סבטלנה ריינגולד: פסטיבל הצילום נותן מקום להשתתפות אזרחית וריבוי נרטיבים

חגית: שלום סבטלנה, ברכות לפתיחת פסטיבל הצילום הבינלאומי שאת משמשת כאוצרת הראשית שלו. מה שלומך? ספרי קצת על השנתיים־שלוש האחרונות, לפני שנתמקד בפסטיבל הצילום

סבטלנה: שלומי טוב, תודה. השנים האחרונות היו עבורי תקופה אינטנסיבית מאוד, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית. לאחר שסיימתי את תפקידי במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית, עבדתי כמנהלת תחום האמנות הפלסטית בסל תרבות ארצי, תפקיד שאפשר לי לעסוק בחיבור שבין אמנות, חינוך והנגשת תרבות לקהלים מגוונים ברחבי הארץ. לצערי, המפעל החשוב הזה נסגר לאחרונה במתכונתו הקודמת, אם כי הוועדות האמנותיות ממשיכות לפעול.

במקביל, השלמתי את עבודת הדוקטורט שלי, העוסקת באמני ״אסכולת פריז היהודית״ בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ובקשריהם עם אמנים בארץ ישראל

חגית: בחרת בכותרת ״אזרחים״ לפסטיבל השנה. איך את מתרגמת את המושג הטעון הזה לבחירות של עבודות ואמנים?

סבטלנה: הבחירה בכותרת ״אזרחים״ נולדה מתוך רצון לבחון מחדש את משמעותה של האזרחות בתקופה זו. בישראל, המושג ״אזרחות״ טעון במיוחד. השאלה מי נחשב אזרח ומי אינו אזרח, למי מוענקות זכויות, מי זוכה להכרה ולייצוג ומי נותר מחוץ לגבולות המרחב הפוליטי, היא שאלה בוערת מן המעלה הראשונה. היא נוגעת בלב המתחים המעצבים את החברה הישראלית, ביחסים שבין אזרחות ללאומיות, בין שייכות לזהות, ובין זכויות פורמליות לאפשרות הממשית לממש אותן

במציאות שבה עצם ההשתייכות למרחב משותף אינה מבטיחה שוויון בזכויות, בנראות או ביכולת להשפיע, המושג ״אזרחים״ אינו מובן מאליו. הוא מחייב אותנו לשאול לא רק מי אנחנו, אלא גם מי נכלל בתוך ה״אנחנו״ הזה ומי נותר מחוצה לו

חגית: אנחנו רואים את זה עכשיו ביתר שאת, עם תוצאות הבחירות

סבטלנה: מתוך המורכבות הזאת ביקשתי להרחיב את הדיון מעבר לתפיסה המקובלת של אזרחות כמעמד משפטי, ולחשוב עליה כעל פעולה מתמשכת של נוכחות, השתתפות, השמעת קול ונטילת אחריות על העולם המשותף.

ההוגה חנה ארנדט הציעה נקודת מבט משמעותית: האזרחות אינה מתמצה בזכות להשתתף במערכת פוליטית קיימת, אלא ביכולת ליזום ולפעול בתוך מציאות שתוצאותיה אינן ידועות מראש. בהקשר הזה, הצילום הוא מדיום מרתק במיוחד. המצלמה אינה רק כלי להתבוננות בעולם, אלא גם אמצעי לתביעת נראות, להכרה ולפעולה. מעניין אותי לבחון מה מתרחש בין מי שמצלם, מי שמצולם ומי שמתבונן בתצלום, ואיזו אחריות נוצרת מתוך המפגש הזה.

עבור הפסטיבל, המתח הזה הוא נקודת מוצא מרכזית: ליצור מסגרת אמנותית שמאפשרת פעולה אזרחית, מבלי להפוך את האמנות לכלי אינסטרומנטלי בלבד. כיצד ניתן להעניק נראות מבלי לשחזר את יחסי הכוח וההיררכיות שבין מי שמתבונן לבין מי שנתון למבטו? וכיצד יכולה אמנות השתתפותית, ובפרט צילום, להרחיב את גבולות האזרחות, מבלי להסתפק בהבטחה סמלית לשינוי

המטרה שלנו אינה להמציא את הפסטיבל מחדש, אלא להעמיק את התפיסה האוצרותית והערכית שמלווה אותו לאורך השנים. הפסטיבל תמיד ביקש לראות בצילום הרבה מעבר למדיום אמנותי, ולהדגיש את כוחו ככלי לדיאלוג, למעורבות חברתית וליצירת מפגש

חגית: מה חדש ושונה בפסטיבל השנה לעומת המהדורות הקודמות? איך העבודה במתחם הסינמטק והשילוב של צילום, קולנוע ואירועים כמו ״אזרח לילה״ משפיעים על האוצרות ועל המפגש עם הקהל?

סבטלנה: אני חושבת שהמטרה שלנו השנה אינה בהכרח להמציא את הפסטיבל מחדש, אלא דווקא להעמיק את התפיסה האוצרותית והערכית שמלווה אותו לאורך השנים. הפסטיבל תמיד ביקש לראות בצילום הרבה מעבר למדיום אמנותי, ולהדגיש את כוחו ככלי לדיאלוג, למעורבות חברתית וליצירת מפגש בין אנשים וקהילות. לעודד השתתפות.

העבודה במתחם סינמטק מאפשרת לנו להמשיך ולפתח את התפיסה הזאת. התערוכות נפרשות בין חללי הסינמטק לבין המרחב הציבורי שסביבו, כך שלפעמים נוצר מפגש לא מתוכנן. אדם שמגיע לצפות בסרט, עובר בכיכר או משתתף בפעילות אחרת, עשוי להיתקל בעבודת צילום שמעוררת בו שאלה, זיכרון או מחשבה חדשה. בעיניי, דווקא למפגשים המקריים והבלתי צפויים האלה יש משמעות מיוחדת בפסטיבל שעוסק באזרחות, בשייכות ובמרחב המשותף.

גם החיבור בין צילום לקולנוע הוא הזדמנות להרחיב ולהעמיק את השיח, ובמיוחד את העיסוק בפוטנציאל של האמנות לחולל שינוי חברתי. הפסטיבל הוא מרחב חי של דיאלוג, מפגשים עם יוצרים, סיורים המודרכים

חגית: אם להיכנס לכמה דוגמאות יותר ספציפיות: סדרת ״המוקרנים״ של כרמן אלמקייס עמוס, שבה מסמכים מארכיוני המדינה מוקרנים על גופם של ניצולי טיפולי הגזזת. זה ביטוי חזק לאירוע טראומטי. היא מצליחה לערער על הנרטיב ממסדי או שזו פשוט עבודת מחאה?

סבטלנה: בעיניי, שתי האפשרויות אינן סותרות זו את זו. העבודה ״המוקרנים״ של כרמן אלמקייס עמוס היא ללא ספק פעולה של מחאה, שכוחה טמון באופן שבו היא מערערת על סמכותו של הנרטיב הממסדי ומעלה את השאלה מי מחזיק בזכות לספר את ההיסטוריה. השאלה המרכזית שהעבודה מציבה, בעיניי, אינה רק מה קרה בעבר, אלא מי רשאי להגדיר את האמת ההיסטורית בהווה.

כרמן משתמשת במסמכים ובתצלומים רשמיים מארכיוני המדינה ומקרינה אותם ישירות על גופם ועל פניהם של ניצולי טיפולי הגזזת. המפגש בין השפה הביורוקרטית, הקרה והמרוחקת של המסמכים לבין הגוף האנושי, הנושא את עקבות הטראומה גם עשרות שנים לאחר האירועים, יוצר היפוך משמעותי. המסמכים שנועדו לתעד, לסווג ולהגדיר את האנשים הופכים לחומר גלם אמנותי, ואילו האנשים עצמם, שקולם נדחק לשולי הנרטיב הרשמי, הופכים למקור העדות המרכזי. הצילומים מלווים בעדויות אישיות של הניצולים עצמם, סיפורים קורעי לב על ילדות שנקטעה, על פחד, השפלה וכאב.

לא פחות חשובה הדרך שבה העבודה נוצרה. כרמן אינה מתבוננת בנושא מבחוץ. אמה היא אחת המצולמות בסדרה, והמסע האמנותי שלה הוא גם מסע אישי ומשפחתי. במשך שנים היא מגיעה לבתיהם של הניצולים, שוהה במחיצתם, מקשיבה לסיפוריהם ובונה איתם יחסים של אמון. הצילום כאן אינו רק התוצר הסופי של המפגש, אלא חלק מתהליך של הקשבה, הכרה והשבת הקול למי שחוו את האירועים על בשרם.

מעניין גם שהעבודה היא חלק מפרויקט קולנועי רחב יותר, כך שהצגתה בפסטיבל השנה, המתקיים במתחם סינמטק, מקבלת רובד נוסף של משמעות. היא מצטרפת לדיאלוג שאנחנו מבקשים לפתח בין צילום לקולנוע, בין הדימוי הבודד לנרטיב המתמשך ובין העדות האישית לזיכרון הקולקטיבי.

חגית: הפסטיבל מציג צלמים מקצועיים לצד משתתפי PHOTO VOICE, שמצלמים את חייהם בעצמם. איך את מחברת בין העבודות בלי להפריד בין ״אמנות״ ל״פרויקט חברתי״?

סבטלנה: אני חושבת שעצם ההבחנה בין ״אמנות״ לבין ״פרויקט חברתי״ היא הבחנה שראוי לבחון מחדש. אחת מנקודות המוצא של הפסטיבל, ושל הפעילות של ארגון PHOTO IS:RAEL לאורך השנים, היא שהצילום הוא שפה שמאפשרת לאנשים להתבונן במציאות שלהם, לספר את סיפורם ולהשמיע את קולם. תפיסה זו עומדת בלב החזון של הארגון, שאותו יסד ומוביל הצלם והפעיל החברתי אייל לנדסמן, שמשמש גם כמנכ״ל הארגון והמנהל האמנותי של הפסטיבל.

לכן, מבחינתי, הצגת יצירותיהם של צלמים מקצועיים לצד עבודות שנוצרו במסגרת תכניות PHOTO VOICE אינה ניסיון לחבר בין שני עולמות נפרדים, אלא ביטוי לתפיסה רחבה ופתוחה יותר של הצילום, של אפשרויות הביטוי הגלומות בו ושל תפקידו החברתי. בשני המקרים – במקרה של צילום שנוצר במסגרת השתתפותית ובמקרה של יצירה של אמן מקצועי – אפשר וצריך לשאול מה הדימוי מאפשר לנו לראות, איזו מחשבה הוא מעורר ואילו יחסים הוא יוצר בין המצולם, היוצר והצופה.

הדבר מתחבר ישירות לנושא ״אזרחים״. אם אנחנו מבינים אזרחות לא רק כמעמד פורמלי, אלא כאפשרות להופיע במרחב הציבורי ולהשתתף בעיצוב המציאות המשותפת, הרי ש-PHOTO VOICE מממשת את הרעיון הזה הלכה למעשה. המשתתפים אינם רק מספרים על חייהם, אלא תובעים לעצמם מקום בתוך השיח הציבורי

חגית: התערוכה ״לא שותקים״ שמוצגת בפסטיבל עוסקת באלימות בחברה הערבית, ונוגעת בעצב חשוף ורגיש. מה העבודות האלה חושפות בעינייך על הפער בין אזרחות ושייכות לבין הזכות להישמע ולהיות מוגנים? האם את רואה את הרלבנטיות עוד יותר חזקה כעת, לאחר הבחירות?

סבטלנה: בעיניי, השאלה כיצד ניתן לכונן כאן מציאות משותפת לערבים וליהודים היא אחת משאלות היסוד הבוערות והחשובות ביותר של הזמן. זו שאלה של שוויון אזרחי, אחריות הדדית והכרה בזכותו של כל אדם לחיות בביטחון, בכבוד ולהיות שותף בעיצוב החברה.

התערוכה ״לא שותקים״ מעניקה במה לתושבות ולתושבים מבאקה אל־גרביה, אכסאל ויפיע, המתעדים את מציאות חייהם ומדברים על הפחד, הכאב והאובדן שהפכו לחלק מן השגרה. בשנת 2025 נרצחו 252 אזרחים ערבים, נתון מצמרר הממחיש את עומק המשבר ואת הפער שבין אזרחות פורמלית לבין מימוש הזכות הבסיסית לחיים ולביטחון. אך בעיניי, חשיבותה של התערוכה אינה טמונה רק בחשיפת המציאות הקשה, אלא גם בעצם התביעה לנוכחות ולמקום ראוי בשיח הציבורי.

אין ספק שעל רקע המציאות הפוליטית ותוצאות הבחירות, השאלות הללו מקבלות משנה תוקף. אני חושבת שזה הזמן לתיקון עומק, לשינוי תפיסה, ולשותפות אמיתית

חגית: התערוכה ״גופים בקצה״ מביאה את חוויותיהן של נשים אוקראיניות שהיגרו לישראל. כעולה ותיקה מברית המועצות לשעבר, את חשה קרבה לצלמות? את חושבת שגם אני, כמי שנולדה וחיה כאן תמיד, אזדהה ואוכל להבין את העולם שהן מתארות?

סבטלנה: זו שאלה מורכבת מאוד עבורי. לכאורה, כמי שנולדה בברית המועצות לשעבר והיגרה לישראל, אפשר להניח שיש לי קרבה טבעית לנשים המשתתפות בתערוכה. היא גם נאצרה על ידי שתי אוצרות יוצאות אוקראינה – ורה גייליס ויעל אסייג. אבל דווקא המפגש איתן מחדד את ההבדלים העמוקים שמסתתרים מאחורי מה שמכונה בישראל ״העלייה הרוסית״, כאילו מדובר בקהילה אחידה בעלת היסטוריה וזהות משותפות.

הזהות האוקראינית אינה יכולה ואינה צריכה להיבלע בתוך הקטגוריה הזאת. יש לה היסטוריה, תרבות, שפה וזיכרון קולקטיבי משלה, והמלחמה באוקראינה רק החריפה את הצורך להכיר בייחודיותה.

אני נולדתי ברוסיה ועזבתי את המדינה שנים לפני עלייתו של פוטין לשלטון. סיפורי העקירה, הפרידה מבני משפחה והניסיון לבנות חיים חדשים בצל מלחמה מתמשכת מעוררים בי הזדהות אנושית עמוקה, אך גם מחייבים אותי להכיר בכך שהחוויה שלהן שונה משלי.

חשוב להדגיש שהתערוכה אינה עוסקת רק במלחמה ובהגירה, אלא בוחנת אותן מתוך נקודת מבט מגדרית. העבודות חושפות כיצד חוויות של עקירה וזרות מצטלבות עם סקסיזם, הטרדות ואלימות מינית, ולעיתים גם עם פגיעוּת הנובעת ממעמד משפטי לא יציב ומחוסר ביטחון חברתי וכלכלי. בעיניי, זהו גם כוחה של התערוכה עבור קהל שלא חווה הגירה בעצמו: היא מאפשרת להתקרב לעולמן של נשים אלה מבלי להניח שחוויותיהן מוכרות לנו. הרי הזדהות אינה מחייבת סיפור חיים משותף, אלא נכונות להקשיב ולהכיר במה ששונה מאיתנו

חגית: ברכות גם על השתתפות הפרויקטים האורחים: ״דם וזהב״ של PjShak, שעוסק במחאות באיראן, ו״האזרחים של החלום שקרס״ של מסימו פלונה, שעוסק בחיים בשכונת סקאמפיה בנאפולי. היה קשה לשכנע אותם להציג בישראל בתקופה זו? מה קורה, בעינייך, במפגש בין הסיפורים האלה לבין העבודות מישראל?

סבטלנה: שתי התערוכות האלה מעניינות אותי משום שהן עוסקות במציאויות שונות מאוד, אך מעלות שאלות משותפות על אזרחות, כוח, הדרה והזכות להישמע. האמנית האיראניתPjShak משלבת דימויים שהופצו ברשתות החברתיות במהלך מחאת ״אישה, חיים, חירות״ עם רישומים, טקסטים וקולאז׳ים. היא הופכת את פעולת התיעוד עצמה למעשה של התנגדות לנוכח צנזורה ודיכוי. לעומתה, מסימו פלונה מצלם את תושבי שכונת סקאמפיה בנאפולי, על רקע שרידיו של חזון אדריכלי וחברתי שהכזיב. המצולמים שלו מביטים ישירות במצלמה ותובעים לעצמם נראות וכבוד בתוך מרחב של הזנחה.

המפגש בין האמנים מרחבי העולם לבין העבודות הישראליות מאפשר להרחיב את הדיון באזרחות מעבר לגבולות הלאומיים. הוא מדגיש שהמאבק על זכויות, הכרה ושייכות לובש צורות שונות בהקשרים פוליטיים וחברתיים שונים.

יש בהקשר הזה פרט מטריד במיוחד: האמנית האיראנית PjShak חיה בגלות ובחרה להציג בשם בדוי מחשש לרדיפה פוליטית. במקביל, בתערוכה המרכזית של הפסטיבל משתתף אמן ישראלי שמציג תחת השם הבדויaki , בשל חשש מההשלכות האפשריות של הצגת עבודתו ״מכניקה של מחיקה״. העבודה מתעדת את תהליך העקירה ההדרגתי של תושבי הכפר הפלסטיני אל־מור׳ייר ואת מנגנוני השליטה ההופכים את עצם ההישארות על אדמתם למעשה של התנגדות

חגית: כשאת מסתכלת על הפסטיבל כולו, את חושבת שהוא מציג דיוקן של החברה שלנו? מה היית רוצה שהמבקרים ייקחו מהמפגש עם העבודות אל החיים שמחוץ לפסטיבל?

סבטלנה: אני חושבת שהפסטיבל מציע פסיפס של קולות, זהויות, זיכרונות וחוויות, שלעיתים מתקיימים זה לצד זה מבלי להיפגש באמת. אצטט מהטקסט הראשי שכתבתי לפסטיבל: ״מבעד לעדשות המשתתפים נחשף ׳ידע אלטרנטיבי׳ – ידע שנגזר מתוך התמודדות יומיומית עם קשיים מבניים, מצוקות חברתיות, אך גם מתוך חוסן קהילתי עמוק.

״זהו מבט מפוכח ורב־עוצמה, המנסח מתוך חוויית השוליות תובנות חדשות על צדק, שייכות ותקווה. הנרטיבים המלווים את הדימויים מעניקים להם תוקף של ראיה חברתית; הם מתיכים את הכאב האישי לכדי עמדה ציבורית ברורה, והופכים את השקיפות הכפויה לנוכחות חקוקה. הצילום, אשר נקשר היסטורית להוכחה ולתיעוד של המציאות, נדרש כעת לשאלה חדשה: מה אם האמת אינה מושג סטטי הממתין להיחשף, אלא תהליך דינמי הנולד מחדש בכל רגע, מתוך ריבוי הנרטיבים?״

---

פסטיבל הצילום הבינלאומי PHOTO IS:RAEL | אזרחים
אוצרת: סבטלנה רינגולד, ניהול אמנותי: אייל לנדסמן
מתחם הסינמטק תל אביב
11-21 בנובמבר