כל מה שחשוב ויפה
תמר שפר, ״מרכז העיר, פינת לב הבית״. צילומים: יעקב ישראל
תמר שפר, ״מרכז העיר, פינת לב הבית״. צילומים: יעקב ישראל

כשהסביבה הופכת לחומר: תמר שפר בסדנאות האמנים ירושלים

תמר שפר מציגה בתערוכה חדשה סביבה שמורכבת מחומרים קיימים - מכסאות ועד טקסטיל. באמצעותה היא עוסקת ביחסים שבין הפנים לחוץ ובין הפרטי לציבורי, מתוך עמדה של מי שמתבוננת בעולם

ענבל: בוקר טוב תמר, מה שלומך בבוקר גשום זה?

תמר: הגשם הוא ברכה מבחינתי, אישור לזה שיש גם דברים שלא השתבשו במציאות מסביב

ענבל: עוד דבר שלא השתבש, וטוב שכך, הוא התערוכה ״מרכז העיר, פינת לב הבית״ שפתחת בסדנאות האמנים בירושלים. ספרי קצת מה יש בה?

תמר: התערוכה היא מיצב שפרוש בחלל הגלריה עם נציגות גם בוויטרינה שיש בכניסה לבניין שבו נמצאת הגלריה. חלל הגלריה הפך להיות מקום דמיוני (אם כי הכי מציאותי מבחינתי) שמורכב ממספר אתרים. הצופה מוזמן לשוטט ביניהם, ממש בדומה לשוטטות ברחוב שעוברת בין הבנק לתחנת האוטובוס ואחר כך לסופר ולכספומט

ענבל: שיטוט במרחב אבסורדי ומלא הומור, יש לציין

תמר: שמחה לשמוע. אבל האם אבסורדי? מבחינתי זה העולם שבו אני חיה. עולם שמתנגש איכשהו עם היגיון ישן (ובינארי) שכבר אין לו תוקף. אני משתמשת בחפצים מוכרים וגם במערכים מוכרים ועושה איתם חיבורים שלא קיימים בעולם האמיתי, שאותו אנחנו יכולים לראות, כדי לתת ביטוי ויזואלי לדברים שקיימים בעולם – אבל אנחנו לא יכולים לראות.

המיצב הזה (כמו מיצבים קודמים שלי) עוסק בתחושה שלי שגבולות הקטגוריות המוכרות מתמוססים ולכן דברים מאבדים ממובהקותם. דיכוטומיות הופכות להיות צורה שטחית להבנת המציאות. אלה מבחינתי דברים קיימים, אך נטולי נראות. בפועל, כידוע, כסא הוא עדיין כסא, שטיח הוא שטיח ומכונת כביסה היא מכונת כביסה. אבל בעבודות, כשאני מחברת שטיח לאדמה ומבוך דלתות למכונת כביסה, אני מנסה לתת ביטוי ויזואלי לתפיסתי את המציאות כפחות מובהקת מבעבר

ענבל: מדוע לתחושתך המציאות פחות מובהקת כיום? כפי שאת אומרת, כסא הוא עדיין כסא, לא?

תמר שפר. צילום: מ״ל

תמר שפר. צילום: מ״ל

תמר: אני חושבת את הדברים מעמדה של מי שמתבוננת בעולם וחווה אותו, לא מעמדה של חוקרת. אצלי, העולם היה מחולק פעם לזוגות. היה טוב והיה רע וחשבתי שאני יודעת מה טוב ומה רע. באופן דומה הייתה אמת והיה שקר, היה צדק והיה עוול, היה גבר והייתה אישה, היה המרחב הציבורי והיה המרחב הביתי האינטימי. וכן הלאה. הקונספט הזה התחיל להישחק מזמן והשחיקה שלו גוברת והולכת.

כל המושגים שהזכרתי הם היום לא יותר מנקודות קיצון על ספקטרום, שלכל נקודה עליו יש ייצוג במציאות. הפרטי פולש במינונים שונים לציבורי וגם האמת והשקר לא מוחלטים. ברור כיום שהספקטרום המגדרי לא יכול להסתפק בדיכוטומיה הישנה. התופעה הזו, לתפיסתי, הופכת את המציאות ליותר קשה לפיענוח והתמצאות ולכן פחות מובהקת. נוסיף לכך עוד את העניין של מגבלת השפה: חסרות בשפה מילים שמבטאות את כל ערכי הביניים האלה. אין מילה שמייצגת אמת של 70 אחוז

