כל מה שחשוב ויפה

תערוכות חדשות בבית האמנים תל אביב // פתיחה: 20.4

פורטפוליו Promotion: בבית האמנים תל אביב ייפתחו השבוע תערוכה קבוצתית של עבודות נייר ותערוכות יחיד לניל וקארין רומנו, צבי רייכוורגר, יונה מוסט, יהושע פרונט, מיכל עלמה מרקוס ומיכל מוסקו

ניירות של ותיקים.ות // תערוכה קבוצתית

אוצרת: דליה דנון

תערוכה קבוצתית של אמנים ואמניות מדור מייסדי האמנות הישראלית, שמתמקדת בעבודות נייר ובטכניקות שונות בהן רישום אקוורל ואקריל על נייר. התערוכה מהווה תזכורת והוקרה לאמנים ואמניות שפעלו בשנות ה־40 וה־50 בארץ, אבל לא מרבים להציג אותם ודורות חדשים לא נחשפים ליצירתם. התערוכה מורכבת מיצירות שנאספו מאוספים פרטיים גלריות ועיזבונות משפחתיים. משתתפים: מרסל ינקו, דוד הנדלר, שמשון הולצמן, מינה זיסלמן, יעקב איזנשר, אלחנן הלפרין, אהרון אבני, אנה טיכו, יחזקאל שטרייכמן, חנה לוי, פימה (אפרים רוטנברג), צבי שור.

יחזקאל שטרייכמן, פרחים, 1990. צלם לא ידוע

יחזקאל שטרייכמן, פרחים, 1990. צלם לא ידוע


ניל וקארין רומנו // אני צופה בך מבדידותי הטראגית

אוצרת: שרי פארן

העולמות המורכבים של התאומות ניל וקארין רומנו, נארגים ומוקרנים על גבי בדים גדולים מתוך חלומות ליליים וחלומות בהקיץ. דימויים היברידיים נתווים בווירטואוזיות אמנותית, בצבעים דשנים, במשיכות מכחול עזות ביטוי, המעניקות לעבודה נפח וטקסטורה. בתוך חלל ביתי קטן ובועתי, מנותקות מהעולם שבחוץ, שקועות ניל וקארין עד כלות ביצירה אינטנסיבית, אקספרסיבית, פיוטית וסיזיפית המורכבת מחזיונות מפתיעים, בדמיון ובפנטזיה שהן דולות מתוך התת מודע, כשהן פוסעות בין הגבול הדק שבין מודעות לאי מודעות. בתיאום הרמוני נדיר הן יוצרות סצנות מפתיעות בעושרן, בהתייחסות למקורות קולנועיים וספרותיים. הן מביימות סיפורים השאובים מחוויות ליליות, מרתפי מועדונים, מועדוני ביליארד ומרחבים השונים מחיי היומיום השגרתיים. הסצנות מלוות סאדו־מאזו, מיניות מוגזמת, רוויות עונג וכאב כאחד.

הזרות והבדידות הטראגית מלווות את ניל וקארין רומנו מגיל צעיר, הולכות ומתעצמות ומוקרנות מבעד לציורים. הן מתדיינות עם תחושות של כיסופים לקשר, למיניות ולחיים חברתיים מלאים ועשירים, אך חוזרות ושוקעות בקשר המנחם והממכר, אך החונק, של הבדידות האישית שלהן שבאה לידי ביטוי גם בקשר התאומי המיסטי והנדיר, העובר כחוט השני בשלל יצירותיהן. כאמניות אאוטסיידריות, אין להן בעיה לחשוף את עצמן בצורה פגיעה ומעוררת רגש עז, והן מאפשרות הצצה כמעט פורנוגרפית אל תוך המיתולוגיה התאומית הפרטית, שבה לאישה השולטת והעוצמתית יש מקום מרכזי.


צבי רייכוורגר // בין העצים

אוצר: אריה ברקוביץ

ציורי הנוף של צבי רייכוורגר מתרכזים בעיקר בעצים ומה שביניהם. צבי, דוקטור להנדסה, נולד ברוסיה לאבא צייר ולאח אמן מוערך, יאן ראוכוורגר. הוא חילק את חייו בין ציור למדע ולדבריו בין מחשבה לרגש. בהנדסה המחשבה מדויקת ויבשה, הרגש לא נדרש. ובכל זאת אי אפשר לנתק אצל צבי את החשיבה והתכנון ביצירותיו. תחילה הרבה לעסוק בתחריט שדורש זמן ומחשבה טכנית לצד היצירתיות. אחר כך עבר לצבע תוך ניסיון למצוא את מקומו הייחודי באמנות לצד האח והאבא. ציוריו של צבי הם אימפרסיוניסטים. הוא מתבונן בטבע אבל מפרש אותו על פי דרכו ותחושותיו. לדבריו ״אני מתחיל לצייר מהתבוננות בטבע או באובייקט, אבל ברור לי שאני אבנה מציאות אחרת שמתבשלת במוחי. הציור שלי יכול להיות יותר גרוטסקי או צבעוני. האובייקטים מתעוותים לפעמים שזה קסם היצירה ממנה אני נהנה״.

הציורים של צבי מורכבים מקווים ונקודות. יש להם זיקה לפוינטליסטים אבל גם לרוח חופשית יותר על גבול האקספרסיה והחקירה הצבעונית והצורנית. התחריטים בנויים ברובם מפלטות קרטון רב שכבתיות, מעין תלת ממד שהופך לדו ממד עם ההדפסה. בתערוכה מוצגות הפלטות שיש להן ייחוד ואופי אמנותי משלהן. במבט כללי על התערוכה ניתן לראות את היד המקצועית והבטוחה של אמן שמחפש ואף מוצא את קולו האישי באמנות המקומית.


יונה מוסט // Most of the Time

אוצרת: רויטל בן אשר פרץ

על פניו, עוסקת תערוכת היחיד של מוסט בענייני דיומא אורבניים: שיפוצים, המולת העיר הבלתי פוסקת, חפירות, בורות, מנופים, אתרי בנייה וחניונים תת־קרקעיים. מבט נוסף חושף מציאות רבת שקט, בדידות, ניתוק, ניכור ואפילו סכנה. משיכות המכחול של מוסט הן כליטוף כנפי יונה. בידיה היכולת לביית ולעשות שימוש במצעים בלתי שגרתיים כגון אריזות טלוויזיה מקרטון ושאריות מסקין טייפ. במיומנות של אלכימאית מנוסה היא מציירת עליהם בגוונים שקופים של סגול, לבן, חום ולפעמים גם וורוד.

רוב הזמן (Most of the Time) אין היונה פוסעת על קרקע מוצקה. היא נעה בין שמים וארץ, נוסקת אל על לגבהים נטולי אחיזה ומביטה על המתרחש ממנוף בדמות רובוט מפלצתי. במעבר חד צוללת הציפור אל תוך תהום. שם, בתחתית השאול, פוצחים השדים במחול; שם, במרבצי האופל, מתפרצים הדחפים; ושם, במחשכים ובנבכי התודעה, נפערים בולענים, שלא יתמלאו לעולם. דאייתה הקלה של היונה בין האגו העליון, דרך מרחבי התת־מודע ועד למרתפי הלא־מודע, רושמת חיפוש מתמיד אחר חוף מבטחים, שבו תוכל ליישב את כוחות המשיכה הסותרים, הטורדים את מנוחתה. את השלווה המיוחלת היא מוצאת בין שכבות הציור, ואת המציאות – באמנות.

יונה מוסט תחתית ההיכל. צילום: מ״ל

יונה מוסט תחתית ההיכל. צילום: מ״ל


birds

יהושע פרונט // עולמו של פרונט

אוצר: אריה ברקוביץ

מקבץ העבודות שמתרכזות בעיקר באמן ועולמו האישי. פרונט, שהלך לעולמו לפני זמן לא רב, הרבה לצייר את עצמו לא רק כציור דיוקן אלא תיאור של מצבו הפיזי והנפשי. במשיכות מכחול עבות ואקספרסיביות וצבעוניות פוביסטית עזה הוא סיפר סיפור בכל נגיעה על הבדים. דרך הציור שהיה חלק בלתי נפרד מחייו, פרונט סיפר את חוויותיו מהקורה סביבו. הוא צייר את חסרי הבית ומחפשי האוכל בפחים לצד מחאת האוהלים וחסידי ברסלב מרקדים.

בשנים האחרונות, עם זוגיות חדשה ומוצלחת , פרונט הפך אופטימי יותר צייר נופים, צייר ילדים וצעצועים ובמיוחד צייר את בת זוגו והאושר שעטף אותם. בתערוכה חלק קטן ממכלול יצירתו שמתרכז בעיקר בהבעות הפנים של האמן ומסע העומק אל נבכי נפשו כמו גם ציורים של בת זוגו מספרת הסיפורים וילד קטן שנושא על גבו את העולם מעין אלגוריה לתחושתו התמידית של פרונט, האמן המיוסר שחי בשולי החברה ועול התרבות והאמנות על כתפיו.


מיכל עלמה מרקוס // חדרים – מעבר לגבולות העין

אוצרת: אביה ממון

התערוכה מציגה יצירות אמנות דיגיטליות שיוצרת וחוקרת האמנית מיכל עלמה מרקוס מזה 18 שנה. התערוכה מהווה ביטוי לחקירתה של מיכל עלמה דרך מושגים רבים – המרכזי הוא מושג הַבֵּינִיוּת (חקירת מושג הביניים ה־in betweeness), והמושג היהודי ״בין השמשות״. הסדרה מייצגת חדרים שדרכם נחקרת טיבה של המציאות. שם מתקיימים מבנים שבורים ומטאפיזיים. מבנים ארציים הופכים למקום אחר. נוצר מיזוג בין הסביבה המוכרת לבין אלמנטים זרים. העבודות משתייכות לזמן ביניים: ״בין השמשות״ המוגדר כעידן הנוכחי, חוקרות את תפישת הרגע החי והמת ושאלת האלמנט המשתנה המציאותי מרגע שהוא קפא בזמן ואז נחלק, מתפצל והופך למקום אחר.

מיכל עלמה מרקוס. צילום: מ״ל

מיכל עלמה מרקוס. צילום: מ״ל


מיכל מוסקו // פס סיפור

אוצר: אריה ברקוביץ

סדרת ציורים שמציגה רצף של דימויים, רישומים ושרבוטים אינטואיטיביים. האמנית מציירת היבטים מחיי היומיום שלה ושל אחרים באינטנסיביות אקספרסיבית ובמבט נאיבי על המתרחש סביבה. הדמויות שלה מבוססות על צילום עצמי (סלפי), על חברים ובני משפחה או על הדמיון.

מוסקו עובדת בטכניקה מעורבת; היא מציירת במרקרים ובטושים במהירות, בחופשיות ובעומס מכוון המזכירים שרבוטי ילדים וגם גרפיטי עירוני. הסגנון הילדי, חסר החוקיות לכאורה, מוכר לנו בתולדות האמנות: ז׳אן דובופה הצרפתי וישראל פלדי הישראלי כמו גם השרבוטים של סיי טוומבלי האמריקני ושל רפי לביא, ניסו לחקות את תום הילדים, לחזור לראשוניות הנקייה של האמירה האישית הלא מניפולטיבית. מיכל הושפעה מכל אלה, ובפס הקומיקס שלה היא מנסה ליצור סיפור אנושי בהמשכים, רצועת מציאות אינטואיטיבית העולה מתוך הראש בלי מעצורים ובונה את הסיפור האישי שלה.

מיכל מוסקו. צילום: אבי אמסלם

מיכל מוסקו. צילום: אבי אמסלם


בית האמנים תל אביב
אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה 20.4; נעילה 13.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. טלי

    תערוכת אומנים ותיקים בבית האומנים ראויה לשבחים שכן היא תעלה לזיכרון אמנים/ת שנשכחו ונדחקו. יתכן כרעיון, להציג בכל אולמות בית האומנים ,לחודש אחד, תערוכה של אומנים/ת שהלכו לעולמם ז"ל. בית האמנים הוא משכן ראוי לתצוגה מקיפה כי הוא "שייך" בעצם למייסדיו/ת שהלכו לעולמם גם להנצחת עבודותיהם וזכרונם.ראוי שימצא אוצר/ת רציניים לתערוכה כזו אם תתקיים.

  2. חנה

    רעיון טוב ומכבד לעשות חודש שלם תערוכת וותיקים-וותיקות. הלוואי שיאמצו את ההצעה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden