החברה שלהם. חברי הקהילה התגלו כשחקנים מעולים, יש להם פילוסופיה שקרובה מאוד לתיאטרון אבסורד״, היא מציינת. ״מבחינה טכנית, אין דבר יותר מעניין מהמצלמה של VR – מצלמת 360 מעלות שלא מכוונת ישירות לאף אחד״.

את העבודה עם תושבי השכונה החלה אחרי שנקלעה לשם במקרה. ״חיפשתי לוקיישן לעבודה אחרת והגעתי בטעות לשכונה בשולי אתונה, איזור קשה שיש בו מציאות רעילה ודי מפחיד להיתקע שם עם האוטו. בפעם הראשונה שהגעתי לשם ילד בן 12 איים עליי עם סכין. מאוד מלחיץ. שם השכונה הוא Nea Zoi – חיים חדשים – זה ממש פרדוקס״.

אחרי הרתיעה הראשונית התעוררה בה סקרנות שהובילה ליצירה, שמצד אחד קושרת את האמנות העכשווית לשורשים העתיקים של תרבות יוון, ומצד שני מתייחסת לתופעות חברתיות, למצב האנושי ולקשיים אוניברסליים בעידן המודרני. ״באותה תקופה קראתי את אדיפוס בקולונוס. האנשים שם הם אאוטסיידרים, וזה מאוד התחבר לי לסיפור של אדיפוס. בניגוד למחצית הראשונה של חייו – במחזה המוקדם יותר אדיפוס המלך – בערוב ימיו הוא במצב פגיע מנסה להגן על עצמו מפני האלים.

״בתחילת הסיפור הוא אומר לאנטיגונה, בתו (שהיא גם אחותו) שהוא עייף. הוא מחפש קהילה שתקבל אותו כדי למצוא מנוחה אחרונה, מקום שבו יוכל לסיים את חייו ולהיקבר. זה נושא שיש בו משמעות ומשקל עבור האוכלוסיה של הרומה, כמי שלא מחזיקים באזרחות יוונית או דרכון אירופי, ומתקשים לקבל רישיון לקבורה״.

״אלוואנו עושה שימוש מרשים בווידאו אימרסיבי ועוסקת בנושאים פוליטיים־חברתיים עכשוויים באופן חריף ונוקב״, אומרת האוצרת כרמית בלומנזון. האמנית, שכבר קודם ניהלה קריירה בינלאומית מצליחה, עסוקה ומבוקשת במיוחד בעקבות השתתפותה בביאנלה. הראיון עימה מתקיים כשהיא בעיצומה של הצבת תערוכה בשטוקהולם, לישראל היא מגיעה למספר ימים וממשיכה מיד לתערוכה הבאה.

היא מגיעה לכאן לרגל חנוכת המרח״ב הדיגיטלי (מרכז למדעי הרוח והחברה הדיגיטליים) של האוניברסיטה הפתוחה, המתקיימת היום (ב׳). עד סוף החודש יוצגו בגלריה של האוניברסיטה שתי עבודות שלה: New Horizons Pilot משנת 2018, עבודת וידאו ב־180 מעלות, שעושה שימוש אירוני בפסקול הסרט האוטופי To New Horizons. הסרט נוצר ב־1940 בעקבות ההצלחה המהדהדת של תערוכת ה־Futurama עיר העתיד הדמיונית שהציגה יצרנית הרכב ״ג׳נרל מוטורס״ ביריד העולמי בניו יורק ב־1939.

על רקע הפסקול הנלהב מ־1940, המתאר עתיד מזהיר למין האנושי, היא מציירת באירוניה את החלום התעשייתי־קפיטליסטי ואת שברו. לדבריה: זהו ״מסע פוטוריסטי אבסורדי במורד מחילת הארנב, אל אתר פסולת פוסט־קפיטליסטי באתונה, שבו בעלי חיים מתגוררים במקומות הלא נכונים, ועופות טרף בכלוב מנהלים משפטי ראווה בסגנון סטאליניסטי״.

בעבודה נוספת, The Green Room משנת 2016, היא יוצרת מרחב ביניים לא מוגדר, מעין שום מקום, ובו דמות שצולמה על רקע מסך ירוק מביטה לתוך בית ויקטוריאני בסגנון הקולנוע הבריטי של שנות ה־50. הסרט יוצר אנלוגיה בין מבטו של זר, הצופה מבחוץ ומנסה להתיישב כדייר בבית שאיננו שלו, לבין איום ״פלישת הזרים״ המרחף על אירופה, בזמן שהיא מנסה להדחיק את עברה הקולוניאליסטי.

---

לוקייה אלוואנו
אוצרות: כרמית בלומנזון, חוה אלדובי
גלריית האוניברסיטה הפתוחה, רעננה
פתיחה 13.3; נעילה 31.3