כל מה שחשוב ויפה

תערוכות חדשות בבית האמנים תל אביב // פתיחה: 23.3

פורטפוליו Promotion: בבית האמנים תל אביב ייפתחו השבוע תערוכות יחיד לדיגי דקל, תגית כלימור, ענת בן, אבנר בר חמא, מירי אורן והילה חבקין
דיגי דקל

דיגי דקל. צילום: מל

דיגי דקל // טרילוגיית מרחק

אוצרת: טלי תמיר

דיגי דקל, בעברו צלם עיתונות (עיתון ״חדשות״), חבר קיבוץ סמר בערבה ואיש מטעי התמרים, מורה לצילום, צלם־אמן ומדריך טיולים, מציג תערוכה מאז׳ורית לגביו, שמסכמת מפעל חיים. הוא חוזר אל הארכיון הפרטי שלו על מנת למיינו מחדש ולשרטט מתוכו מהלך חיים בן שלושה פרקים, שמשקפים את חוליות החיבור בין תחנות חייו: העיר הרומנית יאש מקום לידתו (1958) וילדותו המוקדמת עד גיל 7; תל אביב, לשם היגר עם הוריו ב־1964 ובה למד ובגר; קיבוץ סמר, אליו הצטרף עם גרעין נח״ל ב־1976 ובו הוא חי עם משפחתו עד היום. הצילומים צולמו בין השנים 1985-2000, כשדווקא פרק הילדות הרומני הוא המאוחר מביניהם והפרק של סמר הוא המוקדם ביותר. התערוכה אינה שומרת על הכרונולוגיה הצילומית אלא על ההיגיון הביוגרפי.

דקל שייך לקבוצה ההולכת ומצטמצמת של צלמים ששומרים אמונים לצילום האנלוגי. אך שלא כמו בפרקטיקה המקובלת בשדה הצילום, הוא פועל כנגד תכונת היסוד של הטכניקה ומבטל את אופציית השכפול והשעתוק. הצילומים המוצגים בתערוכה הם פיתוחים אנלוגיים המודפסים על ניירות צילום, לאחר שכל אחד מהם עבר טיפול ידני באמצעות נוזלי הכימיקלים של תהליך הפיתוח. במקום לשטוף את הכימיקלים, כנהוג, מבריש דקל באמצעותם את נייר הצילום (הפוזיטיב) שזה עתה יצא לאור, מכתים אותו וחורץ את גורלו ליחידיות שאינה ניתנת לשעתוק. דקל מצלם ומעמעם, מחבר בין טכנולוגי לידני, ומציע היבריד חדש של צילום־ציור.


תגית כלימור. צילום: מל

תגית כלימור // ואין הקול נשמע

אוצר: אריה ברקוביץ

תערוכתה של תגית כלימור עוסקת בכובד השפעת האדם על כדור הארץ ובמשמעויותיו ההרסניות למערכות אקולוגיות ובאופן ישיר גם ליוצריו – בני האדם. בחלל הגלריה נפרס מיצב המתאר יער דמיוני, שרוף וכאוטי לאחר אסון אקולוגי. היער החרוך מציב את המתבוננים בתוך מרחב מתעתע, שמאזכר בו זמנית תמונת חורש טבעי יחד עם חומריות מטעה של עולם מלאכותי. באמצעות השפה הוויזואלית המקורית, תגית מעבירה אותנו למרחב אפוקליפטי בו ההצבה הנקייה מחזקת את האסתטיקה של ההרס, מדגישה את האין אונים של תוצאות האסון ומחדדת את כוחניות האדם.

התערוכה מחברת אותנו אל עמדתה הביקורתית של תגית על מקומנו בעולם דרך תחושת הכיליון, האין אונים והדממה שליוו אותה בשטחי אסון השריפה בהרי ירושלים ב־2021. באמצעים חזותיים מועבר מסר פסימי על עולם המכחיד עצמו לדעת. בתערוכת יחיד זו ניכרת גישתה הסביבתית של תגית הנוכחת בעבודותיה: במיצבים, בפסלים ובצילומים, המציבות את הצופה מול מורכבות יחסי הכוחות בין האדם, המכלה את סביבתו, לבין השפעת פעולותיו הבלתי הפיכות על עתידנו.


ענת בן. צילום: שי פרדו

ענת בן. צילום: שי פרדו

ענת בן // פנטזיה תל אביבית

אוצר:  אריה ברקוביץ

ענת בן אוהבת כלבים, אוהבת את תל אביב ואוהבת לצייר. כל זה בא לידי ביטוי בתערוכה אופטימית על גבול הפנטזיה. סדרת הציורים בשמן ואקריליק על בדים בגדלים שונים מציגה תמונה אימפרסיוניסטית של חיים אורבניים שענת מציגה דרך פריזמה אישית של מי שחיה בתל אביב. ענת מצמצמת את ההוויה התל אביבית לכדי סיטואציות רגעיות של רוכבי הקורקינטים, הולכי רגל ורוכבי האופנועים, כשכולם מקיימים דיאלוג עם המציאות האורבנית העכשווית של מרכז ודרום תל אביב. תמונת המצב שמציגה ענת בן היא של צעירים בעלי חיות מחמד, מלאי אנרגיה וחיוניות. פנטזיה אוטופית של עירוניות תוססת.


אבנר בר חמא. צילום: ארדון בר חמא

אבנר בר חמא. צילום: ארדון בר חמא

אבנר בר חמא // פיסול ודגמי פיסול למרחב

אוצר: אריה ברקוביץ

אבנר בר חמא הוא אמן בין־תחומי, המבטא עצמו ברישום, ציור, מיצב ובעיקר בפיסול. את תערוכת הפיסול הראשונה שלו, הציג בשנת 1973, בגלריה אנגל בירושלים, וזכה לביקורות נלהבות. הוא בוגר המדרשה ברמת השרון, וביה״ס הגבוה לציור בת״א (קלישר) שבו סיים לימודיו בהצטיינות והתמנה בו למרצה ולמנהלו הפדגוגי. החל משנת 1981 הוא מרצה בכיר במכללה האקדמית לחינוך ״תלפיות״ בחולון, שבה כיהן כראש המסלול לאמנות שנים רבות. הוא גם אוצר עד היום את ה״גלריה האחרת״ שהקים שם בשנת 1995.

בעבודותיו הוא מנסה באופן עקבי לגעת בשורשים היהודים וההיסטוריים של עם ישראל. בתערוכה הנוכחית, מוצגים רישומי הכנה לפסלים ופסלים מחומרים שונים (פלדה, נירוסטה, אלומיניום ופליז).


מירי אורן. צילום: אמרי רוני

מירי אורן. צילום: אמרי רוני

מירי אורן // שיעור תנועה

אוצרת: ורד בבאי

נתעלם רגע מהרפרנס, בואו רק נאמר שהנייר התמים, הלבן, 300 גרם נטול חומצה 100% כותנה, ספג לא רק צבע. בואו ננשום עמוק, נחשוב על דברים נחמדים ומרגיעים כמו זן, ומדיטציה, וקליגרפיה יפנית, ותנועת המכחול שמכתים את הדף. ואיך אקוורל זה הכי קרוב לאין חומר שיש בין חומרי הציור. אז נצלול לאינסוף שמעבר לדף השטוח, נקשיב לרחש הפיגמנטים ונשכח מהכל.


הילה חבקין

הילה חבקין

הילה חבקין // הדברים הולכים ונשנים

זה חלום? זה סיוט? זאת פנטזיה מגחכת? כל יסודות האמירה האמנותית של הילה חבקין מופיעים בעבודות שבתערוכה החדשה. מסתורין ומוזרות מרחפים מעל וסביב אלמנטים של מציאות הזויה אך נהירה. העין מזהה עצמים מוכרים, אך צירופם מרחיק מן המובן מאליו. חבקין ממלאת את הדף שלה ברקע כביכול ריאליסטי, אך היא מצמיחה מתוכו תופעות מעוררות תהייה. חרקים בעשב שאינו ביתם הטבעי, רגלי תינוק מבצבצות מקופסה התלויה מעל עולם מהופך. האמנית מושכת את הצופה אל תוך עולמה הבדיוני כדי להניח על כתפיו את אחריות הפשר. ובעת הזאת הפשר מסרב לאופטימיות.


בית האמנים תל אביב
אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה 23.3; נעילה 15.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

7 תגובות על הכתבה

  1. רות

    התערוכה של ענת בן בבית האומנים נראית מענינת בגלל הסיגנון דמוי הברביזוני. שאר התערוכות מעוררות מבוכה.

    1. טלי תמיר

      איך את כבר מכריזה על מבוכה אם לא ראית כלום????

  2. אספנית- רותי

    גב.תמיר היקרה, להפתעתך ראיתי בהזדמנויות שונות בעבר, ולא מעטות, עבודות של האומנים שמופיעים הפעם בבית האומנים.כך ששאלתך מעט מיותרת. בכל מקרה אני מאחלת להם הצלחה ושגשוג.

  3. רותי- אספנית

    גב. תמיר היקרה, לצורך המחשת תגובתי,אציין שעם דייגי למשל עבדתי בעיתון " חדשות" בתקופת יוסי קליין כעורך. כל המוסיף גורע. שיהיה לכולם בהצלחה.

  4. הגל

    כל מה שלא לטעמי מעורר מבוכה? כל מה שלא בא לי בדיוק איך שמתאים לי בטעם האישי הוא מעורר מבוכה? כמה יצירות אמנות ואמנים גאוניים במהלך מאות השנים האחרונות נודו כי עוררו משהו ? עצם ההגדרה מעורר… כבר אומר משהו. למה ללכלך ולפגוע באמנים שאת לא מכירה מקרוב, שלא ראית את העבודות שלהם, ולזרוק מילים מבולבלות וחסרות פשר? כל זאנר או סגנון אמנותי שלא יושב בול בפוני , שלא ראיתי או לא נחשפתי אליו מעורר מבוכה? ממתי? "מעורר מבוכה" או במילים אחרות …. לא אהבתי – לא רלוונטי . לא את או אתה או אתם תקבעו מה טוב ומה רע. מה מעורר מבוכה ומה לא.

  5. טלי

    הגל, מאז ומתמיד, אם תרצי אם לאו, הקהל קובע טעם התלהבות או אכזבה. אם זה "בא לו בפוני" או לא. את,אתה, אתם, חלק מהקהל וגם מהטעם האומנותי. זו אקסיומה.זו ביקורת. אל תתממי.

  6. hagal

    טלי חבובה, תגובה אחת מגעילה ובדעה אישית של טרולית (היתכן שזו את האספנית?) ואת תכף חוגגת שאת זה כל הקהל?
    האם את מודעת טלי חבובה לכך שיש מאות ואלפי אמנים בישראל שלא התקבלו לבית האמנים בתל אביב? האם את מודעת טלי חבובה לכך שהאמנים האלה עשויים להתחזות ולטנף תחת שם טרולי כדי לקלקל רק כי לא נבחרו להציג שם? מי את בכלל שתקבעי את טעם הקהל כשאת מתחזה ומטנפת אמנים המציגים בבית האמנים?

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden