כל מה שחשוב ויפה
דניאל גיבסון בנסימה לנדאו. צילום: אסקף
דניאל גיבסון בנסימה לנדאו. צילום: אסקף

דניאל גיבסון: ״אני נותן לך פרחים יפים, אבל אז לוקח אותם״

פורטפוליו Promotion: האמן האמריקאי דניאל גיבסון מבקר לראשונה בישראל, כאן הוא מציג תערוכת יחיד בנסימה לנדאו. בראיון הוא מספר איך הוא מפתה את הקהל ואז מעביר להם מסרים שמטרתם להעלות מודעות למצב הפליטים וההגירה - בארצות הברית, ובכלל

הציורים של דניאל גיבסון נראים במבט ראשון שמחים. מאוד שמחים. גדולים, צבעוניים, עם דימויים מרכזיים של פרחים יפים. משיכות המכחול בהם דומיננטיות והצבע החי הוא כמעט תלת־ממדי. אבל בציורים האסתטיים האלה מוצפנים סיפורים שמחים הרבה פחות – כאלה שליוו את גיבסון במהלך כל ילדותו, ומסרבים להניח לו גם היום.

גיבסון, בן 46, הוא אמן אמריקאי שנולד באריזונה להורים ממוצא מקסיקני. כשהיה ילד עבדה משפחתו לגור בעיר מפעל בקליפורניה, שמממוקמת במעבר הגבול עם מקסיקו. ״כילד, לא לגמרי הבנתי מה קורה״, הוא מספר. ״אנשים היו מגיעים לבית שלנו לבקש מים או לחפש צל. הם נראו תמיד כאילו הם מנסים להתחבא, בורחים ממשהו. רק כשגדלתי הבנתי שמדובר במסיגי גבול״.

יונת שלום. צילומים: גלריה Almine Rech, ניו יורק

יונת שלום. צילומים: גלריה Almine Rech, ניו יורק

Dusk

Dusk

פרפר בתל אביב

פרפר בתל אביב

וילון סגול

וילון סגול

את הציורים מציג גיבסון בימים אלה בתערוכת היחיד Pathfinders בגלריה של קרן האמנות נסימה לנדאו. הוא החל להציג בתערוכות רק לפני כשלוש שנים, אבל מרגע שהתחיל, לדבריו, ״הכל התפוצץ״.

גיבסון מספר שכבר כילד הרגיש שיש בתוכו קול שצריך לתת לו לצאת החוצה. ״חשבתי שאני מוזר, כי לרוב האנשים לא היה את הדבר הזה. תמיד ידעתי שאני רוצה להוציא את הדברים האלה החוצה, וניסיתי בכל מיני דרכים – עשיתי מוזיקה, כתבתי שירה. אבל זה לא היה זה. לקח לי זמן להתחבר למקום של האמנות כי כילד מעולם לא ביקרתי במוזיאון וההורים שלי כיוונו אותי למסלול שבו יהיה לי מקצוע ׳אמיתי׳. אז למדתי בקולג׳ קהילתי. רק כשעברתי לקליפורניה בתחילת שנות ה־20 שלי נרשמתי לבית ספר לאמנות בפסדינה, אבל לא שרדתי שם ונשרתי די מהר. הייתי אז כבר יותר מדי דפוק״.

מה זאת אומרת?

״הייתי במקום חשוך. סמים, אלכוהול. יצרתי אז רק עבודות חשוכות, קשות, שאף אחד לא רצה לקנות אותן. הן ממש לא נראו כמו העבודות הנוכחיות שלי. רק כשהתחלתי לנקות את עצמי ולנקות את הראש התחילו הדברים האלה לצאת החוצה. אני עדיין עוסק בנושאים חשוכים בעבודות שלי, אבל אני משאיר לצופים להבין את זה. הדבר הראשון שהם רואים הם פרחים וחיים. אבל אני עוסק גם במוות״.

הפרפר השחור מסמל עבורי את הזיכרון של פליטים חוצים בלילה, בשיירות. מי שהצליח לעבור את הגבול היה ממשיך את הדרך שלו בלילה כדי לא להתפס. במהלך היום הם היו מסתובבים, נפוחים מהשמש החזקה, חצי מתים. מי ששרד המשיך את הדרך בלילה

ללוס אנג׳לס הוא הגיע כשהיה בן 27, אחרי שחי במשך כמה שנים בסן דייגו. גם שם הוא יצר אמנות אבל לא חי מזה. הוא עבד בעבודות מזדמנות – במטבחים של מסעדות, כמעצב גרפי ועוד. הרגע המכריע עבורו לדבריו היה כשקיבל עבודה כאסיסטנט של האמנית מרי וות׳רפורד Mary) Weatherford), אמנית מוערכת שחיה ועובדת בלוס אנג׳לס, ואיתה עבד במשך שש שנים. ״שם למדתי הכל. זו היתה האוניברסיטה שלי ועזבתי את הסטודיו שלה רק כשהבנתי שאני יכול לעבוד על הדברים שלי פול טיים. עדיין היא וגם שאר האסיסטנטים שעבדו איתי הם כמו משפחה עבורי״.

איך זה קרה? איך התחלת להציג?

״העבודה הראשונה שהצגתי בתערוכה קבוצתית היתה הודות לאמן אמיר פלח (Amir H. Fallah). הכרתי אותו במשך שנים והערצתי את העבודה שלו, ובשלב מסוים הוא הגיע לסטודיו שלי ולקח ממני עבודה קטנה לתערוכה בגלריה שלו באל.איי, Shulamit Nazarian. העבודה נמכרה ב־700 דולר אבל משם הכל התחיל להתגלגל. המון אנשים התלהבו ממנה ודיברו עליה, והגלריה נתנה לי תערוכת יחיד. היום זו הגלריה שמייצגת אותי.

״זה קרה קצת לפני תקופת הקורונה, ואז השתתפתי בתערוכה מקוונת מטעם גלריה אחרת שבה הצגתי עבודות על נייר שגם הן נמכרו במהירות. גם הם נתנו לי תערוכת יחיד והיא היתה סולד אאוט. מאז הצגתי תערוכות יחיד בלוס אנג׳לס אבל גם בשיקגו, דאלאס, פריז והונג קונג. ועכשיו זו הפעם הראשונה שבה אני מציג (וגם מבקר) בישראל״.

יותר מפריבילגי

על העבודות לתערוכה הנוכחית עבד במשך שלושה חודשים בלבד, במקביל לעבודות לשתי תערוכות נוספות שהיו לו לפני כן. ״אתה צריך להיות אובססיבי, אחרת זה לא עובד. בדרך כלל כל ציור לוקח לי כשבוע וחצי, אבל כשאני צריך לעשות שלושים ציורים בשלושה חודשים אני מנסה לעשות כל אחד בשלושה ימים בלבד. זה פשוט אומר לא לישון״.

ציורי השמן הגדולים עשויים שכבות על גבי שכבות של צבע, אבל גיבסון לא מחכה שהצבע יתייבש אלא מצייר על רטוב. אחרי העיכול הראשוני של הדימויים היפים והצבעוניים של הפרחים, אפשר להתחיל להבחין בהם בדימויים קצת פחות נעימים כמו גולגלות ועצמות. ״זה הפך להיות הטריק שלי – אני נותן לקהל פרחים יפים, אבל אז לוקח אותם״.

Flower Head in purple sky

Flower Head in purple sky

Path

Path

PunkHead FlowerChild #1

PunkHead FlowerChild #1

זמן שאול

זמן שאול

אחד הדימויים שחוזרים על עצמם בציורים הוא פרפר גדול, שחור. כרגע כוללת סדרת ציורי הפרפרים שלו 18 עבודות, מתוכן מוצגת אחת בתערוכה בישראל. ״הפרפר השחור מסמל עבורי את הזיכרון של פליטים חוצים בלילה, בשיירות. מי שהצליח לעבור את הגבול היה ממשיך את הדרך שלו בלילה כדי לא להתפס. במהלך היום הם היו מסתובבים, נפוחים מהשמש החזקה, חצי מתים. חלקם היו נופלים על הרצפה. מי ששרד המשיך את הדרך בלילה״.

מה הבנת מתוך כל זה כילד?

״לא הרבה, אבל ידעתי שאני יכול להכנס חזרה הביתה או למכונית הממוזגת והם לא. החום הוא כל כך גדול שברגע שאתה יוצא הגוף שלך נכנס לפאניקה. זה מה שקרה גם לפליטים, אבל להם לא היה לאן להיפלט ממנו. הרבה מהם מתו בדרך. כל מה שהאנשים האלה רוצים הוא עבודה, שתהיה להם משפחה וחיים נורמליים.

אני רוצה שאנשים ייצאו מהתערוכות שלי עם הרגשה של תקווה, שייראו שאנשים יכולים לחזור ממעמקי הגיהנום. אני הייתי במצב כל כך דפוק ואם אני הצלחתי לצאת מזה אז לכולם יש סיכוי

״הם לא באמת רוצים לעזוב את ארצות המוצא שלהם אבל הם עושים את זה מתוך ייאוש גמור. במדינות כמו מקסיקו או הונדורס שולטים קרטלי סמים אלימים שלא מאפשרים חיים כאלה. הם נמצאים כל הזמן בסכנת חיים. זה מה שארצות הברית מתקשה להבין״.

הרגשת פריבילגי לחיות במקום כזה?

״משפחות כמו שלי שהיו של עובדי המפעל היו המשפחות העניות בעיר. אבל לי לפחות היו אופניים ומעולם לא הייתי רעב. עכשיו אני מרגיש הרבה יותר מפריבילגי, וזו גם אחת הסיבות שבגללן אני עובד כל כך הרבה״.

אותו פרפר שחור, שכמו מגיע מלמעלה שעל גופו דימוי של כלוב צלעות, אוסף לדבריו של גיבסון את הפרחים, שמסמלים את המהגרים, ולוקח אותם איתו לדרך, משמש להם הגנה. פרח אדום גדול בציור אחר ניצב במרכז ומשגיח מלמעלה על המתרחש. ״הוא מסמל אותי ואנשים כמוני, שבעבר היינו מביאים להם מים ומנסים לעזור להם אבל בעצם גם אנחנו היינו מהגרים בעצמנו, חלק מהם״.

birds

גם היום מקדיש גיבסון חלק משמעותי מהעבודה שלו כדי לסייע לפליטים ומהגרים. ״אני מנסה להעביר מסרים של Border Kindness, כדי שאנשים יבינו מה קורה שם ואולי יתרמו מדי פעם 5 או 10 דולר. גם אני תורם כסף באופן קבוע לארגונים שמסייעים לפליטים, ואחת לכמה זמן אני נוסע לשם לנסות לסייע בעצמי. ההורים שלי עדיין גרים שם.

״בשאר הזמן אני מנסה לעבוד גם עם מכורים נקיים. יש לי חברים שאיבדתי בעקבות התמכרויות לכל הדברים שעקרונית היו אמורים להרוג גם אותי. אני רוצה שאנשים ייצאו מהתערוכות שלי עם הרגשה של תקווה, שייראו שאנשים יכולים לחזור ממעמקי הגיהנום. אני הייתי במצב כל כך דפוק ואם אני הצלחתי לצאת מזה אז לכולם יש סיכוי.

״אני יודע שאני נשמע כמו היפי כשאני אומר את הדברים האלה, אבל הייתי סגור ושנאתי הכל במשך הרבה מאוד שנים, ורק כשהתחלתי לפתוח את עצמי לעולם, התחלתי לאהוב״.


דניאל גיבסון | PATHFINDERS
אוצר: סטיב נסימה
נסימה לנדאו, אחד העם 55, תל אביב
נעילה: 8.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. אורית גולדמן

    ציורים של תיכוניסט במגמת אמנות ולא יותר

  2. שרית

    איזה כישרון מהמם

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden