כל מה שחשוב ויפה

״כל העולם היה בינינו״: להעניק חיים לגעגוע

14 סיפורים, חוויות וזיכרונות של אחים ואחיות שכולים קיבלו חיים חדשים באמצעות איורים של מאיירים ומאיירות מובילים. עכשיו הם רואים אור בספר קומיקס חדש שייצא לקראת יום הזיכרון

בספר הקומיקס החדש ״כל העולם היה בינינו״ נאספו 14 סיפורים אישיים של אחים שכולים – אחים ואחיות שאיבדו אח או אחות בצבא או בפעולת טרור, ובכל יום כואבים את האובדן. המאיירים והמאיירות הצטרפו למסע ויצרו מהזיכרונות הללו סיפורי קומיקס קצרים. הקומיקס, בדרכו הייחודית, מחבר איור וסיפור, ילדות ובגרות, רצינות וקלילות, ומעניק חיים לגעגוע. את הוצאת הספר הובילה עמותת ״האחים שלנו״ יחד עם העורכת והמאיירת נועה קלנר. העמותה מבקשת להציע דרך אחרת להסתכלות, לפיה ״בחייהם ציוו לנו את החיים״ – ולא במותם.

בין אחים יש גם רגעים של צחוקים, לצד מריבות ומכות וכעס ואהבה, שמתערבבים יחד. לאחים והאחיות יש לא פעם צורת הסתכלות שונה על האח האהוב שהפך מאחיהם הפרטי לחייל שנפל בקרב או בתאונה. הספר הוא דוגמה ליצירת אפיק הנצחה ויזואלי המאפשר פרשנות סיפורית עדינה ורגישה, זאת על ידי יצירת מפגש בין מאייר לאח.ות, שבו זוקק סיפור חיים משותף עם האח.ות שנפלו והוחייה מחדש בצבעים על ידי האיור. כך נוצר אפיק הנצחה חי ונעים שאפשר לקחת הביתה ולשים על המדף, בכדי שיהפוך לחלק מהזיכרון המשפחתי ויעבור לדורות הבאים.

כל העולם היה בינינו. איור: כרמל בן עמי

כל העולם היה בינינו. איור: כרמל בן עמי


נועה קלנר / רכבת הרים: שי ברנשטיין

יזמתי את הוצאת הספר אחרי שיצא לי להכיר את עמותת ״האחים שלנו״, שקמה כדי לתת קול ובמה לאחיות ולאחים השכולים בישראל. הסיפורים, ותחושות והגעגוע האינסופי שהם כל כך מבקשים לתת לו ביטוי, נגעו בי מאוד. הרגשתי שהכוח שיש לקומיקס לספר סיפור המחבר בין ילדות לבגרות ובין רצינות לקלילות יכול לתת חיים לגעגוע שיש בעולם השכול.

הפרוייקט היה מורכב ורגיש לכולם. אחרי מפגש משותף של האחים והמאיירים שבו דיברנו על אחאות והצתוותנו לזוגות – התחלנו בתהליך. המאיירים התבקשו להוציא סיפור מתוך חיים שלמים, לכתוב ולאייר אותו, והכל בהמון רגישות. האחים נדרשו לפתוח מקומות לא קלים ולסמוך לגמרי על המאיירים שיטפלו בסיפור שלהם בכבוד הראוי לו. הרעיון הראשוני היה לאייר זיכרונות ילדות, אבל אחרי המפגש בין המאיירים לאחים הרגשנו שהזיכרונות מתערבבים בהווה ובמה שנשאר להם היום מהקשר הזה, וחשוב היה להכניס גם את זה פנימה. אני מרגישה שזה ספר שלא נראה כמותו בארץ, שנותן הצצה ייחודית לתוך עולם השכול שלצערי הוא חלק גדול מהחברה הישראלית. כולי תקווה שהוא ייתן מעט ריפוי ותיקון במקום של צער וכאב.

את הקומיקס שלי יצרתי על גיא בר־שי ואחיו שנהרג במלחמת לבנון השנייה – שי ברנשטיין. במפגש הראשוני גיא דיבר על הקשר הקרוב והמיוחד שהיה לו עם שי, והרגשתי שהוא רוצה להעביר באותה הנשימה רגעי שיא ונפילה: גם את הכיף המשותף שלהם בילדות ובנערות וגם את כאב האובדן.

באחד הסיפורים הוא נזכר בטיול ליורודיסני וברכבת הרים שעלו עליה יחד. החלטתי לקחת את הדימוי הזה הלאה – את הכיף שבו, את השיכרון שבו וגם את הפחד. הקומיקס מורכב משלושה זיכרונות – ילדות, נערות והשיחה האחרונה שלהם, כשהמוטיב של רכבת ההרים מחבר אותם. גיא סיפר לי איך בשיחה ההיא לפני שנהרג כל מה שהוא רצה היה לנסוע מהבסיס שלו בדרום עד ללבנון ולתת לאח שלו חיבוק אחרון. זה מה שניסיתי לתת לו, גם אם זה רק באיור.

איורים: נועה קלנר

איורים: נועה קלנר


דניאל פלג / צופית 1: לי מט

סי, האחות שצוותה אליי, מעידה על עצמה שהיא לא מהמשת״פים. היא הגיעה למפגש בעל כורחה: אחותה היא זו שנרשמה לפרויקט ושלחה אותה כנציגה, והיה ברור שלא נוח לה לספר על עצמה ושחשוב למצוא מקום בסיפור לארבעת האחים. ברגע הראשון זה היה קצת מבהיל, חששתי שלא נצליח לטוות סיפור קצר מתוך הסבך שהוא חיים שלמים של משפחה.

אבל כששאלתי על הבית, פתאום קרה איזה קסם (כמו שפיצוח מרגיש לפעמים): בכל מילה עלתה וינייטה של זיכרון. בית ספציפי, בעיר הכי ספציפית בישראל, שהם התפאורה לכל הרגעים המשותפים. מאז שליליק נהרג, עזבו כל בני המשפחה את הבית ואת אילת. היה מרגש ליצור עבורם דיוקן של הבית שאבד יחד איתו.

איורים: דניאל פלג

איורים: דניאל פלג


שמעון אנגל / מתנת חתונה: אלעזר ליבוביץ

מרגע שנועה סיפרה לי שמתבשל אצלה פרוייקט זיכרון עם אחים שכולים, ידעתי שאני רוצה להשתתף ושאני רוצה לספר על בן הדוד שלי אלעזר ליבוביץ׳. אלעזר היה גדול ממני בשנתיים אז אפשר לומר שגדלנו יחד. לספר זיכרון על מישהו שהיה קרוב אליך זה יותר מורכב: הסיפורים מוכרים והפצע חשוף יותר. אבל אלעזר היה בחור מיוחד והוא השאיר הרבה סיפורים ומכתבים אצל כל מיני אנשים. מבחינתי הכתיבה הייתה מסע של חיפוש מחודש אחר הניצוצות הללו.

לקומיקס בחרתי מכתב שאלעזר כתב ונתן יחד עם מתנה לחתונה של אחיו ידידיה, כשנה לפני שנרצח. האתגר היה לפענח את הצד האיורי של הסיפור, כשברור היה לי שהטקסט של הקומיקס הוא הטקסט של המכתב, בלי שאני נוגע בו בכלל, אבל במקביל ידעתי שלא אאייר אילוסטרציה של מה שכתוב בו. הפתרון היה לאייר רצף של ערב רגיל שמתרחש 20 שנה אחרי הרצח כבסיס לסיפור, כשהפער בין הטקסט לבין היומיומי מדגיש את הפער שבין מכתב שנשאר לבין החיים שהיו – בין נקודות זיכרון רגעיות ובין שגרת היומיום והגעגוע.

איורים: שמעון אנגל

איורים: שמעון אנגל


נועה מישקין / גלגל חוזר: נחמיה לביא

מתוך השיחה עם אילה על אחיה נחמיה עלתה דמותו של אח גדול שתמיד שומר מקום מיוחד לאחות הכי קטנה שלו. דרך המוטיב של האופניים, שעלה שוב ושוב בסיפורים עליו, הארנו נקודות מפגש ביניהם: מהילדות, כשאילה הייתה מחכה בכיליון עיניים שיחזור הביתה מהישיבה לשבת וייקח אותה לטיול של גדולים ביישוב ועד למפגשים אקראיים בירושלים, כששניהם בוגרים ובמסלולים שונים בחיים.

אילה סיפרה שהיא לא זוכרת בהכרח על מה דיברו במפגשים האלה, אבל זוכרת את תחושת החום, את האור שקרן מנחמיה, את הקרבה והשמחה של המפגש ביניהם. האיורים בסיפור מהילדות קצת יותר פרועים ומשוחררים כדי לכבד את הזיכרון הילדותי מהחוויה, אבל גם בבגרות ניסיתי להשאיר נקודות אור חופשיות כדי לסמן את החיבור והאהבה ביניהם. האיורים נעשו בצבעי עיפרון עם מעט צבעי גואש מדוללים.

איורים: נועה מישקין


birds

נדב מצ׳טה / מודל לחיקוי: יניב שיינברום

במפגש המרגש שהתחיל את הפרויקט, בין המאיירים לאחים השכולים, ישבתי עם טל, האח שצוות לי. גילינו שיש לנו הרבה במשותף: אנחנו באותו גיל, וגם האחים שלנו באותו גיל. גדלנו באותה תקופה במקומות דומים. מאוד התרגשתי לאייר את סוף שנות ה־80, אבל כשניסיתי לדלות ממנו סיפורי ילדות שיתאימו, גיליתי שאין לו זיכרונות ממש, אלא רק כמה בדלי סיפורים שמבוססים על תמונות ישנות. יותר מכך: בגלל שאחיו נהרג, אין לו אף אחד שיזכיר לו סיפורים כאלה. אז נתקלתי בשאלה: איך מאיירים היעדר?

כל מה שהיה לי הן כמה תמונות ישנות שהוא שלח לי. התחלתי לשחק איתן ולפרק אותן. חשבתי הרבה על הזיכרון, על איך הוא נבנה בתודעתנו, איך הוא מתעצב ומשתנה ומתמצק מחדש בכל פעם שחוזרים אליו, ואיך סופו לדהות ולהיעלם. ניסיתי לייצר איורים אווריריים, שנעים בין הריאליסטי לנאיבי, כך שתשאר כל הזמן תחושה עדינה של משהו חסר, משהו שהוא לא עד הסוף.

איורים: נדב מצ׳טה

איורים: נדב מצ׳טה


שמרית אלקנתי / הבזק אור: מיכל בן רעי

נכנסתי לפרויקט בהתרגשות מהולה בחרדה. חששתי שלא אדע לכתוב ולצייר על פרידה כזאת, פרידה מסוג שלא חוויתי וקשה לי לדמיין. אריאל, אח של מיכל ז״ל, היה מאוד כנה, ישיר ופתוח. הוא סיפר עליו ועל מיכל בלי ליפייף, בלי הנחות לעצמו או התרפקות על נוסטלגיה. הוא סיפר על מערכת היחסים עם כל היופי, הקושי, הקנאה והחרטה. כשכתבתי את התסריט רציתי להכניס הכל – את הפרגמנטים של הזיכרונות, את המבט הביקורתי של אריאל על עצמו בתפקיד האח הגדול, את השינויים שעשה בחייו בעקבות מותה של מיכל.

הראיתי לאריאל את אחד מדפי הסקיצות הראשונים. ציירתי בו יער שבו הוא ומיכל הלכו לאיבוד, זיכרון שעלה באחת השיחות. לאורך תהליך העבודה על הקומיקס אריאל חזר שוב ושוב לסקיצה של היער והבנתי שגם בשבילי היא סוג של עוגן. בסוף בחרתי שכל הסיפור יתרחש ביער. ״ללכת לאיבוד״ הפך לחלון, זמן ביניים שבו דברים יכולים לקרות, שבו אריאל המבוגר נכנס לזיכרון כדי לנסות לזכות בקצת זמן עם אחותו הקטנה.

כתבתי סיפור מסגרת, אבל הכל מבוסס על זיכרונות ורגשות שאריאל שיתף אותי בהם. לא הצלחתי להכניס הכל, המון סיפורים ומחשבות נשארו בחוץ, אבל אני מקווה שחלקם בכל זאת חלחלו ומצאו את דרכם פנימה בין השורות והציורים. זה פרויקט יוצא דופן. בדיעבד אני מבינה שציירתי לקהל של אחד אבל אריאל כל הזמן כיוון לקהל הרחב. הוא רצה שאנשים יכירו אחים שכולים, הוא רצה שאנשים יכירו את מיכל.


כל העולם היה בינינו
להשיג ברשת סטימצקי ובאתר עמותת האחים שלנו

איורים: שמרית אלקנתי

איורים: שמרית אלקנתי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. חנה

    רעיון מפעים ומרגש, תודה לכם

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden