מקומות שמורים: פסטיבל לכווווולם
פסטיבל מקומות שמורים מתמחה בהנגשה קוגניטיבית וחושית של תרבות ואמנות לילדים (והשנה גם למבוגרים). אור אלתרמן ברנע, מנכ״לית הפסטיבל: ״ברגע שהתנאים מתאימים לקהל אז כבר לא צריך לדבר על אבחנות ומוגבלות. כולם יכולים פשוט ליהנות״
יובל: הי אור, מה שלומך בימים קשוחים ואינטנסיביים אלו?
אור: שאלה מתבקשת. אני ממש מנסה לעשות הפרדה בין הרעשים הקשים שבחוץ, לעשייה שבפנים. הבת שלי קוראת לזה: מדיטציה באתר בנייה
יובל: יש לך בת חכמה. בת כמה היא?
אור: 12 והיא באמת משהו מיוחד
יובל: עושה רושם. בכל מקרה, אנחנו פה כדי לדבר על פסטיבל מקומות שמורים, שיתקיים בפסח הקרוב בפעם החמישית! אז קודם כל מזל טוב ובהצלחה, ואולי נתחיל בזה שתספרי מה זה הפסטיבל הזה
אור: זה באמת מטורף שזו כבר הפעם החמישית. פסטיבל מקומות שמורים הוא פסטיבל תרבות ואמנות רגישה. זה אומר שקודם כל, התנאים במקום הם מאוד אחרים ממה שרגילים לפגוש בדרך כלל באולמות ופסטיבלים. אין ווליום גבוה והופעות רועשות, אין החשכה מוחלטת בזמן ההצגות, יש המון חומרי הכנה באתר, אז גם אין הפתעות.
הקהל יכול לקום, לצאת, להסתובב ולדבר בזמן ההופעות, יש צוות מיומן שעוזר למי שצריך וההצגות עצמן הן חושיות, כשהשחקנים והשחקניות תמיד יוצרים קשר עם הקהל. בגלל זה גם יש כמות קטנה יחסית של קהל באולם.
הפסטיבל הזה מיועד לכל ילד ומבוגר שלא יכול לצרוך היום תרבות ואמנות בגלל התנאים שבהם היא מוצגת. קהל על הספקטרום האוטיסטי, הפרעות קשב וריכוז, ויסות חושי, טורט ועוד
משכמו והצידה. צילום: רווית זיו ואודי מצליח
יבשה ים יבשה. צילום: רות חוף
אור אלתרמן ברנע. צילום: אורית פניני
יובל: אני רוצה להגיד שזה כולנו, למרות שברור שיש קהל שהתנאים הרגילים קשים לו באמת. תגידי, מאיפה הגיע הרעיון לעשות כזה פסטיבל?
אור: יש דברים שעד לא נתקלים בהם, לא מודעים אליהם בכלל. אז עד שלא ניסיתי לקחת את הבן שלי, שהוא על הרצף, להצגות, לא חשבתי בכלל שזו תהייה בעיה. אבל בכל פעם זה נכשל בגלל עניין אחר: פעם אחת זה היה החושך באולם שהלחיץ אותו, פעם אחרת הוא רצה להסתובב ואי אפשר היה. זה היה מאוד מתסכל עבור כולנו.
ואז פגשתי את שרון גבריאלוב, השותפה שלי ויוצרת תיאטרון, והיא סיפרה לי שיש דבר כזה בחו״ל, relaxed performances, והיה ברור לשתינו שזה מה שאנחנו רוצות לעשות בארץ
יובל: אז מאיפה מתחילות? ספרי על הפסטיבל הראשון
אור: זה היה צירוף מקרים קוסמי. קצת אחרי השיחה הראשונה שלי ושל שרון, לינקולן סנטר בניו יורק הכריז על פסטיבל של חודש המוקדש כולו להצגות לילדים אוטיסטים. והכי מדהים – פתח שני מסלולי הכשרה לאמנים ולמנהלי תרבות שרוצים ללמוד את התחום. נרשמנו, התקבלנו וטסנו לחוויה משנת חיים.
פגשנו שם את האורים והתומים של התחום מכל העולם. ואז חזרנו לישראל, ואת מה שהלינקולן סנטר עשו בחמש שנים, אנחנו עשינו בארבעה חודשים. חוצפה ישראלית שכזו.
זה היה יומיים במוזיאון תל אביב,עם הופעות של עלמה זהר ורננה רז ותיאטרון הקרון, ואלה היו היומיים היפים בחיי. הרגשתי שזו המציאות שאני רוצה לחיות בה – בלי מגבלות, בלי שהבן שלי צריך להתעמת עם הדברים שקשים לו, קבלה מוחלטת של כולם, בלי שום שיפוטיות. הבן שלי לראשונה בחייו נכנס שם להצגה הראשונה ביום הראשון ולא הסכים לצאת מהמוזיאון עד ההצגה האחרונה ביום השני.
בהתחלה חשבנו שזה מה שזה יהיה, פסטיבל שנתי. אבל אז הבנו שזה לא הגיוני שילדים יחכו שנה שלמה בשביל לראות תיאטרון, אז מהר מאוד הפכנו לעמותה עם פעילות שוטפת כל השנה ובכל הארץ
התנאים לא יכולים להיות מגבלה בפני הקהל ולכן תמיד יהיו חומרי הכנה. תמיד יהיה ווליום יחסית חלש, בלי סאונדים מפתיעים. תמיד יהיה אור באולם. יש חדר שקט לכל מי שצריך להירגע מהצפה חושית או רגשית על מנת שיוכל לחזור ולא יאלץ ללכת הביתה
יובל: אז מה היחוד בפסטיבל שיקרה בפסח, לעומת הפעילות השנתית?
אור: השנה קורים כמה דברים מרגשים: קודם כל יש הפקות מקור שנוצרות במיוחד עבור הפסטיבל ובמיוחד עבור הקהל שלנו. השנה גם יש הפקה בינלאומית מטורקיה, הצגה שעשינו לה גרסה רגישה (מונגשת) במהלך הקורונה בזום. רק בדצמבר האחרון טסנו לראות אותה באיסטנבול ועכשיו הם יגיעו להופיע בפסטיבל שלנו, וזו ממש סגירת מעגל מרגשת.
והכי הכי מרגש – בפעם הראשונה יש תוכנית ערב למבוגרים, עם הופעת מחול ופרפורמנס, והכל בתנאים רגישים ומאפשרים. וזה חלק ממהלך רחב יותר שאנחנו מובילות, של התו הרגיש – תו שיאפשר לכל מוסד תרבות לייצר גרסאות רגישות ברפרטואר שלו. וגם מגיעים יוצרים מקפריסין, דרום אפריקה, קנדה ואיטליה כאורחי הפסטיבל, לראות וללמוד את התחום
יובל: נייס. אז מה זה אומר גרסאות רגישות? או התו הרגיש? הזכרת את זה קצת בהתחלה אבל אשמח אם תוכלי לפרט יותר
אור: בגדול זה אומר שהתנאים לא יכולים להיות מגבלה בפני הקהל ולכן תמיד יהיו חומרי הכנה כדי להוריד חרדה ולחץ מהלא נודע, משהו שיכול לאפיין קהל על הרצף האוטיסטי. חומרי הכנה כוללים תמונות של כל השחקנים/יות, סצנות מתוך ההצגה וכמה שיותר מידע באופן ויזואלי. יש סרטוני וידאו של המקום, מהכניסה לאולם ועד הבמה. תמיד יהיה ווליום יחסית חלש, בלי סאונדים מפתיעים, תמיד יהיה אור באולם.
יש חדר שקט לכל מי שצריך להירגע מהצפה חושית או רגשית על מנת שיוכל לחזור ולא יאלץ ללכת הביתה. ובהצגות ומופעי מחול ומוזיקה של הילדים, תמיד ישולבו אלמנטים חושיים ועבודה של אחד על אחד עם הקהל. זה אף פעם לא רק טקסט או חוויה קוגניטיבית, זה תמיד יהיה גם חושי. ואף פעם אין פשרות מבחינה אמנותית. זו לא הפעלה, זו אמנות לחלוטין
למה מה הקשר. צילום: אפרת מזור
פיל מתוך ביצה. צילום: מ״ל
אליסה. צילום: כפיר בולוטין
מי משאלות. צילום: דור קדמי
יובל: כלומר מלכתחילה אלו תנאי הסף שאיתם מתחילים לעבוד על המופע? זה לא שלוקחים מופע קיים ופשוט פותחים את האור
אור: האמת שרוב הרפרטואר שלנו עדיין מורכב מהפקות רצות, שלא נוצרו במיוחד ככה. שרון, שהיא המנהלת האמנותית, לוקחת אותן ועושה להן התאמות, ככה שהן למעשה מקבלות גרסה רגישה. לדוגמה, מופע מחול של רננה רז, שביחד עם רננה, הן בוחנות אם אפשר לקצר, אם יש קטעים מורכבים מדי, איפה אפשר להוסיף אלמנטים חושיים.
ואז באולם עצמו, משאירים אור ונותנים לילדים להסתובב חופשי. אבל יש גם הפקות שנוצרו מאפס עבור הקהל שלנו, מתוך חשיבה שזה צריך להיות כמה שיותר חושי ואינטימי. יש לנו הפקות לחמישה ילדים או לעשרה ילדים
יובל: וואלה. מה קורה בהפקה לחמישה ילדים?
אור: יש אפשרות ממש לצאת איתם למסע חושי. יש לנו הפקה שנקראת יבשה־ים־יבשה שיצרו רותם גולדנברג ורות חוף. הילדים יושבים איתן מסביב לשולחן ופותחים ומגלים את הסיפור דרך אלמנטים שנמצאים בקופסאות ובמגירות. זו הצגה של ממש, עם דמויות, וסיפור עם התחלה, אמצע וסוף, והילדים עוברים את זה באופן חושי
יובל: נייס. אז כשאת מסתכלת על הפסטיבל הראשון ועכשיו על החמישי, מעניין אותי מבחינת פרספקטיבה – מה הבנת ולמדת לאורך השנים, ומה החזון לעתיד
אור: זה ממש מסע של חיים שלמים, כמעט. הדבר הכי חשוב שלמדתי, באופן אישי ומקצועי, שהמגבלות הן בכלל לא של הבן שלי, או של הקהל שלנו. כי ברגע שהתנאים מתאימים לקהל, ברגע שאין מגבלות במקום, אז כבר לא צריך לדבר על אבחנות ומוגבלות. כולם יכולים פשוט ליהנות. וזה נכון בכלל לחיים, ברגע שנבין שלחברה יש אחריות לפנות מכשולים, רק אז נוכל לחיות בשוויון הזדמנויות מלא.
הדבר השני שלמדתי זה עד כמה חשוב לפעול לפי – nothing about us – without us – זה שאני אמא לילד אוטיסט, לא הופך אותי למומחית באוטיזם. ולכן יש לנו יועצים ויועצות על הרצף ואנחנו בקשר רצוף איתן והן תורמות לנו המון בלדייק את הצרכים ואפילו בשימוש במונחים וניסוחים.
החזון לעתיד – שבכל מוסד תרבות יהיו גרסאות רגישות בכל רפרטואר, כמו בברוודווי ובלונדון, שם למיוזיקלס הכי גדולים ואפילו בשייקספיר גלוב, יש גרסאות רגישות
יובל: אמן. מה עוד? משהו חשוב להגיד לפני שנפרדות?
אור: לצערי, אם היית שואל אותי לפני חמש שנים איפה נהייה עוד חמש שנים – הייתי חושבת שבמקום טוב יותר. אנחנו עדיין עסוקות רוב הזמן בהסברה ובשכנוע למה זה חשוב וחיוני. אני ממש מקווה שיותר ויותר מוסדות תרבות ויוצרים עצמאיים יצטרפו אלינו, פשוט כי זה הדבר הנכון והמתבקש לעשות, כי אמנות היא באמת לכולם, לא רק למי שיכול לראות אותה בתנאים המאוד מסוימים בהם היא מוצגת כיום. ותבואו לפסטיבל, זו חוויה מאוד כיפית ויש אחלה הצגות ומחול ומוזיקה!
ואני רוצה להודות למועצת הפיס לתרבות ואמנות ולקרן המשפחתית על שם תד אריסון שהבינו את החשיבות ותמכו בפסטיבל השנה
מקומות שמורים
מרכז תרבות מנדל, יפו
9-11.4
תגובות