זוהר גוטסמן מתפרע באגף הארכיאולוגיה במוזיאון ישראל

בואו נתחיל בעובדה הכי חשובה: בזכות התערוכה של זוהר גוטסמן ביקרתי לראשונה באגף לארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל (ואולי באגף לארכיאולוגיה באופן כללי, נקודה). כמישהי שמתהדרת בביקורים תכופים במוזיאונים, האגפים ההיסטוריים האלה תמיד מרגישים לי כמו המקום האחרון שאני מעוניינת לבזבז עליו את הזמן, ובאופן כללי כאדם שמעדיף את האמנות של הכאן והעכשיו, זו נראית לי כמו התחנה הכי פחות אטרקטיבית במוזיאון. אבל מה קורה כשמשלבים בין ההיסטוריה לכאן והעכשיו? ובכן.

״שכבה מופרעת״, תערוכת היחיד של זוהר גוטסמן שמוצגת בימים אלה באגף לארכיאולוגיה במוזיאון ישראל (אוצרות: סאלי הפטל נוה וטלי שרביט), היא אחד הנסיונות היחידיים שהיו במחוזותינו לעשות בדיוק את זה, בטח כשמדובר בפסלים שנעשו בתוך המוזיאון, מגיבים לעבודות האגף ועשויים מאותם החומרים ובאותן הטכניקות. אני בטוחה שכמו שלי היא גרמה להכנס לראשונה לאגף, היא תעשה לעוד רבים וטובים כמוני. והאם יש רע בלדעת קצת מההיסטוריה שהובילה לכל מה שקורה בכאן והעכשיו? כמובן שלא.

ביקשתי אישור לפסל בתוך חלל התצוגה. לבוא פעם בשבוע עם סטנד מסתובב עם קונסטרוקציה מפלסטלינה, להסתכל ולפסל. לשהות בתוך הדבר, ללמוד את העשייה. עמדתי במשך שעות מול כל תלתל ותלתל של אלכסנדר מוקדון, ולמדתי המון מבחינה טכנית

החוכמה של גוטסמן היא לא רק שהוא מצליח לייצר פסלים שנראים בדיוק כמו אלה שפוסלו לפני מאות או אלפי שנים, אלא שבאמצעות הפסלים האלה הוא מצליח להעביר ביקורת על הכאן והעכשיו. הוא עושה את זה בעדינות, מבלי לנפנף בזה בפני המבקרים, אבל כשצוללים אל הטקסטים הקצרים שמופיעים בסמוך לכל עבודה (ובחלק מהמקרים אפילו אם רק קוראים את שם העבודה) – מבינים שהם הרבה יותר מעבודה של פסל־מאסטר.

אבל בואו נלך שש שנים אחורה, אז החל גוטסמן לעבוד פיזית בתוך מוזיאון ישראל, מבלי שתערוכה בכלל תהיה על הפרק. ״במשך הרבה שנים רציתי לעבוד עם הקאנון הארכיאולוגי והאמנותי שנמצא באגף שבמוזיאון״, הוא מספר. ״מדובר באחד החשובים והמקיפים שיש. כשאתה פותח ספרי ארכיאולוגיה – אתה רואה פריטים מאוסף מוזיאון ישראל.

״ביקשתי אישור לפסל בתוך חלל התצוגה. לבוא פעם בשבוע עם סטנד מסתובב עם קונסטרוקציה מפלסטלינה, להסתכל ולפסל. לשהות בתוך הדבר, ללמוד את העשייה. עמדתי במשך שעות מול כל תלתל ותלתל של אלכסנדר מוקדון, ולמדתי המון מבחינה טכנית. עם הזמן התחילו להפגיש אותי (ועם סאלי, שליוותה אותי מתחילת התהליך) עם אוצרים מהמחלקה. בגלל שאני דובר את השפה היה לי קל לשוחח איתם בענייני ארכיאולוגיה, ופיתחנו שיח בכל מני נושאים שגם ממנו למדתי המון״.

כשגוטסמן אומר שהוא דובר את השפה, זה בגלל שעוד הרבה לפני שהגיע למוזיאון ישראל הוא שוחה במקביל בעולמות של ארכיאולוגיה ואמנות. את התואר הראשון שלו עשה בארכיאולוגיה ורק אחר כך המשיך לתואר ראשון נוסף באמנות בבצלאל. ״מגיל צעיר ציירתי ופיסלתי אבל תמיד היו בי את שתי האהבות האלה, ובשלב ראשון הרגשתי שזה לא הזמן לקפוץ ישר אל האמנות. אז למדתי ארכיאולוגיה, ובדיעבד אני שמח שהגעתי לבצלאל בגיל יחסית מבוגר (כלומר, בגיל 26). במהלך התואר התרכזתי בעיקר בפיסול והדפס וכל הזמן ניסיתי להבין איפה אני יכול ללמוד לפסל באבן, עד שבשנה הרביעית אחד המורים אמר לי לנסוע לקררה שבאיטליה, וזו היתה אחלה עצה״.

