הדס סט במוזיאון אשדוד: ״התערוכה הפכה למקום שבו אני מרגישה בבית״

״כשהתבשרתי על התערוכה זה היה רגע מרגש ומשמח. זה היה בתוך הקורונה״, אומרת הדס סט. ״לא תיארתי לעצמי שיעבור כל כך הרבה זמן, ושנמצא את עצמנו בתוך משבר ומלחמה בלתי נתפסים ובלתי נגמרים. בגלל המציאות האיומה של השנים האחרונות יצא שהתערוכה הייתה בתהליך עבודה זמן רב.

״במובנים מסוימים היא ליוותה אותי מהקורונה ועד עכשיו. כל כך הרבה זמן, שלאט לאט התערוכה עצמה הפכה למקום שבו אני מרגישה בבית. מקום מוכר, שאני רוצה לבקר בו, שמכיל את האנשים האהובים עליי בעולם, את החרדות שלי, את החלומות והסיוטים. אני שמחה שהיא מתקיימת במוזיאון אשדוד, ושיצא לי לעבוד עם יובל ביטון ורוני כהן־בנימיני, שהם מתנה אמיתית״.

את Joy in Repetition במוזיאון אשדוד מציגה הדס סט בעקבות זכייתה בפרס ישראל מקוב (אוצרת: רוני כהן־בנימיני). את הבשורה על הזכייה היא קיבלה בחודש יולי 2021, ותאריך הפתיחה המקורי נקבע לאוקטובר 2023. במאי 2023 נסגר המוזיאון לשיפוץ, שהתארך בעקבות המלחמה, והתערוכה נכלאה בלימבו של יותר משנתיים, עד שהמוזיאון נפתח מחדש השנה.

התערוכה בנויה כמסלול מעגלי בין שלושה חדרים, שני מסדרונות ושתי מבואות. היא כוללת למעלה מ־40 עבודות, מפוטומונטאז׳ים גדולים ועד תצלומים ישירים קטנים, חלקם מהשנים האחרונים וחלקם מגופי עבודה קודמים. במקביל לתערוכה, היא משיקה גם ספר אמנית חדש, שעיצב גיא שגיא.

בכל חלק בו יש התרחשות אחרת, בין אם זו נוכחות דומסטית ובין אם זה קשור למרחב המקומי. דאגתי שבכל חלק תהיה ילדה ישנה ומיטה, וששתי הבנות שלי יקבלו כל אחת חדר משלהן

שם התערוכה לקוח מאחד השירים האהובים עליה – Joy in Repetition של פרינס (1990). ״זה שיר שקצת כמו התערוכה הזו – חיכה כמה שנים מרגע שנכתב ועד הרגע שיצא לעולם. התערוכה הזו היא ההאחזות במה שיקר לי, בזמנים שבהם הרגשתי כמו ספינה טובעת.

״פעם חלמתי על פרינס. נסענו באוטובוס והתנשקנו מלא. פרינס מת על נשיקות. בסוף החלום ניסיתי לצלם אותו, ואז הכול התפרק, ומה שצילמתי נמחק. לאמילי דיקנסון יש שורה בשיר מספר 632: המוח רחב מן השמיים, כי הוא מכיל את כל ההופעות האפשריות שלהם. פרינס שר: Holding someone is truly believing, that there’s joy in repetition. החזרה היא השמחה שבחזרה – (גם ובין היתר) פועל יוצא של אהבה״.

סט מספרת שהחזרה והחזרתיות נוכחות גם בחייה היומיומיים, עוד לפני שמגיעה פעולת הצילום. ״יש לי כל מיני טקסים, שמשככים חרדה ומעוררים אותה בו בזמן. בבוקר אני עושה ארבע ברכות שמש, בולעת שני כדורי כורכום עם כוס וחצי מים. בכל פעם שנוסעת להורים, אבא שלי ואני יוצאים לרוץ בשבת בבוקר בשעה 7:30, שלושה סיבובים בנהלל.

״כל בוקר אני מלווה את הבנות לבית הספר, וכל ערב מקריאה להן סיפור, אפילו שהן גדולות. כל קורס אני פותחת באותו תצלום, שאבא שלי צילם באמצע שנות ה־80. כשהייתי ילדה הייתי סופרת מדרגות. בניגוד לנוסטלגיה, שמסתכלת מהעכשיו אחורה, החזרה מתגלגלת ללא סוף וללא התחלה. אני חושדת שבלי הטקסים הקטנים האלה הייתי טובעת בתוך ים געגועים״.

את חלל הכניסה של המוזיאון חילקה סט לחללים קטנים יותר, קצת כמו דירה או בית. ״בכל חלק יש התרחשות אחרת, בין אם זו נוכחות דומסטית ובין אם זה קשור למרחב המקומי. דאגתי שבכל חלק תהיה ילדה ישנה ומיטה, וששתי הבנות שלי יקבלו כל אחת חדר משלהן. בבית הן חולקות חדר, אז הבטחתי להן שבתערוכה הן יקבלו כל אחת חדר משלה.

״הבנות שלי, מיקה ואסי, ויון, בן זוגי, מופיעים בעבודות, ולכל אחד ואחת מהם יש חדר או פינה. הרגעים האינטימיים של הבית מתערבבים עם מופעים שונים של המציאות. החוץ והפנים מערערים תדיר זה את זה, נקודות המבט מרובות, הזמנים מרובים.

״החדר של מיקה הוא הפנימי ביותר. בין החדר של מיקה לחדר של אסי יש מסדרון משולש – זה המסדרון של יון, וכמו בשאר החדרים, גם שם יש מיטה. בדיוק לפני 20 שנה צילמתי אותו מתעורר במיטה שלי״.

נקודת המוצא של התערוכה, מסבירה סט, היא במבואה הגדולה. ״היא נפתחת לאחר הליכה במסדרון צר וארוך, שבסופו דלת אדומה ותצלום של מיקה ישנה. היום בבוקר, כשהערתי אותה, היא אמרה שחלמה שבאו הביתה מחבלים.

״בחדר ההמתנה האדום אנחנו מבינים לראשונה שהעולם מתקיים בכמה מישורים במקביל – מתחת למציאות, בתוכה ומעליה. מיקה מתחת לדלת, הדלת מעל מיקה. היא שם בחדר האדום, ישנה על כרית אדומה וחולמת חלום אדום״.

יצירה של תחביר צילומי

סט (45) היא בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל (2005) – שמתחילת השנה הנוכחית היא גם עומדת בראשה; והתכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל (2009). בשני העשורים האחרונים עבודותיה הוצגו בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם. מלבד פרס מקוב, זכתה בעבר בפרס אמן צעיר מטעם משרד התרבות והספורט, פרס דונלד ואיליין קופר ופרסי הצטיינות בהוראה מטעם בצלאל ומטעם מכון טכנולוגי חולון.

התערוכה במוזיאון אשדוד, שהיא גם התערוכה המוזיאלית הראשונה שלה, מבוססת על עבודות שצילמה לאורך השנים. ״אני מצלמת כל הזמן – בבית, בטיולים, כשאני מבקרת את ההורים, בלילה ובאמצע היום. כשאני מצלמת אני לא יודעת מה אעשה עם הצילומים. אני מצלמת מתוך מפגש ישיר עם החיים.

״אחרי זמן מסוים אני מתאספת לתוך החומרים שצברתי, ומתחילה לחבר מהם עבודות ומשפטים צילומיים. הצילומים שנשארים איתי הם אלו שמייצרים אצלי תחושה של דחיפות, שהם רוצים להופיע בעולם״.

היא מצלמת במצלמת 35 מ״מ אנלוגית, ואחר כך סורקת, מפרקת ומחברת את הצילומים מחדש. ״בזה אני עסוקה – ביצירה של תחביר צילומי, טקסטואלי. אני מבקשת לכתוב בעזרת הצילום כמו שאני כותבת בעזרת מילים. התחביר הוא צירוף של דבר לדבר, וזו בעצם הפעולה שמייצרת משמעות. אני מבקשת לנסח מבט מתוך הכאוס. התחביר של התערוכה נע מילדות ישנות במיטה ועד תאונות והתרסקויות של מטוסים. יש אור, יש גוף, יש ג׳וי, יש חרדה גדולה, והרבה מאוד חלומות״.

כל מה שאני יכולה לספר הוא רק מנקודת המבט והחוויה שלי כבת־אדם בעולם הזה. אבל נקודת המבט הזו מבקשת להתרחב כל הזמן, ולהכיל ריבוי של קולות, זמנים ומקומות

בעבודות החדשות שמוצגות בתערוכה, כמו ״הר האושר״ או הסדרה In Our Sleep, התחביר הזה נע בין מרכיבי חרדה ומוות לבין ברכה. ״אני מצלמת את מיקה כשהיא קודחת מחום על המיטה שלי, ומחברת לה חלון מכנסיית הר האושר שמשקיפה על הכינרת. בקיר הניצב לו יש תצלום של מערה שחולמת על אישה, ויש גם ארון קבורה בעיירה נטושה.

״אני לוקחת את מיקה ויורדת איתה לוואדי שליד בית הוריי, בית ילדותי שבעמק יזרעאל. במעלה הגבעה מול תל שמרון, לא רחוק מבית הקברות של נהלל, עומד עץ חרוב גוסס. זה העץ הכי טוב לטיפוס בכל האזור. אנחנו מטפסות עליו עירומות ומצטלמות. ברוש בבית קברות, ארון קבורה, גוף חולה, עץ חרוב גוסס.

״אני נבהלת מהתחביר שנוצר בחדר שייעדתי למיקה – אז את כל מרכיבי החרדה והמוות אני מסיטה. אולי שינוי הכיוון ישנה את גורלם, את גורלנו. צמרת הברוש הפכה לדג סגול. הגוף החולה הופך קדוש לאורו של חלון הכנסייה. העץ הגוסס מתחבר לגוף דרך העור והאור, ומקבל חיים.

״אני הופכת את הקללות לברכות – ממטירה עליה דג סגול, הר של אושר, עץ נדיב. כך, בצורתם הכללית, כשהם יותר שמות תואר ופחות שמות עצם, הם עוזרים להשכיח את התוהו ובוהו״.

בהרבה מצילומיה של סט מתקיים מתח בין היפה למאיים, מתח שלדבריה הוא ״המתח של הקיום. זה המתח שנמצא בבסיס של כל מה שאני אוהבת. האמנות, המוזיקה, הספרות, הקולנוע – הם מאפשרים לגשת למקומות כואבים, ועדיין להישאר בחיים״.

אחד ממקורות ההשראה המרכזיים בעבודתה לאורך השנים הוא טקסטים. ״אני קוראת וכותבת. שמעון אדף, פרינס, ורנר הרצוג, אמילי דיקנסון, רוברטו בולניו, לורי אנדרסון, ועוד ועוד. טקסטים מהמאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 על צילום. הספרות והשירה הם אוויר לנשימה עבורי, והם המורים הכי גדולים שלי. אני אוהבת סיפורים. ספר הוא כמו מכונת זמן – אני נוסעת למקום אחר, לזמן אחר. גם תצלום עובד ככה.

״אני מחפשת להדהד את עצמי ואת החוויה שלי בעולם, במבט ובמילים של אחרים ואחרות. כל מה שאני יכולה לספר הוא רק מנקודת המבט והחוויה שלי כבת־אדם בעולם הזה. אבל נקודת המבט הזו מבקשת להתרחב כל הזמן, ולהכיל ריבוי של קולות, זמנים ומקומות. ביחס לנקודת מבט יחידה שמאפיינת את מעשה הצילום, אני מכניסה לתוכי ישויות מרובות, ומבקשת מהן שיפעלו עליי״.

בין הקולות האלה אפשר למצוא, לדוגמה, הרהורים לגבי גורל: ״סבתא אחת שלי מתה בתאונת דרכים. הסבתא השנייה מתה משכחה. לא פעם אני תוהה מה יהיה גורלי, ומבינה שכל מה שאני עושה עם המצלמה קשור באחד משני המצבים האלה״.

הם יכולים גם להגיע מחוויות קולקטיביות, כמו מטס יום העצמאות שאותו מצלמת סט מדי שנה. ״פעם צילמתי מבנה אווירי של רביעיית מטוסים בפריים האחרון של הפילם. קצה הסרט נשרף מהאור, ורביעיית המטוסים שועטת אל תוך האש, ומתוכו מופיע מצג אווירי שלם. אותו פריים נמתח אחרת בכל פעם, מייצר פני שטח משתנים. זה חלום בלהות – שמיים קודרים, מטוסים ואש גדולה. אין אדמה, אין שמש, אין גוף״.

בתחילת שנת הלימודים הנוכחית נכנסה לתפקידה החדש כראש המחלקה לצילום בבצלאל והחליפה בתפקידה את דוד עדיקא, שכיהן בו בשמונה השנים האחרונות. ״הייתי רוצה שהסטודנטים יחזרו אל הגוף. אחרי שנים של מגפות, מלחמות ומסכים מכל הגדלים, נדמה שהגוף הלך לאיבוד.

״שיילכו בתוך העולם, יסתכלו עליו טוב, שיקבלו מכה בברך, שיתנשקו. גם לי יש עוד המון מה ללמוד. אני רוצה לקרוא עוד המון ספרים ולכתוב, לצלם, לשמוע, ללכת הרבה; וללמוד איך מנהלות את המחלקה לצילום״.