ענבל: הבינאריות הזו שאת מדברת עליה, לא באמת הייתה קיימת אף פעם, אבל הדחקנו את העובדה הזאת. אם אתייחס לתחום המגדרי שקרוב לליבי, כאם לצעיר א־בינארי, פעם צעירים כאלה היו נקראים טום־בוי, או סיסי, והמילים האלה היו רחוקות מלמצות את הזהות הזו. ממשלות שיקרו לעם גם בעבר, כפי שאנחנו רואות מדי פעם כשנחשפים מסמכים ומחקרים על סוגיות שהועלמו בארכיוני המדינה. נדמה לי שההבדל היום הוא שהכל על פני השטח, הכל יותר מדובר

המיצב הזה (כמו מיצבים קודמים שלי) עוסק בתחושה שלי שגבולות הקטגוריות המוכרות מתמוססים ולכן דברים מאבדים ממובהקותם. דיכוטומיות הופכות להיות צורה שטחית להבנת המציאות. אלה מבחינתי דברים קיימים, אך נטולי נראות

תמר: מסכימה לחלוטין. ברור שהרבה היה, אבל לא הכל. לא היו, לדוגמה, פגישות זום עם עמיתים לעבודה שחשפו את המרחב הפרטי שלך, את הכלב והצעצועים. אבל בהחלט, העולם היה מורכב מאז ומתמיד. מה שהשתנה הוא מה שציינת – העובדה שדברים מדוברים יותר ובעלי תפוצה יותר רחבה (בעיקר בגלל האינטרנט). רוח הזמן הגבירה את כמות הדיבור אבל גם שינתה את תוכנו. כידוע, דיבור ומילים מעצבים תודעה ובמובן מסוים מה שאינו בתודעתנו גם לא קיים. העולם משתנה, אבל מה שמשתנה יותר הוא התפיסה שלנו אותו. בתערוכה אני מנסה לחבר בין אלמנטים שמשויכים מסורתית למרחב הציבורי לבין כאלה שמשויכים מסורתית למרחב הביתי והאינטימי

ענבל: זה מתקשר גם לשם התערוכה ״מרכז העיר פינת לב הבית״ – הערבוב בין החוץ לפנים, שנוכח מאוד בתערוכה

תמר: כן, בהחלט. זה מה שעמד מאחורי בחירת השם

בין שליטה לגמישות

ענבל: איך מתנהל תהליך העבודה שלך?

תמר: התהליך מתחיל לרוב משתי נקודות מוצא בו זמנית. אחת היא החומרית והשנייה היא החוויה הספציפית שלי בעולם, שאליה אני רוצה להתייחס בעבודה. בצד החומרי מעסיקות אותי שאלות כמו אילו חומרים מעניינים אותי עכשיו ואילו חיבורים אני רוצה לעשות איתם, או איזה מטען חוויתי/רגשי הם נושאים מבחינתי. אני עובדת עם החומרים, עושה ניסיונות שרובם נשארים ברמה של בדיקות וסקיצות. לעיתים לא קרובות הניסיונות האלה הופכים לעבודות בפני עצמן.

במקביל אני עובדת על סקיצות עקרונית לעבודות – ראשית ברישום והרבה פעמים גם במודל תלת ממדי קטן. הסקיצות שלי לא מפורטות ואני עוברת מהן לעבודות עצמן, שהן גדולות ממדים, בשלב די מוקדם. הן מתגבשות תוך כדי התהליך. מתווספים ויורדים מהם מרכיבים באופן דינמי וחלקן אף משתנות מהותית.

העבודה נפסקת רק כשצריך לשנע את העבודות לתערוכה. הזכרת בתחילת השיחה את ההומור בעבודות. אני באמת אומרת לעצמי לא פעם בסטודיו שאני מספרת לעצמי בדיחות. כנראה שלחלק מהן יש עקבות בעבודות. לעיתים, כמו בתערוכה הזו, קורה שהניסיונות החומריים שלי מוצאים מקום בעבודות או לפחות פותחים כיוון חומרי לעבודות עצמן. עוד דבר שמלווה כל עבודה שלי על מיצב הוא מודל תלת־ממדי של חלל הגלריה בקנה מידה. אני לא יכולה לעבוד בלעדיו

ענבל: נשמע שיש כאן תנועה בין שליטה לגמישות – תכנית העבודה שמתגמשת עם תהליך היצירה

תמר: מסכימה עם ענין התנועה בין שליטה לגמישות ואני מנסה לאמן יותר את שריר הגמישות

ענבל: החומרים עצמם – מהיכן הם מגיעים? האם את מונעת בידי חומרים שאת מוצאת? או שאת מחפשת מה שאת זקוקה לו?

תמר: אני אוהבת חומרים ונמשכת לחומרים מעולמות שונים. החל מטקסטיל שאני מאוהבת בו, דרך נייר ועד אהבתי הגדולה לחומרים תעשייתיים מעולם הבניה: בטון, חול, גומי, ברזל ועוד. אני מתייחסת לכל הסביבה שלי כאל חומר. מבני תעשייה וכלי עבודה מהפנטים אותי ואני משלבת אלמנטים צורניים שלהם בעבודות, תוך שימוש בחומרים שמשנים את אופיים. ולעיתים להיפך, כך שאני גם נתקלת בחומרים וגם מחפשת אותם.

בתערוכה יש עבודה שנקראת ״שרוול פינוי אשפה״ שנעשתה בהשראת שרוולי פינוי האשפה שעשויים חוליות פלסטיק שמחוברות זו לזו בשרשרת ברזל, ומשמשים לפינוי תכולת בתים שנמצאים בשיפוץ אל תוך מכולה שנמצאת ברחוב. זהו אלמנט שנראה לי מתאים לקונספט של ערבוב פנים־חוץ. אלא שהעבודה שבתערוכה נעשתה מחומרים רכים יותר, תעשייתיים פחות (בד מוקשה). אני מרגישה שלחומרים יש מטען או מה שאני קוראת ״צליל״ וזה משמעותי לי

בחודשיים האחרונים צרמה לי העובדה שהעבודות לא צמחו על רקע המצב הנוכחי. אמנם עם הזמן התחושות הקשות נוכח המציאות המתרקמת פעפעו פנימה, אבל הן לא היו במקור. אני מתלבטת לגבי עבודות יותר פוליטיות

ענבל: חומרים נושאים הרבה מטענים – בהיסטוריה שלהם, בנראות, בהקשר התרבותי – אבל למה את מתכוונת ב״צליל״? האם את בונה הרמוניה מהצלילים? או דיס־הרמוניה?

תמר: זהו, שאני באמת לא יודעת להסביר. אני תמיד משתמשת במילה ומרגישה שהיא מדויקת לי. ואני אפילו לא בן אדם עם רגישות מוזיקלית או ידע מוזיקלי. הרבה פעמים בתערוכות, לא רק שלי, אני מרגישה שנוצר בהן סוג של משפט מוזיקלי. אבל אין לי נימוקים. יש חומרים שמבחינתי נושאים צליל רך, וכאלה שנושאים צליל קשה, עצוב, חושני וכן הלאה. כשאני מחברת בין החומרים נוצר סוג של אקורד. לפעמים צורם, לפעמים לא. לא יודעת אם הבחנת בזה, אבל היה בתערוכה ספר שירים פתוח. ספרה של דבורה פוגל ״הנשמה שיש לחומרים״. זה זה

ענבל: לא ראיתי את הספר, ובטח החמצתי עוד דברים. יש הרבה פרטים בתערוכה, למרות שהיא בגלריה לא גדולה וגם לא צפופה. התחושה היא של מבוך הפתעות – מכל זווית מתגלה משהו אחר, ואפשר לבלות בה זמן ולמצוא עוד ועוד פינות שיוצרות מעין שירים קטנים. זו צורה נוספת להסתכל על התערוכה – לא דווקא כמתנגדת לבינאריות אלא כיוצרת הרמוניות חדשות, משקפת מציאות פנימית, מציאות של ארץ המראה

תמר: מעניין! אני חושבת שבעבודות שלי, לא רק בתערוכה הזו, יש שילוב בין הרבה פרטים לבין ״מבנים״ ארכיטקטוניים גדולים. השילוב מעניין אותי בהבט של עד כמה המיצב מפעיל ומזיז את הצופה. מה שרואים מקרוב לא נראה מרחוק, ולהיפך. אני מעוניינת לייצר תנועה מגוונת של הצופה. של התקרבות, התרחקות, הקפה ועוד.

מסלול התנועה בגלריה משנה את מה שרואים ואני מקווה שהוא מייצר הפתעות. בדרך מהכניסה ועד סוף הגלריה רואים דברים שונים מאלה שרואים כשנעים בכיוון ההפוך. בסופו של דבר, זווית הראיה שלנו, נקודת המבט שלנו והעמדה שלנו, משנה את איך שאנחנו רואים דברים גם בעולם שמחוץ לגלריה. לעניין ארץ המראה שהזכרת – אכן. המראות גם נמצאות פיזית בחלל התערוכה

ערכת הישרדות

ענבל: האם אפשר שניכנס טיפה לתוך העבודות? למקום האישי שיוצר שטיח מחול או עמוד מחולצות? למה דווקא אותם? או כדורים ירוקים? (יש ארבעה כאלה, חלקם נסתרים, למחפשי האתגרים)

תמר: השטיח מחול או ליתר דיוק שטיח אדמה עם פינה מקופלת של שטיח אמיתי היה אחד מהדימויים הראשונים שעלו לי בראש כשחשבתי על שילוב של חוץ פנים. אדמה דו צדדית או שטיח דו צדדי. נתפסתי לתעתוע שיש בעבודה, וגם לשימוש בשני חומרים כל כך חמים, שמבחינתי לכל אחד מהם תכונות חושניות ובכל זאת הם מייצגים שני עולמות כל כך שונים

תמר: העמוד הוא יותר חידה עבורי. הוא חלק מעבודה שנקראת ״ערכת הישרדות״ שדמיינתי אותה כעגלה לא־החלטית להתפנות מהירה. ההגדרה הזו שלה נעשתה לצערי יותר רלוונטית עם ההתפתחויות בארץ של החודשיים האחרונים. ראיתי אותה כעגלה שעורמים עליה כמה דברים לפני עזיבה. היא לא־החלטית כי מצד אחד יש לה גלגלים וידית לדחיפה, אבל מצד שני היא נגררת, והגורר איננו. במסגרת זו דמיינתי את העמוד כעוד משהו שאוספים לפני עזיבה ומקפל בתוכו שוב אלמנטים של פנים וחוץ. הוא תזכורת לעמודים קלאסיים שנושאים גגות של בנינים אבל הוא עשוי בגדים שהם חפצים מאוד אישיים.

הכדור הירוק הראשון היה בתוך מראות המבוך הקטן שב״מכונת הכביסה״. בעקבותיו, וכדי להגביר את תחושת חוסר ההתמצאות עם השאלה – איפה באמת הכדור, או מה גודלו האמיתי – החלטתי להוסיף כדורים נוספים באותו צבע במקומות שונים בגלריה. זה שעשע אותי. דמיינתי כדור מקפץ ממקום למקום. אבל זה גם נהיה עבורי סימון של חלל הגלריה כמרחב אחד

ענבל: איך בכלל הגעת לעסוק באמנות? המסלול שלך לא ממש שגרתי

תמר: נכון. רוב חיי עבדתי בתעשיית ההייטק ובמקביל הייתי צופה נלהבת באמנות עם חלומות יום אחד גם לעסוק בה, אבל לא חשבתי להיות אמנית. כשהלכתי ללמוד מדעי המחשב בטכניון המחשבה הייתה להיות עצמאית כלכלית ולעסוק בשעות הפנאי באמנות. ברור שלא היו שעות פנאי. ואז בשלו הנסיבות והתחלתי לעבוד במשרה חלקית וללמוד במדרשה. בסופו של דבר האמנות הפכה עבורי עיסוק מרכזי. הרגשתי שכל רגע שלי בהייטק הוא זיוף. התפטרתי והתחלתי לימודי תואר שני באמנות באוניברסיטת חיפה. מאז 2011, כשסיימתי, אני עסוקה רק באמנות

birds

ענבל: מסתבר שעשינו מסלול די דומה בעבודה ובלימודים. כיצד את רואה את העבודה שלך מתפתחת בהמשך? לאן מועדות פנייך?

תמר: בחודשיים האחרונים צרמה לי העובדה שהעבודות לא צמחו על רקע המצב הנוכחי. אמנם עם הזמן התחושות הקשות נוכח המציאות המתרקמת פעפעו פנימה, אבל הן לא היו במקור. אני מתלבטת לגבי עבודות יותר פוליטיות. לא ראיתי הרבה שהיו מצוינות בעיני וגם עבודות קודמות שלי שהיו יותר פוליטיות הן לאו דווקא העבודות הטובות יותר שלי.

בכל זאת אני מתחילה לעבוד בקרוב על עבודה שבה יככבו שוב האדמה והשטיח ותעסוק בעזיבה ופליטות. כיוון נוסף שמעניין אותי הוא לעבוד עם אותם חומרי הגלם שיש בתערוכה וליצור פסלים, לא מיצבים, שמתרכזים בחומרים עצמם ובחיבורים האפשריים שלהם מבלי לייצר צורה מוכרת. פסלים יותר אבסטרקטים שמאפשרים לשים במרכז את חומריותם

ענבל: בעבודה פוליטית תמיד יש את האפשרות שהמסר יאפיל על האמנות, זה באמת מאתגר. היכן תוצג העבודה?

תמר: מאוד מאתגר. התערוכה תוצג בגלריה לאמנות עין הוד שאוצרת צאלה קוטלר הדרי. מקווה שיצליח

ענבל: בהצלחה תמר, בתערוכה הזו ובפרויקט הבא

תמר: תודה רבה, אשמח לשמוע בהזדמנות גם על המסלול שלך


תמר שפר | מרכז העיר, פינת לב הבית
אוצרת: עירית כרמון פופר
סדנאות האמנים, האומן 26, ירושלים
נעילה: 2.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden