מה קורה // נטע לוי

מי?

נטע לוי, בת 38, מרמת גן. מעצבת ויוצרת מיניאטורות ובובות, מטפלת באמנות, כותבת.
פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

לא בזוגיות. אמא לבועז ולינאי המופלאים.

מה בצלחת?

כל מה שפשוט וטעים ולא נא. נהנית מאוכל אבל לא עסוקה בו. עד לאחרונה הייתי אומרת בחצי צחוק שכשאני כבר מבשלת משהו זה כנראה אוכל מיניאטורי (בעיקר מפימו), אבל לאחרונה בזכות סרטוני אינסטגרם התחלתי להעז קצת יותר בבישול ואני אפילו נהנית מזה. הבנים שלי, לעומת זאת, הבהירו לי שמבחינתם ההרפתקאות הקולינריות שלי מיותרות, כי פסטה וסלט זו הפסגה.

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

תערוכת היחיד שלי ״סיפור קטן״ מוצגת במוזיאון בית האסמים למיניאטורות ברחובות (אוצרת: רני ששון). מדובר במוזיאון מקסים שהוקם במבנה לשימור ונותן במה לאמנות מיניאטורית. בתערוכה מוצגות עבודות שיצרתי במהלך השנים האחרונות – דמויות מגולפות בעץ ומאוירות, רהיטים וחפצים עם ניחוח נוסטלגי, בקתות בדלעות, עולמות ציוריים בתוך תיבות עץ ותמונות תלת ממדיות קטנות.

אוביקטים קטנים הילכו עליי קסם מאז ומתמיד. כבר כילדה היה לי חיבור חזק לבובות ונמשכתי לממדים הזעירים, ויצרתי דמויות קטנות מחומרים זמינים שמצאתי בבית ובטבע. איפשהו בגיל ההתבגרות התרחקתי מהיצירה, עד שהכניסה לאמהות עוררה בי שוב את הצורך ליצור בחומר, מעין סגירת מעגל עם נטע הילדה. אחרי שנים של עיסוק במילים ובכתיבה – זה הרגיש כמו לחזור הביתה.

יצירת מיניאטורות כרוכה בתהליך של תרגום מגדול לקטן, כשבדרך כלל קיים שלב של חיפוש, מאחר והחומרים והטכניקות לא נתונים מראש וישנה תמיד יותר מאפשרות אחת. הרבה מהיצירתיות מקבלת ביטוי בשלב הזה, של התרגום ושל החיפוש אחרי חומרים וטכניקות שייטיבו לבטא את הרעיון. לפעמים אני תוהה אם העובדה שמעולם לא למדתי אמנות באופן פורמלי מאפשרת לי גישה חופשית, סקרנית וחקרנית ביחס לטכניקות ולחומרים.

במהלך השנים גיליתי שיותר ממה שמעניין אותי לחקות את המציאות וליצור מיניאטורות ריאליסטיות – מעניין אותי ליצור ולבטא אסתטיקה ותכנים שמרגשים אותי ונוגעים בי. תחום האיור הוא מקור השראה מרכזי עבורי ולעתים אני תופסת את עבודותיי כ״איור בתלת ממד״.

אני יוצרת תמיד בקבוצות/מקבצים, מעין משפחות קטנות. אין לי כמעט יצירה שעומדת לבד בפני עצמה. זו שאלה שמעסיקה אותי – למה תמיד במקבצים ומה משרת הריבוי הזה. ולמה הפרט האחד, הבודד, נחווה ככזה שאינו מספיק. תמה נוספת שחוזרת שוב ושוב בעבודות שלי היא בית. יש איזו משאלה תמידית לבית שמקבלת כל מיני צורות וביטויים בעבודות.

תמיד הנחתי שהמשיכה שלי לממדים הקטנים קשורה לשלב בילדות שלא לגמרי מיציתי, ועם הזמן פיתחתי הבנה אחרת, נוספת, בנוגע לצורך הזה לכווץ ולהקטין. אני חושבת שבאמצעות העיסוק במיניאטורות אני מתעסקת בשאלות של לגיטימציה לתפוס מקום בעולם, כשהמעשה של הכיווץ או המזעור הוא אסטרטגיה שמצאתי, שמאפשרת לי לבטא שפע וריבוי שאין להם מקום ולגיטימציה להיות בממדים המלאים שלהם. במובן הזה זו יותר מהעדפה אסתטית.

בנוסף, אני מחוברת לדימויים ואסתטיקה שקשורה לתקופת הילדות, וזו הדרך שלי להשאיר את הדבר הזה חי וקרוב. אסתטיקה שיש בה משהו נאיבי, קסום, ישן. היצירה היא דרך לחיות זמן אחר ומקום אחר, והיא מרחב למימוש חלומות. מקום שבו מותר ואפשר.

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

יש לא מעט אמנים ואומנים שמעוררים בי השראה. את רובם לא פגשתי מעולם אבל יש לי היכרות אינטימית עם היצירה של חלק מהם. אני משוטטת הרבה בעולמות של איור, קראפט ומלאכות, בובנאות, קולנוע ובעבר גם שירה. קארל לארסון, ליסבת׳ צוורגר, טובה ינסון, מוריס סנדק, ביאטריס אלמגנה, ביאטריקס פוטר, והרשימה עוד ארוכה. החלום שלי הוא לצאת למסע בעקבות יוצרות ויוצרים אהובים.

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

פרוייקט החלומות שלי הוא מענה וחיבור בין התשוקה שלי להציג את האמנות שלי ולנדוד בעקבותיה, לבין חלום לא ממומש שלי על מגורים אלטרנטיביים. כרגע המחשבות שלי הן בכיוון של מוזיאון מיניאטורות (מיניאטורי) באוטובוס ישן או קרון. זה מעיף לי לגמרי את הסכך.

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

אני ממעטת לקנות בגדים כבר תקופה די ארוכה. מרגישה שיש לי מספיק. אבל קרה לי משהו נחמד עם טוניקה יפה שמצאתי ברחוב ברמת גן. כשהגעתי הביתה גיליתי בכיס אוצר: מפתח יפה של ויטרינה ומכתב משנות ה־60 שכתבה ילדה בשם ורדינה לאבא שלה. אני אוהבת בגדים עם סיפור.

---

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן