ראש חדש לשנה החדשה // 2026

לקראת ראש השנה פנינו לבעלות ובעלי תפקידים במוסדות תרבות בארץ, שנכנסו לתפקידם בשנה האחרונה ופותחים כעת שנה חדשה. זו היתה (עוד) שנה לא פשוטה, כזו שכללה רגעים של הקלה וכאלה של פחד וחרדה, ואת כולם אנחנו ממשיכים להרגיש כמעט בכל תחום של חיינו.

ראשי המחלקות, האוצרים והאוצרות, מנהלות ומנהלי גופי תרבות – ינסו לנתב את המורכבויות, וגם את ההתפתחויות הטכנולוגיות המהירות שקורות במקביל – כדי לאפשר יצירה משמעותית שתהפוך את המקום הזה שאנחנו חיים בו לקצת יותר טוב.

אביחי חיים, אורי הולנדר, אורי ועקנין, איילת כרמי, דפנה קרון, הדס סט, טל פדר, יונית קולב, יעל ולובסקי, יעקב (יאשה) גרובמן, לימור פנחסוב, עליאל קיי, שוע בן ארי, שרון בר לב, תומר כהן, תמיר אטינג ותמר בר דיין – מציגים את עצמם ומספרות על החזון ועל התכניות לעתיד.

---

השאיפה שלי היא להפוך את המוזיאון למקום עכשווי ומעניין שכל אדם בישראל ובעולם ירגיש שהוא שייך אליו. מקום שמשפחות, צעירים ומבוגרים ירצו לשוב אליו

יעקב (יאשה) גרובמן

בן 59, מנכ״ל מוזיאון ישראל.

מה עשיתי קודם

לפני תפקידי במוזיאון הייתי פרופסור בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, דיקן וראש קבוצת מחקר בנושאים הקשורים בטכנולוגיה וקיימות. כמו כן, הייתי בעל משרד אדריכלים שעסק בעיקר בבנייה ציבורית.

ציון דרך מהשנה האחרונה

המעבר מהתרכזות במחקר וניהול אקדמי לשליחות בקידום התרבות והאמנות בארץ במוזיאון ישראל. אני מאמין שדווקא בתקופה של שינוי טכנולוגי מהיר ושל הצפה במידע, למוזיאון יש תפקיד חשוב מאי פעם.

הטכנולוגיה מאפשרת לנו להגיע כמעט לכל דבר בלחיצת כפתור, אבל היא גם מרחיקה לעיתים מהמפגש הישיר עם היצירה, עם החפץ המקורי ועם הסיפור ההיסטורי עצמו. במקביל, היא מקלה את ההפצה של מידע חלקי, מטעה או חסר הקשר.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

מוזיאון ישראל, שאני גאה להיות חלק ממנו ולהיות שותף בניסוח החזון שלו לעשור הבא, מחזיק באוצרות מהחשובים ביותר של התרבות, האמנות וההיסטוריה של העם היהודי ושל האנושות. לאלה נלווה תפקיד במיוחד בתקופה של חוסר ודאות ואי יציבות, שכן המוזיאון מציע נחמה ומרחיב את הדעת.

כמנכ״ל המוזיאון, השאיפה שלי היא להפוך אותו למקום, עכשווי ומעניין שכל אדם בישראל ובעולם ירגיש שהוא שייך אליו. מקום שמשפחות, צעירים ומבוגרים ירצו לשוב אליו; מקום שבו המפגש עם אמנות, תרבות יהודית ומוצגים ארכיאולוגיים יהיה חי, דינמי, מסקרן ומהנה, ותוך כדי כך, יעזור לכולנו להבין טוב יותר את הזהות שלנו, את התרבות שלנו ואת העולם שבו אנו חיים.

---

אני לומדת מהסטודנטים איפה הגבולות בחשיפת נטייה מינית, אמונה באלוהים, התמודדות עם נשמות מעולם רחוק, התקפי זעם אישיים ועוד. אני לומדת שיעור של החיים מהצעירים האלה

לימור פנחסוב

בת 53, ראשת המחלקה לקולנוע, המדרשה בבית ברל.

מה עשיתי קודם

במאית ועיתונאית, כנהוג לומר עטורת פרסים, כתבת בעובדה ויוצרת של סדרות דוקו עצמאיות, אחת מהן בעריכה ממש בימים אלו. מעבר לכך הייתי יושבת ראש איגוד הבמאים במשך חמש שנים, תפקיד התנדבותי משמעותי וחשוב.

ציון דרך מהשנה האחרונה

מעבר לתפקיד המאתגר כראשת המחלקה, קיבלתי על עצמי להעביר לשנה א׳ את אהבתי לקולנוע הדוקומנטרי בקורס ייחודי של יצירת דוקו קצרה ואישית, הכי אישית. כשהתברר שהסטודנטים שלי הרבה יותר חשופים ואמיצים ממה שדמיינתי, התחיל המסע האמיתי שלי ושלהם.

אני לומדת מהם איפה הגבולות בחשיפת נטייה מינית, אמונה באלוהים, התמודדות עם נשמות מעולם רחוק, התקפי זעם אישיים ועוד. אני לומדת שיעור של החיים מהצעירים האלה, וזו דרך מדהימה ומרגשת ששווה הכל.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדש

מהיום שהגעתי ידעתי שהתעשייה שלנו הרבה יותר רחבה מהקולנוע המסורתי, וקיבלתי בהתרגשות (וחרדה, יש לומר) את המשימה של עדכון התוכנית. יחד עם הצוות המופלא שלי, הצלחנו להכניס למערכת לימודים משותפים עם הסטודנטים מהמחלקה לאמנות במדרשה, מלימודי צילום בחדר חושך ועד לימודי מדיה חדשים.

בנוסף, הכנסנו כתיבה ופיץ׳ לסדרות טלוויזיה וסרטונים עם תוכן בדקה, כמו גם פודקאסטים דוקומנטריים שיהיו מיוחדים וייחודים עבור כולנו. אנחנו בהתרגשות ענקית ובעיקר בתקווה לימים שקטים של חופש ויצירה לשנה הבאה.

---

אחרי כמה שנים של מלחמה, ברור שאי־הוודאות הפכה לשגרה. הסטודנטים שלנו צריכים ודאות ובהירות, וזה מה שהמבנה הפדגוגי של בית הספר – על ההתמחויות שלו – מציע להם

תמר בר דיין

בת 50, ראשת בית הספר לתקשורת חזותית, שנקר.

מה עשיתי קודם

במקביל לתפקידי כראשת בית הספר לתקשורת חזותית אני שותפה־מייסדת בסטודיו אלפאביז (AlfaBees), סטודיו רב־תחומי לניהול קריאטיבי, אסטרטגיה, מיתוג ועיצוב חוויות משתמש מגוונות – ובארבע השנים האחרונות עומדת בראש התמחות עיצוב רב־תחומי.

ציון דרך מהשנה האחרונה

״חלל וכו׳״, הקורס שלימדתי השנה עם אורן לסרי ובליווי גלית גאון, נולד בתקופה שנכנסתי לתפקיד החדש. הפכנו את מוזיאון ארץ ישראל למרחב לימוד חי: צוותי סטודנטים פיתחו התערבויות פיזיות־דיגיטליות שהופעלו בזמן אמת בערב ״מעשים ולילות״ שנעל את חממת שנקר בביאנלה ״מעשים וימים״.

מאות מבקרים באו באינטראקציה עם הפרויקטים והגיבו אינטואיטיבית, ותחת אילוצים לוגיסטיים מטורפים (בשיא הסבב מול איראן), ופיתוח מוצר דיגיטלי בזמן קצר – הוכחנו איך שיתוף פעולה בין אקדמיה למוזיאון הופך למודל שלם של מחקר, הוראה ומעורבות ציבורית.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אחרי כמה שנים של מלחמה, ברור שאי־הוודאות הפכה לשגרה. הסטודנטים שלנו צריכים ודאות ובהירות, וזה מה שהמבנה הפדגוגי של בית הספר – על ההתמחויות שלו – מציע להם: יציבות שמאפשרת לסגל להוביל כל התמחות לקצה של יצירה ומצוינות, בעוד קורסי הרוחב הם המקום לפתח עוד ביטוי אישי מול העולם שסביבנו.

השנה הטמענו קורס AI מתקדם רוחבי בשנה ב׳, אנחנו מלמדים ומעצבים עם תבונה מלאכותית בצורה שמאפשרת שדות חדשים של יצירה שלא היו קיימים לפני שנתיים, בין אם באימוץ הטכנולוגיה ובין אם בחזרה לידני ולאנושי. שיתופי הפעולה שיצרנו לקראת השנה הקרובה ימצבו את הסטודנטים כרלוונטיים בינלאומית, ובמקביל כסוכני שינוי מקומיים לחשיבה אחרת על טכנולוגיה.

בהיבט האישי – התחלתי השנה מחקר עם מכון שנקר לחקר העיצוב על העיצוב הגרפי בישראל של שנות ה־80. מרגש ומשמח אותי לחשוף עיצוב שטרם נחקר בישראל.

---

בתערוכת הבוגרים יוצגו פרויקטים נבחרים מתיקי העבודות לאחר תהליך פיתוח ואוצרות, כחלון ראווה ליכולות ולפוטנציאל של כל בוגר ובוגרת

אביחי חיים

בן 49, ראש המחלקה לתקשורת חזותית במרחב, המכללה למנהל.

מה עשיתי קודם

מעצב, מרצה ובעלים של סטודיו nameless שהקמתי בשנת 2007 ומתמחה במיתוג, עיצוב גרפי, אינטראקטיבי וחוויית משתמש עבור חברות B2B מובילות בישראל. הסטודיו מוכר במיוחד בזכות שיתוף הפעולה רב השנים עם יריד צבע טרי.

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה הראשונה שלי בתפקיד התאפיינה בלמידה, עשייה והנעת תהליכים חדשים. מהלך מרכזי שהובלתי היה חיזוק הנוכחות והזהות של בית הספר לעיצוב וחדשנות בסושיאל. במסגרת קליניקת ה״אינהאוס״, סטודיו לעיצוב המורכב מסטודנטים וסטודנטיות של בית הספר, השקנו מיתוג חדש לערוצי המסלולים לתקשורת חזותית במרחב ולעיצוב פנים, לצד גאנט תוכן ליצירת נוכחות עקבית ועדכנית.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

המציאות המקצועית המשתנה מחייבת חשיבה מחודשת על הכשרת דור המעצבים הבא. השנה ניפרד מהפורמט המסורתי של פרויקט הגמר ונעבור לתפיסת Portfolio Impact, שבה תיק העבודות כולו משקף את יכולות וזהות הבוגר.

נרחיב את תוכנית הלימודים לטכנולוגיות מתפתחות ובהן AI. המטרה היא להכשיר מעצבים עצמאיים בעלי חשיבה אסטרטגית, ראייה ביקורתית, בסיס מקצועי רחב ויכולת להוביל תהליכי עיצוב מורכבים. בתערוכת הבוגרים יוצגו פרויקטים נבחרים מתיקי העבודות לאחר תהליך פיתוח ואוצרות, כחלון ראווה ליכולות ולפוטנציאל של כל בוגר ובוגרת. בנוסף, נשיק פיילוט ללימוד תוכנות עיצוב בפורמט מקוון וחכם.

---

לתת לאנשי ונשות התרבות בישראל כלים לפתח באופן אישי את עצמם, את העשייה האמנותית שהם חולמים עליה ואת עולם האמנות שהם שייכים לו

טל פדר

בן 48, ראש תוכנית התואר השני במנהיגות ויזמות בתרבות, המחלקה לתרבות – הפקה ויצירה, מכללת ספיר.

מה עשיתי קודם

כתבתי דוקטורט על מדיניות תרבות באוניברסיטת חיפה, והמשכתי לתקופות של מחקרי פוסט־דוקטורט בארצות הברית, באנגליה ובסוף בטכניון. לאורך כל הדרך חקרתי את נקודת המפגש שבין אמנות, מדיניות ציבורית וחברה.

ציון דרך מהשנה האחרונה

פרסמתי יחד עם שותפי למחקר, אמיל ישראל, סדרת מאמרים המציגים מושג חדש – ״צדק אמנותי״. דרך המושג הזה אנחנו מפתחים מחקרים שעוסקים בנושאים של הוגנות ושוויון בעולם היצירה, הצריכה והחינוך לאמנות.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

לתת לאנשי ונשות התרבות בישראל – ממנהלת המוסד הגדול ועד האמן העצמאי – כלים לפתח באופן אישי את עצמם, את העשייה האמנותית שהם חולמים עליה ואת עולם האמנות שהם שייכים לו, וכתוצאה מכך גם לעשות שינוי חברתי לכיוון חברה ישראלית טובה יותר. את זה בדיוק אני מתכוון לעשות עם הסטודנטיות והסטודנטים בתוכנית בספיר.

---

נבקש להעמיק את החיבור בין האקדמיה לשדה התרבות, להרחיב שיתופי פעולה עם מוסדות בארץ ובעולם ולבסס את התוכנית כמרכז של ידע, מחקר ושיח על עתידם של מוסדות התרבות בישראל

אורי הולנדר

בן 47, ראש התוכנית לתואר שני בהובלת מוסדות תרבות, שנקר.

מה עשיתי קודם

פעלתי במשך כעשרים שנה כמשורר, מוסיקאי, מבקר ב״הארץ״, חוקר באקדמיה וכמנהל של מוסדות תרבות שונים. מהמפגש בין עולמות אלה נולד גם הרעיון להקים בשנקר תוכנית שתכשיר את הדור הבא של מובילי.ות מוסדות התרבות בישראל.

ציון דרך מהשנה האחרונה

ציון הדרך המרכזי מבחינתי הוא פתיחתה של התוכנית (במובן מסוים, נגד כל הסיכויים, עם פרוץ המלחמה בפברואר 2025), השלמת הסמסטר הראשון שלה ולאור ההצלחה – פתיחתו של מחזור נוסף. הצלחנו להקים תוכנית ראשונה מסוגה בישראל, המשלבת חשיבה בלתי שגרתית על המושג ״תרבות״ בכלים עדכניים להובלתם ולניהולם של מוסדות תרבות. העיסוק בזה, מבחינתי, היה משב של אופטימיות בשנה המורכבת שעברה על כולנו.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

בשנה הקרובה נבקש להעמיק את החיבור בין האקדמיה לשדה התרבות, להרחיב שיתופי פעולה עם מוסדות בארץ ובעולם ולבסס את התוכנית כמרכז של ידע, מחקר ושיח על עתידם של מוסדות התרבות בישראל. השאיפה היא ליצור קהילה מקצועית ואינטלקטואלית שתלווה את שדה התרבות בישראל הרבה מעבר לשנות הלימודים עצמן, ותחולל בו שינוי ממשי.

---

אני מגיע לסינמטק תל אביב עם חרדת קודש וכבוד גדול למוסד המפואר הזה, בשאיפה לחזקו כגוף הקולנועי המוביל בישראל וכמגדלור של איכות בלתי מתפשרת

תומר כהן

בן 47, מנכ״ל סינמטק תל אביב.

מה עשיתי קודם

בעשור האחרון ניהלתי את מרכז ענב לתרבות, והיתה לי הזכות להפוך אותו לבית לתרבות תל אביבית, של יוצרים ויצירה חוצת גבולות שליהטטה בין תיאטרון, מוזיקה, ספרות ואירועים בין תחומיים ורב תחומיים. לפני כן ניהלתי את מרכז התרבות בבית אריאלה, כיהנתי כסמנכ״ל בית צבי ותיאטרון הספרייה וייסדתי וניהלתי את איגוד היוצרים העצמאיים בתיאטרון (אי״ב).

ציון דרך מהשנה האחרונה

בזמן המלחמה הקמנו את ״עיר מקלט״ – מיזם הופעות מקלט שאפשר להמשיך ולקיים תרבות, ולתת במה ופרנסה גם במציאות של אזעקות וחוסר ודאות. היה מדובר להשקפתי במיצוי תפקידו של מוסד תרבות: חיבור בין קהל ליוצרות ויוצרים, ודאגה לרווחה נפשית וכלכלית של כולם – אפילו בזמנים הקשים ביותר.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני מגיע לסינמטק תל אביב עם חרדת קודש וכבוד גדול למוסד המפואר הזה, בשאיפה לחזקו כגוף הקולנועי המוביל בישראל וכמגדלור של איכות בלתי מתפשרת – באמצעות סטנדרט אמנותי מחמיר, לצד חופש ביטוי מלא.

אני מקווה שיחד עם הצוות המשובח שלצדי, נצליח להרחיב את מנעד הקהלים בסינמטק שכמהים לקולנוע איכותי, לחנך ולקרב את הדור הבא של הצופים, להעמיק את הקשר עם יוצרים ועם תעשיית הקולנוע הישראלית ולפתח יוזמות חדשות שמחברות בין קולנוע, עיר ותרבות. זאת כדי להפוך לבית חם וחי, סקרן ועצמאי – הן לקהל, והן ליוצרות וליוצרים.

---

נרחיב יצירה מבוססת מחקר ותהליכי עומק, פיתוח שפה חדשנית ורב תחומית, אמנות ציבורית ואמנות המתייחסת למרחבים הגיאו־פוליטיים שבהם היא מתקיימת

דפנה קרון

בת 46 , מנהלת אמנותית של פסטיבל ישראל לצד מיכל ואעקנין.

מה עשיתי קודם

מנהלת אמנותית של אירועי אמנות חיה ופסטיבלים רב תחומיים. מתמחה ביצירה מבוססת מחקר, אמנות במרחב הציבורי ואמנות השתתפותית. לקטורית ודרמטורגית למוסדות תרבות ופסטיבלים. יזמית תרבות ומרצה במוסדות אקדמיים.

ציון דרך אחד מהשנה האחרונה

בצל חרם התרבות הבינלאומי על ישראל, הפסטיבל נדרש לחשוב את עצמו מחדש – כל ההפקות בפסטיבל הן הפקות מקור שמבקשות לבנות אקו־סיסטם של יצירה עצמאית. אירוע הפתיחה היה אירוע במרחב הציבורי, על קו התפר בין מזרח ומערב העיר, עם קהל של אלפי אנשים שהגיעו לראות אמנות המדברת עברית וערבית. דרך האמנות ביקשנו לסלול אפשרויות חדשות של מפגש ומחשבה על המרחב הגיאו־פוליטי המשותף. הוואדי היה מלא אדם, הירח זרח, וכולנו הרגשנו שאפשר לרגע לחזור לנשום.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

נשאף לשמר את הדיאלוג עם השדה הבינלאומי, אבל זה ברור שהשנים הקרובות מחייבות התבוננות פנימה ופיתוח תכני מקור אמיצים. נרחיב יצירה מבוססת מחקר ותהליכי עומק, פיתוח שפה חדשנית ורב תחומית, אמנות ציבורית ואמנות המתייחסת למרחבים הגיאו־פוליטיים שבהם היא מתקיימת ולשינויים הגלובליים הסובבים אותנו ואת האמנות במרחב. השאלה מהו מופע כיום היא סוגיה חשובה ומסקרנת, הנוגעת גם בפירוק של מנגנוני ידע, וגם באופן שבו הקהל פוגש יצירה.

פסטיבל הוא מקום התכנסות ואפשרות לשיחה ערה בין אזרחים. ראינו את האפשרות שלנו להגיע לקהל מגוון בפסטיבל הנוכחי, והדיאלוג הזה הוא רחש החיים של האמנות.

---

אנחנו פועלים ומצלמות מתוך שבר – בתוך מלחמה מתמשכת, חוסר צדק ופחד קיומי. במציאות כזו, פעולת ההתבוננות והשיחה הופכת לעמדה בעולם, ובה הצילום מתגלה כמקום שבו זיכרון, חומר ודמיון נמסים אחד לתוך השני

הדס סט

בת 45, ראש המחלקה לצילום, בצלאל.

מה עשיתי קודם

אני מצלמת מגיל 16, קוראת וכותבת. הצגתי בתערוכות בארץ ובעולם, ובעשור האחרון העמקתי בהוראה, לימדתי במספר מוסדות, ביניהם המכון הטכנולוגי חולון ובצלאל.

ציון דרך מהשנה האחרונה

אנחנו פועלים ומצלמות מתוך שבר – בתוך מלחמה מתמשכת, חוסר צדק ופחד קיומי. במציאות כזו, פעולת ההתבוננות והשיחה הופכת לעמדה בעולם, ובה הצילום מתגלה כמקום שבו זיכרון, חומר ודמיון נמסים אחד לתוך השני.

בשנה האחרונה הצגתי את תערוכת היחיד Holy Moly בגלריה רו ארט. בספטמבר אפתח במוזיאון אשדוד תערוכה בשם Joy in Repetition, שתלווה בספר אמנית. התערוכה מתקיימת במסגרת הזכייה בפרס ישראל מקוב, שאותו שמחתי לקבל.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אפעל לכך שהמחלקה לצילום תהיה מקום שמאפשר חופש להתנסות, לצד הבנה עמוקה של המסורת. מקום שמאפשר לנוע בין טכנולוגיות חדשות וישנות, בין צילום, טקסט, קולנוע, AI, חומר ומרחב; בין רכישת מיומנויות טכניות לבין ההכרח להתבונן לעומק הדברים, התופעות, האנשים. במיוחד עכשיו, כשהצילום נמצא בכל מקום, והעולם מציין 200 שנה לתצלום הראשון.

המחלקה לצילום היא מרכז כובד בשדה הצילום המקומי, וזו זכות עבורי להוביל אותה. ברצוני לבסס את המחלקה כמרחב שמציע בית לבוגרים.ות, מקום שמארח חוקרים ואמניות, צלמים וצלמות, ומביא ריבוי קולות, ידע וניסיון. יש לשמור ולטפח אותה לנוכח שינויים גדולים ומציאות מאיימת, ולהתעקש עליה כעל מקום שמחזיק את המורכבות של המרחב המקומי.

---

לעבור מאפס למאה בין תליית עבודות בגלריות לריצות למרחב המוגן זו בהחלט לא הדרך האידיאלית לפתוח תערוכה, אבל היא מחדדת היטב את הסיבה שאנחנו פועלים

יונית קולב

יונית קולב, בת 45, מנכ״לית מוזיאוני רמת גן.

מה עשיתי קודם

אני פועלת בצומת שבין אמנות, תרבות וניהול, ומקפידה לעשות רק את מה שאני אוהבת. אני מגיעה לעולם המוזיאונים מתוך אמונה שתרבות היא מנוע לשינוי חברתי ולא מותרות. הרקע המקצועי שלי מגוון ומשתרע בין היתר בין שנות ניהול בכיר בתיירות הבינלאומית, שתי קדנציות כמנכ״לית של מוזיאונים (מוזיאון ארצות המקרא ומוזיאון יהדות איטליה), הקמת נווה שכטר כמרכז לאמנות ותרבות ושליחות דיפלומטית.

ציון דרך מהשנה האחרונה

ההחלטה לחזור לזירת המוזיאונים דווקא עכשיו. בתקופה שבה המציאות הישראלית אלימה ומחרישת אוזניים ונדמה שאין קשב לקולות אחרים, הבנתי שזה בדיוק הזמן להיות כאן. המחשה חיה לכך קיבלנו בפתיחת אשכול התערוכות ״המקומי״, כמעט תחת אש.

לעבור מאפס למאה בין תליית עבודות בגלריות לריצות למרחב המוגן זו בהחלט לא הדרך האידיאלית לפתוח תערוכה, אבל היא מחדדת היטב את הסיבה שאנחנו פועלים. דווקא כשהקרקע רועדת, הדרישה לטוב, ליפה ולחיים שפויים יותר הופכת מאמירה אסתטית לצורך קיומי.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני רצה למרחקים ארוכים ומקווה לראות באופק את מוזיאוני רמת גן מתגבשים לכדי קריית מוזיאונים מובילה, תוססת ורלוונטית. מרחב עירוני שמחבר בין אמנות, חינוך וקהילה ששם דגש על אמנות ישראלית ושמאפשר לייצר רעיונות חדשים, לעורר שאלות, לאתגר את הסקרנות ולהצית את הדמיון.

בשנה הקרובה נציין 40 שנה למוזיאון. החלטנו לדלג על משבר גיל ה־40 המסורתי, ובמקום זאת להתחדש בשינוי סטטוס ופרספקטיבה: להפוך למוסד שפועל הרבה מעבר לקירות הפיזיים שלו, ומתעקש להישאר דינמי, פתוח ומשתנה ולהביא את הקולות המגוונים של האמנות הישראלית.

---

האור החם השופע והשימוש בצבעוניות חיה הם מסימני ההיכר של ציוריו של רובין, וכולי תקווה שפעילות המוזיאון תעניק לציבור אור בתקופות חשוכות, ותהווה מרחב מוגן לערכים הומניסטיים שאפיינו את פועלו

שוע בן ארי

בת 45, מנהלת ואוצרת בית ראובן.

מה עשיתי קודם

בלימודי באוניברסיטה גיליתי עד כמה התבוננות באמנות יכולה להעשיר את חיי, וכמדריכה ייחלתי להעביר את החוויה הזו למבקרים. במסגרת עבודתי באגף לאמנויות במוזיאון ישראל, נחשפתי למלאכת האוצרות וגיליתי שהיא ההזדמנות לשלב בין השניים.

בהמשך אצרתי תערוכות במבחר מוזיאונים, ובשנים האחרונות הובלתי את המרכז למשפחה במוזיאון תל אביב. כעת אני נרגשת לפתוח פרק חדש בבית ראובן, עם הצטרפותו למרחב בתי התרבות בכיכר ביאליק של עיריית תל־אביב-יפו.

ציון דרך מהשנה האחרונה

״פעם השמיים היו ים״, תערוכה שאצרתי למוזיאון תל אביב, שנפתחה מיד אחרי מבצע ״עם כלביא״. יחד עם המעצב טל ארז, ביקשנו למצוא אופק עבור המבקרים (ועבורנו) בתקופה שבה הייתה תחושה שהוא רק הולך ומתרחק. בעזרת יצירות אמנות נפלאות ועיצוב מדויק יצרנו בועה של רוגע בתוך הכאוס. עבורי זה היה אישוש לכך שכוחה של האמנות גם לשקף מציאות קיימת וגם לדמיין מציאות אחרת.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

ראובן רובין הוא מחלוצי האמנות הישראלית, ואני מאמינה שביתו צריך לשמש בית לאמנים מקומיים ולאמנות עכשווית. באמצעות החיבור למרחב העירוני , נוכל להעמיק את הקשר בין הציבור לאמנותו של ראובן בפרט, ולאמנות בכלל.

האור החם השופע והשימוש בצבעוניות חיה הם מסימני ההיכר של ציוריו, וכולי תקווה שפעילות המוזיאון תעניק לציבור אור בתקופות חשוכות, ותהווה מרחב מוגן לערכים הומניסטיים שאפיינו את פועלו.

---

תוכנית התערוכות הקרובה מתחילה בהתבוננות במוסד ובסביבתו. היא כוללת תערוכה מחקרית־היסטורית שתחשוף לראשונה את סיפור הקמתו, כמעט כנגד כל הסיכויים

איילת כרמי

בת 44, מנהלת ואוצרת בית אורי ורמי נחושתן.

מה עשיתי קודם

אני אוצרת, חוקרת ומרצה המתמחה באמנות ובהיסטוריה של הצילום. כיהנתי כאוצרת מוזיאון אדם בגליל – בית יגאל אלון, ולפני כן כאוצרת משנה וכמנהלת החינוך וקשרי הקהילה של בית אורי ורמי נחושתן. את הכשרתי רכשתי באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ולאחר מכן בלימודי פוסט דוקטורט באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת הרווארד.

לימדתי באוניברסיטת תל אביב ופרסמתי מאמרים אקדמיים, בין היתר על האמניות סאלי מאן וביאנקה אשל גרשוני. בשנה האחרונה ערכתי את ספר האמן ״הסלון הגדול״ של ניתאי חלופ.

ציון דרך מהשנה האחרונה

יזמתי ואצרתי את התערוכה ״בעין הסערה: מסע מסביב לכנרת״ – מיצב אודיו־וידאו של אריאן ליטמן, הנפרש על פני שלוש קומות בגלריה הספיראלית במוזיאון אדם בגליל – בית יגאל אלון. המיצב מתמקד בכנרת כמקור לחיים, לריפוי ולטרנספורמציה. הוא מציב במרכזו את האתיקה האימהית כמקור של כוח, יצירה, תקווה וקדושת החיים ומציע פרספקטיבה אחרת על הסיפור הלאומי־גברי־מיליטריסטי הרווח.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני נכנסת לתפקיד במוטיבציה גדולה ובתחושת שליחות. בית אורי ורמי נחושתן נוסד בשנת 1958 ביוזמת מאיר ורעיה נחושתן, לאחר שאיבדו את שני בניהם היחידים. מתוך הכאב הם בחרו להקים, יחד עם הקהילה, בית לאמנות ולתרבות. זהו סיפור מקומי ואישי, אבל גם אוניברסלי, על כוחן של האמנות ושל הרוח האנושית לצמוח מתוך אובדן.

במשך קרוב לשבעה עשורים הציג המוסד אמניות ואמנים מרכזיים בשדה האמנות הישראלי ושימש בית לאמנים מקומיים. בשנה האחרונה איים משבר תקציבי על המשך קיומו, אבל התגייסותה של המנהלת היוצאת, סמדר קרן, מנעה את סגירתו והמחישה את חשיבותו בנוף התרבותי של הצפון ושל הארץ כולה.

אני שואפת להמשיך את המורשת הזאת, לחזק את מעמדו ולהרחיב את השפעתו בארץ ומחוצה לה באמצעות שיתופי פעולה מקומיים, ארציים ובינלאומיים. תוכנית התערוכות הקרובה מתחילה בהתבוננות במוסד ובסביבתו. היא כוללת תערוכה מחקרית־היסטורית שתחשוף לראשונה את סיפור הקמתו, כמעט כנגד כל הסיכויים, ולצידה תערוכה העוסקת בדיאלוג שבין אמנים, מקום וקהילה.

---

אדריכלות מתחילה באנשים שבוער בהם לפעול – אנשים שמבקשים להתבונן במרחב על כל שכבותיו, להבין את הכוחות שמעצבים אותו, ולשנות בו משהו – להשתתף

עליאל קיי

בת 44, ראשת בית הספר לארכיטקטורה, בצלאל.

מה עשיתי קודם

אני אדריכלית שותפה במשרד היפואי קיסלוב־קיי אדריכלים, ולפני כניסתי לתפקיד ראש בית הספר לארכיטקטורה בבצלאל עמדתי בראש לימודי היסוד בתכנית התואר הראשון.

ציון דרך מהשנה האחרונה

שתי מעבדות המחקר שאני מובילה קיבלו ביטוי ציבורי בשני מהלכים שונים: במעבדת פביליון בצלאל ע״ש הנרי אורבך, יחד עם האדריכלית דבורה פינטו פדדה והמעצבת מיכל סהר, ובמהלך משותף עם המחלקה לתקשורת חזותית, סטודנטיות וסטודנטים מקדישים שנה לתכנון מבנה זמני במרכז ירושלים, בכל שנה במקום אחר ובצורה אחרת. ברגע שהפביליון עומד, העיר לוקחת אותו לעצמה.

כמו כן, פיתחנו השנה ערכה ניידת עבור עיריית ירושלים – מערכת קלה, מתקפלת ונודדת, שיכולה לקום בכיכרות שונות בעיר ולהפוך כמעט כל מקום לבמה ולאירוע. במקביל, בקבוצת המחקר לעירוניות אורתודוקסית, יחד עם האדריכלים סתיו דרור וליעד זנדמן, אנחנו נטמעים במרחב של השכונות החרדיות – קהילות שמתכננות, מרחיבות, בונות, ובונות מחדש בלי אדריכלים.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

לבית ספר לארכיטקטורה יש יתרון אחד על כל בית ספר אחר בעולם: כל מגרש, כל חלקה, כל רחוב כבר נושאים גבול, חוק וסיפורים סותרים. אדריכלות מתחילה באנשים שבוער בהם לפעול – אנשים שמבקשים להתבונן במרחב על כל שכבותיו, להבין את הכוחות שמעצבים אותו, ולשנות בו משהו – להשתתף. את הדחף הזה אני רוצה להפוך לשיטת העבודה של בית הספר: רעיונות שנבחנים מול העיר, מול קהילה ומול חומר, בכל קנה מידה שבו בית הספר עובד.

---

לצד חיזוק הקשרים הבינלאומיים, נשאף ליצירת מפגש ודיאלוג, ולפיתוח שותפויות וחיבורים בין אמנים וקהילות במרחב התרבותי הייחודי שבו אנחנו פועלים

אורי ועקנין

בן 42, מנכ״ל פסטיבל ישראל ופסטיבל הג׳אז הבינלאומי בירושלים.

מה עשיתי קודם

בשלוש השנים האחרונות הפקתי את פסטיבל ישראל לצד המנכ״ל היוצא איל שר. בעבר ניהלתי והפקתי אירועי תרבות ואמנות רבים, ביניהם פסטיבל הסופרים, פסטיבל אאוטליין, פסטיבל מקודשת ועוד. אני נמשך לחיבור בין אמנות, קהילה ועירוניות, ולאתגר שבהפיכת רעיונות מורכבים לאירועים חיים הפוגשים קהל.

ציון דרך מהשנה האחרונה

השנה הייתה שנת מעבר משמעותית, עם כניסתי לתפקיד לצד כניסתם לתפקיד של מנהלים אמנותיים חדשים בשני הפסטיבלים. זאת על רקע סבבי לחימה עם איראן, חרם בינלאומי ואתגרים תקציביים.

בכך, השנה היא נקודת ציון דרך אחת גדולה, המורכבת מעצם קיומו של פסטיבל הג׳אז כמתוכנן – למחרת סבב 17 השעות עם איראן. פסטיבל ישראל ה־65 נפתח באירוע חגיגי ומיוחד בהשתתפות קהל רב, וכלל תוכנית עשירה – כחודש של הפקות מקור עם מיטב היוצרים והיוצרות בארץ. הפסטיבל נדד גם לנגב המערבי ולצפון הארץ, ואני אסיר תודה על הזכות.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

פסטיבל ישראל התאפיין על פני השנים כבית ליצירה אמנותית אמיצה ורלוונטית, המשלבת תכנים בינלאומיים לצד הפקות מקור ישראליות.  אלה פעולות שנמשיך לטפח ולהרחיב, במטרה להעניק לבאי הפסטיבל ולקהלים רחבים חדשים את ההנאה מתרבות איכותית פורצת דרך. לצד חיזוק הקשרים הבינלאומיים, נשאף ליצירת מפגש ודיאלוג, ולפיתוח שותפויות וחיבורים בין אמנים וקהילות במרחב התרבותי הייחודי שבו אנחנו פועלים.

---

החלטנו לחזור לסטודיו ולהמשיך לעבוד, גם כשאזעקות קטעו שוב ושוב את שגרת היום. בזמן שהתיאטרון היה סגור לקהל, הרקדנים עבדו מדי יום על יצירה חדשה על הבמה הריקה

שרון בר לב

בת 40, מנכ״לית להקת מחול בת־שבע.

מה עשיתי קודם

במשך שמונה שנים כיהנתי כמנכ״לית עמותת הכוריאוגרפים, שם עסקתי בפיתוח השדה העצמאי של המחול בישראל ובחיבור בין יצירה, אמנים ומדיניות תרבות. בתחילת 2026 נכנסתי לתפקיד מנכ״לית להקת מחול בת־שבע, מתוך רצון להוביל את אחד ממוסדות התרבות המשפיעים בישראל אל הפרק הבא שלו.

ציון דרך מהשנה האחרונה

אחד הרגעים המכוננים עבורי השנה התרחש כבר בשבוע הראשון בסבב המלחמה האחרון עם איראן. החלטנו לחזור לסטודיו ולהמשיך לעבוד, גם כשאזעקות קטעו שוב ושוב את שגרת היום. בזמן שהתיאטרון היה סגור לקהל, הרקדנים עבדו מדי יום על יצירה חדשה על הבמה הריקה, בלי לדעת מתי יוכלו לפגוש שוב קהל.

ברגעים האלה הבנתי שתפקידה של בת־שבע הוא לא רק להעלות מופעים, אלא להמשיך ליצור ולחקור גם כשהמציאות מתערערת. עבורי, זו הייתה תזכורת עמוקה לכך שבמיוחד בימים האלו, אמנות לא משקפת את המציאות – היא מעניקה לה משמעות והיא המנוע עבורנו להמשיך להיות בעשייה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

השנה הקרובה תהיה עבורי שנה של בניית העתיד של בת־שבע. לצד החזרה ההדרגתית לפעילות בינלאומית מלאה, אני רוצה להמשיך להרחיב את הנוכחות שלנו בישראל, לקדם את הקמת הקמפוס החדש – בית שיאפשר יצירה, מחקר והכשרה ברמה הגבוהה ביותר, ולחזק את התשתיות שיבטיחו את יציבותה של הלהקה לשנים הבאות.

החזון שלי הוא לאפשר לבת־שבע להמשיך להוביל את עולם המחול מתוך חופש אמנותי, מצוינות בלתי מתפשרת ויכולת מתמדת לחדש, כך שגם בעוד עשרות שנים היא תמשיך להיות בית ליוצרים ולרקדנים ומקור השראה לקהל בארץ ובעולם.

---

חשוב לי לפתוח את ההכשרה גם ליוצרים מעולמות המחול האורבני. שילובם בתוכנית הלימודים יאפשר לבחון את הידע שהם מביאים מנקודת מבט היסטורית, חברתית ואסתטית

תמיר אטינג

בן 36, ראש בית הספר לאמנויות המחול, סמינר הקיבוצים.

מה עשיתי קודם

ניהלתי ואצרתי תוכניות מחול במרכז סוזן דלל, ובהן פסטיבל תל אביב דאנס, תוכנית הרזידנסי ומופעי ״שישי באורה״. יזמתי והובלתי שיתופי פעולה עם יוצרים ומוסדות מחול ואמנות בינלאומיים, ביניהם פסטיבל המחול בקאן.

כיום אני המנהל האמנותי של ״מאיץ פיס למחול״ ומרצה בסמינר הקיבוצים. לצד העבודה בשטח, פיתחתי גם מסלול מחקרי – למדתי באוניברסיטה לאמנויות באמסטרדם ובהמשך פילוסופיה ואמנות באוניברסיטת קונקורדיה במונטריאול. השילוב בין עשייה למחקר מאפשר לי להתבונן במחול כיוצר, כאוצר וכחוקר.

ציון דרך מהשנה האחרונה

״נעים בין מסכים״, שאצרתי השנה בפעם החמישית – תערוכת וידאו ומדיה שמוצגת במרחב הציבורי. השנה התמה הייתה ״שותפות גורל״, מתוך רצון לבחון איך אמנות יכולה לנסח מחדש מושגים של סולידריות ומכנה משותף בתקופה של קיטוב ושבר. העבודות שחלקן היו דוקומנטריות, חלקן פואטיות, הוצבו ברחבי העיר, במציאות שאליה הן בחרו להגיב והדהדו אותה מתוכה. עבורי זו הייתה תזכורת שאמנות לא רק נועדה להתבונן במציאות, אלא להיות גם חלק פעיל ממנה.

חזון ותכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

אני רוצה לבנות בית ספר שבו חינוך הוא פרקטיקה אמנותית בפני עצמה, כזו שתכשיר יוצרים, מבצעים, חוקרים ומחנכים שיובילו את השדה ויגדירו מחדש את הגבולות שלו. במקביל, חשוב לי לפתוח את ההכשרה גם ליוצרים מעולמות המחול האורבני. שילובם בתוכנית הלימודים יאפשר לבחון את הידע שהם מביאים מנקודת מבט היסטורית, חברתית ואסתטית, ולשאול מחדש מהו ידע מחולי, מי מייצר אותו ואיך הוא עובר מדור לדור.

---

בעתיד שבו אנחנו הופכים יותר לארט־דיירקטורים ופחות ל״ביצועיסטים״, יש ערך עצום בסגנון אישי ובהבנת סל היכולות האינדובידואלי שכל מעצב מביא לתחום

יעל ולובלסקי

בת 31, ראש המחלקה לתקשורת חזותית, מנשר לאמנות.

מה עשיתי קודם

מאיירת ויוצרת קומיקס עצמאית, בוגרת בצלאל וחברת קולקטיב הקומיקס הבצלאלי the 10th floor, הפועל תחת הוצאת ״ברחש״.

ציון דרך מהשנה האחרונה

הספר האחרון שלי, ״שלוש ערים וז׳בקה״, בשיתוף המאיירת קרן כץ, יצא לאור בדצמבר. זהו יומן מסע של שתי מאיירות שיוצאות לטיול בפולין בעקבות הסיפורים, ההיסטוריה והתרבות הפולנית, ויצא בשיתוף שגרירות פולין. הפרויקט נולד מתוך שיתוף פעולה ארוך עם פסטיבל הקומיקס בפוזנן.

חזון ותוכניות לתפקיד החדש בשנה החדשה

להיכנס לתפקיד בשנה האחרונה היה מטלטל ומרתק בו זמנית. בתור יוצרת צעירה שבעצמה סיימה את הלימודים האקדמים לפני שנים אחדות, הגעתי עם פרספקטיבה יותר רחבה על מצב הסטודנטים ושוק העבודה והאקדמיה בעידן ה־AI.

ראיתי צורך מעבר להכרת התחום החדש שנכנס ושינה לנו את אופי העבודה בכיתות ומחוצה להן, לייצר לכל סטודנט מקום בטוח להתפתחות אישית. בעתיד שבו אנחנו הופכים יותר לארט־דיירקטורים ופחות ל״ביצועיסטים״, יש ערך עצום בסגנון אישי ובהבנת סל היכולות האינדובידואלי שכל מעצב מביא לתחום.

אני מרגישה שההגעה שלי מתוך מערכת רחבה וגדולה בחוויה הסטודנטיאלית שלי לאקדמיה אינטימית כמו מנשר, מאפשרת התמקדות בכל סטודנט וטיפוח היכולות שלו, ועל זה שמתי דגש משמעותי בתפקיד. הם בסוף דור העתיד, וצריכים לצאת מהאקדמיה כשהם יודעים לאן מועדות פניהם, מה הם מביאים לשולחן ואיך הם יכולים לפרוח בכל תחום שבחרו להתמקד בו במהלך שנותיהם בלימודים.