סינדרום קררה

כשסיים את התואר בבצלאל בשנת 2009 המשיך לפסל בסטודיו בתל אביב במשך כשנתיים, ואז החליט ליישם את העצה שקיבל בשנה ד׳. ״הרגשתי שאני חייב לעשות איזה שינוי, איזה שיפט בחיים. יש כאלה שנוסעים להודו – אני נסעתי לדפוק על אבן בקררה. רציתי למצוא מישהו שילמד אותי פיסול באבן ואכן מצאתי – מאסטר מטורף, פבריציו לורנצאני. בגלל שזה המרכז הבינלאומי לפיסול באבן יש בקררה גם הרבה שרלטנים, אבל הצלחתי למצוא את המורה הכי מדהים.

״ישבתי במשך שנה, יום יום, עשר שעות ביום, אצלו בסטודיו. הוא לימד ואשתו, שגם היא פסלת, תרגמה מאיטלקית לאנגלית, ושאר הזמן דיברנו באמצעות הידיים. זו תקופה שהיה לי בה המון זמן לחשוב, הייתי בה בעיקר לבד עם עצמי, עם אזניות שאוטמות את הרעש ומשקפי מגן ומסכה, כולי אטום ומנסה להבין למה לעזאזל אני מעתיק עכשיו פסל הלניסטי. אבל אלה היו חלק מהשאלות שרציתי לשאול את עצמי״.

כשחזר ארצה אחרי שנה הציג גוטסמן תערוכת יחיד בגלריה רוזנפלד בשם ״סינדרום קררה״ (2013) שהיתה מעין סיכום של התקופה שלו באיטליה. ״הסינדרום הזה נפוץ למדי – כולם מגיעים לשם ופתאום חושבים שהם מיכאלאנג׳לו. אנשים קצת מתפלפים, גם הלבן הנוצץ הזה של השיש הופך אותך קצת לעורב. הצגתי בתערוכה חמישה פסלים שהיו מעין יומן מסע עם הומור עצמי: שלוש הגראציות שפיסלתי מגושים ענקיים של גבינה ונאכלו ברובם עוד בערב הפתיחה, פסל טורסו בגודל אנושי שמלבד הטורסו מצופה כולו במסטיקים לעוסים, פסל שיריתי בו עם אקדח ועוד״.

השנהבים שבפסל הם בתנ״ך סמל לפער המעמדות, לשחיתות ולסיאוב וגם לעבודת האלילים. הפסל הזה הוא סוג של נבואת תוכחה או אזהרה של מה שעלול לקרות לנו, ויש בו אולי סמלים של מלכות יהודה – אבל לא חסר כוח משחית גם במקומות אחרים

מאז עברו עשר שנים, שבהן הציג גוטסמן בתערוכות רבות בארץ ובעולם פסלים שיצר בחומרים שונים – משיש קררה ועד 150 ק״ג של צואת סוסים (פסל שהוצג במוזיאון פתח תקוה), כשכמעט בכל המקרים הוא עובד באותה הטכניקה הבסיסית של גריעה באבן (או בגבינה, או בצואת סוסים). עם הזמן הוא הפך לאורים ותומים בכל מה שקשור לפיסול מסורתי, בהיותו אחד האמנים העכשוויים היחידים שעוסקים בכך בטכניקות הידניות המסורתיות, ממש כמו המאסטרים האיטלקים של לפני מאות שנים.

בזכות היכולות הטכניות הוא הפך גם לכזה שאמנים רבים עולים אליו לרגל, לסטודיו בכפר נטר (שהיה פעם לול תרנגולות), כדי ללמוד טכניקות פיסול ספציפיות שיסייעו להם בעבודות האמנות הפרטיות שלהם. לאורך כל השנים הוא גם מלמד – בעבר בתלמה ילין ובעירוני א׳ בתל אביב, והיום בבצלאל, בשנקר ובמדרשה.

מבט רענן על האוסף

אחרי כשנתיים שבהן עבד גוטסמן בחלל המוזיאון החל לעלות רעיון התערוכה. ״אם מספיק פריט אחד ארכיאולוגי שיעורר בי השראה, באגף הארכיאולוגיה של המוזיאון יש אלפים כאלה. זה קצת כמו לעבור על גוגל אימג׳ז, אבל ממש לא באותה הרמה. אני אוהב ללכת מאחורי הפסל, להסתובב סביבו וזה לא אפשרי כשרואים את הפסל בצילום. הדברים התחילו לזרום לכיוון הצעה לתערוכה, ואז קרתה הקורונה וכל העולם התמוטט, אבל זה נתן לנו זמן לחשוב ולפתח את הרעיון. זה היה מסובך, אבל לאט לאט נוצרה מצידם ומצידנו הסכמה שאפשר לעשות משהו ביחד״.

העבודה של גוטסמן על התערוכה היתה סייט־ספסיפיק: כל אחד משבעה הפסלים שמרכיבים אותה נעשה בהתאמה לתקופה ההיסטורית הספציפית במחלקה שבה הוא מוצב. ״העבודה כללה מחקר ויזואלי וארכיאולוגי עם האוצרים והרסטורטורים של המחלקה. נתנו לנו מעטפת ענקית וכולם ממש התעניינו ושיתפו פעולה, אני מניח שבגלל שזה העניק גם להם מבט רענן על האוסף.

״הפסלים נעשו במחשבה לייצר התערבות, אבל גם לא רצינו שהם יהיו בולטים מדי וימשכו את כל תשומת הלב. היו מחשבות על ספריי צבעוני ומתכות ונצנצים, אבל מלבד עבודה אחת (כדור צהוב ענקי שעשוי פולימרים וצבענים ומשלב דימויים של אריות מיותר מ־100 סגנונות של ממצאים ארכיאולוגיים), ההתערבות היא עדינה, במטרה לייצר הדדיות בין האמנות העכשווית לממצאים שמסביב״.

הפסלים מותאמים לחללי התצוגה לא רק בניראות שלהם, אלא גם בחומרים שמהם פיסל אותם גוטסמן. ״זוג פסלים דמוי בובות נחום תקום, לדוגמה, מוצג באזור של תקופת הברונזה המאוחרת ולכן גם עשוי ברונזה, ואם אני מציג בחדר של ממצאי בזלת – אני אלמד לפסל בבזלת״.

זה לא טירוף, ללמוד לעבוד בכל כך הרבה חומרים?

״הלוואי ויכולתי לקום כל בוקר ולפסל כל פעם בחומר אחר. יש משהו קצת משעמם בעיניי בלעשות את אותו השטיק של עצמך כל הזמן. אני מקווה שלא אאחז במשהו אחד, כי יש כל כך הרבה חומרים שאפשר לעבוד בהם. וגם, השיש שונה מהבזלת והיא שונה מהגיר – אבל זו עדיין אותה הטכניקה של גריעה באבן״.

אחת העבודות שדרשו הכי הרבה מחקר הן ״המפלט האחרון״, כסא גדול שמהדהד כסאות מלכות מחד וכסאות מפלט של מטוסי קרב מאידך, שמוצג בחלל של ישראל בימי התנ״ך. ״הוא עשוי מעץ ארז הלבנון כי הוא החומר שבו השתמשו בבית המקדש, וזה היה סיפור לא פשוט למצוא עצים כאלה. גילינו שבכסאות מלכות היו תמיד בצדדים צורות מסוימות של רגליים, מעין ספינקסים עם כנפיים, שאצלי הראשים שלהם הפכו להיות המצערת והסטיק של מטוס הקרב, ולצידו על הרצפה מוטלת קסדה.

״השתמשתי בפסל הזה גם באבני אודם ולאפיס ובעצמות של גמל שמצאתי ליד ערד כששהיתי שם ברזידנסי. וגם בשנהבים, שבתנ״ך הם סמל לפער המעמדות, לשחיתות ולסיאוב וגם לעבודת האלילים. הפסל הזה הוא סוג של נבואת תוכחה או אזהרה של מה שעלול לקרות לנו, ויש בו אולי סמלים של מלכות יהודה – אבל לא חסר כוח משחית גם במקומות אחרים״.

במקביל לתערוכה, שתוצג במהלך השנה הקרובה כולה במוזיאון, מציג גוטסמן בימים אלה גם בתערוכה הקבוצתית ״משרדים1״ בכפר יהושע ובתערוכה הקבוצתית שנפתחה בשבוע שעבר במרכז לאמנות עכשווית בערד. ומלמד, כאמור, בשלוש האקדמיות המרכזיות לאמנות בארץ.

מה תעשה עכשיו אחרי שתהליך כל כך ארוך ואינטנסיבי הגיע לקיצו?

״אני תמיד עובד במקביל על דברים כי כשאני עובד על משהו אחד אני מתייאש. כל עבודה היא מחקר חדש ולמידה של חומריות חדשה, ולפעמים אני מרגיש שאני צריך לתקופות מסוימות גם להתרכז בללמד ולהדריך אחרים. אני מקווה שהתערוכה הזו היא פתח למוזיאון ישראל ולמוזיאונים באופן כללי להכניס אמנות עכשווית לאוספים ההיסטוריים שלהם, ועם קצת גמישות מחשבתית – נראה לי שזה יכול לקרות״.

---

זוהר גוטסמן | שכבה מופרעת
אוצרות: סאלי הפטל נוה וטלי שרביט
האגף לארכיאולוגיה, מוזיאון ישראל
נעילה: 15.12