כל מה שחשוב ויפה
מרב קמל וחליל בלבין, מיצי מרה. צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל
מרב קמל וחליל בלבין, מיצי מרה. צילום: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

שליחת וולט על עז ואיש נקניקיות: מרב קמל וחליל בלבין מערבבים מר במתוק

בני הזוג וצמד האמנים מרב קמל וחליל בלבין מציגים במוזיאון ישראל תהלוכה של 30 בובות לצד ציור קיר שמורכב מ־150 ניירות, בתערוכה שבה מתחדד העיסוק ארוך השנים שלהם במתח שבין הפתייני לדוחה

ענבל: בוקר טוב מרב וחליל, מה שלומכם בבוקר אביבי זה?

מרב: טוב, שותים תה פרעושית ומתלטפים עם החתול של השכנים. מה שלומך?

ענבל: אצלי עמוס בדברים טובים… תה פרעושית? נשמע קצת מלחיץ

חליל: תה מדבר משובח! זו עונת הפריחה שלו

ענבל: אתם חושבים על תה ופריחה ואני שומעת פרעה ופרעושים. זה נשמע פתיח מעולה לשיחה על העבודה שלכם, ובמיוחד זו שבתערוכה שמוצגת כעת במוזיאון ישראל, ״מיצי מרה״, ומכילה פערים בין גבוה לנמוך. ספרו קצת מה יש בתערוכה?

חליל: התערוכה כוללת סדרה של 30 פסלים שעומדים על גבי מבנה דמוי סירה או מזבח ענק

מרב: המבנה הוא אולי גם הפשטה של גוף ענק פשוט עור ששוכב במרכז החלל, מעין גוליבר עם חורי ניקוז

חליל: בקצה אחד עומדת ״פתילת המדבר הגדולה״, או אשת סדום שיולדת נקניקיות/חבל טבור שמשתלשל לתוך חור במבנה ויוצא מצידו השני, שם יושב סוג של גורו/מורה שאוכל אותן. יש שם כל מיני דמויות ויצורים במעין תהלוכה. חלקם מביאים מנחות וחלקם מתנקשים. על הקירות מתפרש ציור באורך 30 מטרים שמורכב משלושה פרקים שצוירו בזמנים ובמקומות שונים, ונפגשו וחוברו יחד בחלל המוזיאון בפעם הראשונה בחייהם

צילומים: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

צילומים: אלי פוזנר, מוזיאון ישראל

פתילת המדבר הגדולה. צילום: ענבל כהן חמו

פתילת המדבר הגדולה. צילום: ענבל כהן חמו

הגורו. צילום: ענבל כהן חמו

הגורו. צילום: ענבל כהן חמו

מרב: הציור מורכב מ־150 ניירות נפרדים שכמו מרצפים את הקירות. הוא התחיל מרישומים בודדים שלאט לאט הצטברו טלאים טלאים, כמו להרכיב פאזל בלי לדעת את הדימוי הסופי, אבל מתוך תחושה חזקה שהוא קיים איפשהו ומחכה להתגלות.

הרישומים נעשו בטכניקה של חריטה על הנייר בעודו רטוב כולו בכתמי צבע מדוללים. הצבע מתנקז בשריטות ומשאיר שם סימן, מעין צלקת על האפידרמיס של המצע הציורי. הקווים מונחים בתחילה על ידי כתמי הצבע האקראיים ותוך כדי פעולה מופיע ומתבהר מה שנרשם בדף

ענבל: מעניינת המחשבה על הפודיום הגדול בתור גוף, ואני מודה שפספסתי את הקשר בין פתילת המדבר לבין הגורו, שנראה מהותי לעבודה – ובמיוחד מתחבר לציורים הגדולים שנדמה שיש בו הרבה פתילים תוך גופיים

חליל בלבין: יש איזו סימביוזה שמחברת את התודעה ואולי גם את הגוף והקרביים שלנו. לפעמים זה מבהיל. נראה שהדימוי של התאומים הסיאמים הגיח הפעם לא מעט ולא סתם, אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו לגבי אופני שיתוף הפעולה ומבצעים עדכוני גרסה

מרב: לגמרי, זה קשור כנראה בטכניקה של ציור בהמשכים שמבקשת את הקישוריות הזאת. גם העבודה הפיסולית, בעיקר בבד, עובדת על הוספה וריבוי. יש בתערוכה מצב חוויתי של רישות אינסופי שכולנו נמצאים או תקועים בו, מלאים נקבים ונקבוביות, מערבבים בשר בבשר. איכשהו כל הזמן חוזרים בעבודות שלנו קווי הגבול האלה – עורק, פתיל, צינור, כל מיני קווי מעבר בין פנים לחוץ, או בין פנים אחד לפנים אחר.

זה גם קשור לשם התערוכה – מיצי מרה – נוזל דוחה אבל גם חמוד כי הוא נועד לעזור לנו לעכל. הוא מורכב ממיץ, מתוק וטעים, והמרה – מר, מבחיל

חליל בלבין מרב קמל. צילום: פדרו ואזאן

חליל בלבין מרב קמל. צילום: פדרו ואזאן

צילומים: ענבל כהן חמו

צילומים: ענבל כהן חמו

ענבל: לאן הולכת התהלוכה?

חליל: הם נושאים מנחות אל עבר הגורו – איש הנקניקיות – ומקווים שהן ימצאו חן בעיניו. בסך הכול יש להם כוונות טובות. יש שם שליחת וולט על עז, ארכיאולוג שמצא מטמון שווה במיוחד, סלוקים שסוחבים כדים וזוג חלוצים שנושאים אפריון עם תינוק דו ראשי. זה רגע חגיגי. אבל האמת שאין לנו ממש מושג מאיפה הגיעו כל הדמויות הללו ולאן הם הולכות

 

ענבל: אפשר לראות את המתוק־מר במראה הכללי של התערוכה – בובות שנחשבות משהו מתוק וילדי, עם תכנים שרובם לא ילדיים כלל. גם הצבעוניות הכללית, הפסטל של הקירות שנראים מרחוק כמו טפט צבעוני, וככל כשמתקרבים נחשפים הפרטים הקשים. מראה פתייני ודוחה, וגם מלא דמיון ומרתק. נדמה שהקיצוניות הזו נוכחת יותר בתערוכה הזו מאשר בתערוכות קודמות?

מרב: כן, זה מתח שמאפיין את העשייה שלנו, ויכול להיות שהוא התחדד או החמיר הפעם. אולי זה קשור בהקצנה של האובססיה בסטודיו, הירידה לפרטים הקטנים, המוכנות לצלול לעומק הקראפט. התכנים, האמת, לרוב פשוט צפים, קורים, מתגלים לנו תוך כדי פעולה או בדיעבד. יש רגעים של מבוכה או הפתעה ממה שהוציאו הידיים

ענבל: איך אתם עובדים בסטודיו? איזו אובססיה?

חליל: אנחנו קמים בבוקר והולכים לסטודיו. שם יש כל מיני התחלות של ציורים ופסלים שמחכים להמשך. הרבה פעמים הבחירה נעשית ממקום גחמתי, חומר מסוים שממש קורא לנו לבוא ולעבוד איתו, או שדוחה אותנו ואז אנחנו מבינים שצריך לעבור לדבר הבא או להתחיל משהו חדש. לגבי האובססיה, זה נראה לי משהו שפשוט נובע מההישאבות לפרטים קטנים, מהצלילה לזום אין, איבוד תחושת המרחב והזמן והנסיון להיות כולך ברגעי נוכחות מענגת

יציאה מהאגו

ענבל: איך זה עובד כזוג? האם אחד מכם מתחיל משהו והשני ממשיך?

מרב: לפעמים, כן. ולפעמים כל אחת.ד עובד.ת על שלו.ה. הרבה פעמים כשעבודה נתקעת עוזר להעביר אותה ביננו

ענבל: נראה שיש משהו שדומה בין תהליך העבודה שלכם ובין תוכן העבודה – גם שהות בקרביים של עצמכם וגם התערבבות בקרביים של האחר – האם זה קשור?

חליל: כן, יש איזו סימביוזה שמחברת את התודעה ואולי גם את הגוף והקרביים שלנו. לפעמים זה מבהיל. נראה שהדימוי של התאומים הסיאמים הגיח הפעם לא מעט ולא סתם, אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו לגבי אופני שיתוף הפעולה ומבצעים עדכוני גרסה. אבל בבסיס הצורך בעבודה עם עוד מישהו נובעת מהאמונה שהיכולת שלך לבד מוגבלת, ושהעבודה יחד תרחיב את מנעד היכולות שלך. וגם סתם תהיה יותר כיפית

מרב: הרגעים הכי טובים בעבודה לבד הם כשאת מצליחה להתנתק מעצמך ולהיות מובלת על ידי המחט, החרט, המכחול, האזמל – מה שזה לא יהיה – ולהקשיב לאגו של העבודה עצמה. ככה גם ביחד, זה מאפשר הרחבה של הרגעים האלה ויציאה מהאגו של כל אחת.ד מאיתנו. כמובן שזה לא כזה פשוט או עובד תמיד, אבל יש בזה משהו משחרר ופותח

ענבל: מאחורי גורו הנקניקיות נמצא עוד פסל אחד, בראש השיירה ממש – מעין סבך מבד כסוף ועליו גולגולת. מה הוא עבורכם?

חליל: ישבנו מחוץ לסטודיו ועל המזגן היה מונח ענף יבש שנראה כמו דמות ענפית שאוחזת במגל. עשינו רישום שלו וקראנו לו עשב שוטה. הוא סוג של מלאך מוות. יש לו גולגולת מעץ ועל גבו הוא סוחב בקבוק עם דבור מת. הוא אוחז חמנייה שהגיעה מתוך ספר שהיה מונח פתוח בסטודיו, על חיי המין של הפרחים, שיש בו צילום יפה של דבורה מאבקת חמנייה. אחר כך זה גם התחבר לנו לווידאו של פיפילוטי ריסט (Ever Is Over All) שבו רואים אישה הולכת ומנפצת חלונות של מכוניות עם פרח אימתני.

מרב: אחרי שיצרנו את השלד לפסל חשבנו לעטוף אותו בבד ירוק או חום, ואז פתאום בצבץ לו בד כסוף שנראה מתאים יותר. רק כשהבאנו את הפסל למוזיאון התברר שיצאה לנו מחווה לפסל של רוקסי פיין שנמצא בגן הפסלים של המוזיאון. אלו מקורות השראה שמגיעים בדיעבד, דימויים שהתעכלו בנו ויצאו החוצה ללא תכנון

מלאך המוות. צילומים: ענבל כהן חמו

מלאך המוות. צילומים: ענבל כהן חמו

צילומים: ענבל כהן חמו

ענבל: אפשר להבין את החיבור שלכם לעבודה של ריסט. גם בו יש את הפער שהזכרתי בין הפתייני (האישה המחייכת עם הפרח) לבין המעשה המרתיע של ניפוץ החלונות

חליל: כן, הפסל מאיים על כל החגיגה הזאת. הוא המוות שמגיח מלמטה, מאחורי איש הנקניקיות ומתכנן להרוס הכול, לשים לכל החגיגה הזאת סוף

ענבל: ממנטו מורי עבור חגיגת החושים של התהלוכה והדמויות הדקדנטיות שבה. ספרו קצת על הדרך שלכם באמנות – לחוד וביחד?

חליל: אני הגעתי לאמנות אחרי שלמדתי מחול ב״אדמה״ במצפה רמון. הבנתי שלא אהיה רקדן מקצועי, למרות שאני ממשיך לרקוד עד היום. משהו ברצון לתקשר באופן לא מילולי משך אותי. הגעתי לירושלים לביקור מקרי ולמזלי היה יום פתוח בבצלאל. עדו בר־אל דיבר על המחלקה לאמנות והרגשתי שזה מקום של חופש. אחרי חודש הגשתי תיק עבודות והתקבלתי. במובנים רבים זו הייתה הפעם הראשונה שעשיתי אמנות

ענבל: המקום של הריקוד מעניין ומתחבר לפסלים שלכם, במיוחד למלאך המוות שדיברנו עליו, שנראה אווירירי ותנועתי, ולפתילת המדבר שנראית כאילו היא באמצע ריקוד

מרב: לי איכשהו היה ברור מגיל צעיר שאני רוצה לעשות אמנות. אולי כי הייתי פחות טובה בלדבר ותמיד היה לי יחס מורכב עם מילים, אהבה־שנאה ובעיקר שיתוק כלשהו, מתוך הבנת הכוח שלהן. באמנות נראית יש משהו יותר גמיש עבורי. סבא שלי היה פרופסור לבוטניקה ורשם בחסד, תמיד עם עט בכיס מתחת לאפודה. בתור ילדים האחים שלי ואני היינו עושים איתו ציורים בהמשכים. כזה שמי שמרים בו את העט מהדף נפסל, ומעביר להבא בתור. לקח לי המון שנים לגלות שזה לא באמת סבא שלנו שהמציא את המשחק הזה.

בהרבה מובנים הפרקטיקה הזאת משמשת אותי עד היום, בשיתוף פעולה ובכלל. גם האחים שלי המשיכו עם זה לכיוונים אחרים במלא כישרון

מרב קמל: כל פרק זמן אנחנו מנסים חומר חדש – פסלי עץ, אבן, קרמיקה, אפוקסי. עם הזמן הם משתלבים עם הבובות. יש משהו בתפירה ובעבודה עם שלד מתכת שמאחה את הכול

ענבל: הציור בהמשכים באמת מהדהד גם בעבודות הציור ובכל הפרקטיקה האמנותית שלכם

חליל: העבודה המשותפת עם מרב התחילה די מהר כשהכרנו בבצלאל. אני הייתי בשנה ב׳ והיא בשנה ד׳, היינו משחקים יחד בחומרים ורואים אותם מתחברים. בקיץ חבר הזמין אותנו לעשות דוכן ביריד בנמל יפו וחשבנו שבובות יוכלו להתאים, אז התחלנו לתפור יחד. זה לא היה מוצלח מבחינה כלכלית, אבל זה אפשר לנו לפתוח מעגל עשיה יותר משועשע. בהתחלה התביישנו בבובות וחשבנו שכדאי לשמור אותן מחוץ לשדה האמנות, אבל לאט לאט הבנו את הפוטנציאל הממזרי שלהן ועם השנים הן התפתחו ועברו מטמורפוזות משונות

ענבל: זה אולי מאתגר ליצור בובות, ובכלל לעסוק בפיסול רך, בתוך האמנות הישראלית שמעדיפה את הקשה, שיש בה יותר מקום לפסלי מתכת כמו של תומרקין מאשר לבובות קטנות ועדינות

חליל: היום יש לא מעט אמנים שעושים פיסול רך. כנראה שהמגמה השתנה בשנים האחרונות ודווקא נראה לי שיש איזו עודפות

ענבל: בתערוכה הנוכחית התחלתם לעבוד גם בגילוף בעץ, האם זה כיוון שיחליף את הבובות הרכות או יתווסף אליהם?

חליל: בלי קשר חיפשנו חומר אחר. הגענו לעץ במקרה במסגרת רזידנסי בצ׳כיה בשנת 2019, יחד עם עוד קבוצת אמנים ישראלים שקיבצה סאלי הפטל נוה. אחד האמנים שהיו שם איתנו הוא זוהר גוטסמן (שגם הוא מציג עכשיו תערוכה מעולה במוזיאון ישראל, באוצרותה של סאלי), שלקח אותנו לקנות מפסלות ועצים. כל ערב היינו שותים בירה ומגלפים בעץ. העץ הוא חומר עם מגבלות רבות, חומר קשה, שמאלץ לעבוד רק עם כיוון הסיבים. הוא רוצה שיקשיבו לו. זה חומר שנשבר בקלות ומלא בכוונות ורצונות משלו. יש בו ממד ארכיטיפי, ששולח זרועות לעבר, למיתוסים ולדימויים מוכרים מתרבויות שונות.

אבל אנחנו לא מתכננים להפסיק לעבוד עם בד אלא כל הזמן נפתחים למעגלי עשיה חדשים. אנחנו הולכים קדימה וגם אחורה

מרב: כל פרק זמן אנחנו מנסים חומר חדש – פסלי עץ, אבן, קרמיקה, אפוקסי. עם הזמן הם משתלבים עם הבובות. יש משהו בתפירה ובעבודה עם שלד מתכת שמאחה את הכול. מעניין אותנו בעתיד להכניס עוד מעגלי עשייה בחומרים נוספים ולעבוד באופנים פרומים וניסיוניים יותר

birds

ענבל: התערוכה במוזיאון ישראל היא בוודאי נקודה משמעותית בדרך שלכם. לאן אתם ממשיכים מכאן?

חליל: כרגע חוזרים לסטודיו ופשוט עובדים בלי דדליין, שזה נחמד. זה מאפשר קצב עבודה פחות אינטנסיבי. אנחנו מתכננים להמשיך עם כל מה שעשינו עד היום ולאפשר לאבולוציה להתפתח בקצב שלה. יש כל מיני פנטזיות על אנימציה ועבודות יותר מופשטות אבל אין לדעת. בקיץ אנחנו נוסעים לחודשיים לניו יורק לרזידנסי, והרבה פעמים משהו במרחק ובשהייה במקום אחר מאפשר לגלות דברים חדשים

ענבל: בהצלחה בהמשך התערוכה ובניו יורק, ותודה על השיחה שהתפניתם אליה בין כל העומסים

מרב: תודה לך ענבל, המשך יום יפה


מרב קמל וחליל בלבין | מיצי מרה
אוצרים: טניה סירקוביץ׳ ואמיתי מנדלסון
מוזיאון ישראל, ירושלים
נעילה: 17.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden