פחי צמרת: ירדן קולסי ודבורה פישר יוצרים עם פועלי תברואה

יובל: הי דבורה, הי ירדן, מה שלומכם בימים אלו, עכשיו כשהתערוכה המשותפת שלכם בעיצומה?

ירדן: הי יובל, אנחנו בסדר, עוד מתאוששים מהתערוכה. מה איתך?

דבורה: אנחנו עובדים בסטודיו על דברים אחרים קטנים יותר

יובל: אני בסדר, תודה. פחות מרוצה מהקיץ אבל אין לי הרבה מה לעשות נגד זה, חוץ מלדעת שיהיה עוד הרבה יותר גרוע… אבל בואו נדבר על התערוכה ״פחי צמרת״ בגלריה קו 16. איך זה קרה? איך התחברתם? מאיפה הגיע הרעיון?

דבורה: זה התחיל כהזמנה מעפרה חרנ״ם האוצרת, שזיהתה את דרך הפעולה שלנו ואת ההתאמה שיש לה לגלריה כמו קו 16. אולי נסביר קצת על איך אנחנו עובדים

יובל: קדימה

ירדן: אנחנו אוהבים לעבוד עם מקומות שהם קצת שוליים, לנסות למצוא את אחורי הקלעים של מערכות גדולות, לקבל גישה לאזורים ללא כניסה ולחומרי גלם לא רגילים. זו ההתחלה של המחשבה היותר טפילית שלנו – איך אפשר לרכב על מערכת ולייצר מתוכה משהו חדש

דבורה: הצד התורם שלנו הוא יצירת מרחב שמשלב את היצירה והתהליך עם המקום והקהילה המקומית. חשוב לנו לשהות במקום כמה שיותר כדי להרגיש אותו וכדי שיכירו אותנו. זה תהליך די מהיר ועמוק לתוך מקום, והתוצאות של הפרויקטים הם ניסיון לייצר מקום למקומיים, אבל מזווית שהיא הסתכלות חדשה על מקום. קצת כמו התאהבות. אפשר לומר שאנחנו מערכת שמחפשת אהבה חדשה עם מערכת גדולה יותר

ירדן: מצד אחד זה מהר מאוד להכיר לעומק, אבל מצד שני זה כמו שני שוטים של אהבה חדשה. זה חזק ומהר אבל לפעמים קצת שטוח. משהו במתח שבין אסקפיזם אמנותי לזווית חדשה על המקום עבור ה״מקומיים״

יובל: אהבתי, ויש לי מה לשאול על על זה אבל עוד נחזור לזה. קודם לכן ספרו איך התחילה העבודה המשותפת ביניכם? אולי תגידו גם כמה מילים כל אחת על הרקע שלכם.ן, לטובת מי שלא מכיר.ה

דבורה: הכרנו ברזדינסי של אמנות במפעל בירושלים. זה היה לפני שלוש שנים. אני בוגרת המחלקה לאמנות בבצלאל והעניין של שיתופי פעולה הוא דבר שלא זר לי כבר מימי כסטודנטית

ירדן: אני חזרתי לארץ אחרי חמש שנים בהולנד. למדתי באקדמיה באיינדהובן. כשהתחילה הקורונה חזרתי לארץ לנסות לנווט את הכאוס בעברית, והכרתי את דבי. מאז אנחנו עובדים יחד כבר שלוש שנים ויוצרים פרויקטים משותפים בכל מיני מקומות בארץ

דבורה: אני חושבת שיש הרבה יתרונות ועניין בסוג השיחה שאתה נאלץ לייצר כשאתה עובד כצמד

ירדן קולסי: מתוך השהייה במקום הבנו שהשכונה מחוברת עמוק למחלקת תברואה. זו שכונה שקרובה ליציאה מהעיר וקרובה לחירייה, וככה נולד החיבור. הסטודיו שלנו וחלק מהפסלים עשויים מחומרים שאספנו מתחנת איסוף הזבל הקרובה (שלוש דקות נסיעה)

יובל: לגמרי. אז עפרה פונה אליכם ואז מה?

ירדן: עפרה פנתה אלינו במטרה שנעשה מהלך בגלריה עם הקהילה. היה לה חזון לפרויקטים שמערבים מחלקות של העירייה

דבורה: וכשהגענו לגלריה היא עוד הייתה בשיפוץ ומלאה בפסנתרים מהקונסרבטוריון של המרכז. אז החלטנו לבנות לעצמנו סטודיו זמני בחוץ בין הקירות של המרכז הקהילתי. הבניה של הסטודיו הזמני כבר התחילה להדהד את השכונות כפר שלם ונווה אליעזר, מעין פסאז׳ מאולתר שאתה לא בטוח כל כך מה מסתתר מאחוריו, כמו השכונה. מדי פעם נגמר הרחוב ומופיע לו קיר עשוי לוחות פח, שאתה לא בטוח אם יש מאחורה חווה עם בריכה או שכונת פחונים. משהו בין לבין

יובל: והחיבור למחלקת התברואה העירונית ובפרט לתחנת דרום? איך הוא קרה והתגבש?

ירדן: מתוך השהייה במקום הבנו שהשכונה מחוברת עמוק למחלקת תברואה. זו שכונה שקרובה ליציאה מהעיר וקרובה לחירייה, וככה נולד החיבור. למעשה, הסטודיו שלנו וחלק מהפסלים עשויים מחומרים שאספנו מתחנת איסוף הזבל הקרובה (שלוש דקות נסיעה). שם גם הכרנו והתחברנו ליוסי מנטקה הנסיך המנהל, שהפך להיות פטרון החומרים הנטושים שלנו. אפילו הטלוויזיות המושתלות בדלתות הן ממנו.

כל בן אדם שני שדיברנו איתו היה קשור לתברואה: בני הזוג של העובדות במרכז הקהילתי היו באים ביום לבקר ולהיות שם איתנו אחרי שהם עבדו בלילה, וזה התחיל להריץ לנו את המחשבה על איך אפשר לעשות איתם עבודות ביום, שבלילה נציב ברחוב והם יזרקו אותן, משהו מעגלי כזה

דבורה: ככה נולדה העבודה הראשית בפרויקט: דיורמה רב־שכבתית מדברית שהצבנו על מסלול קו איסוף הזבל הרגיל בתוך שכונת נווה אליעזר, ואז על ידי הצבה של מצלמה נוצרה מלכודת וידאו שתופסת את הפועלים מפרקים את הסצנה והופכים למעין פרופורמרים של עצמם. כמו פירוק של המופע שהופך למופע.

משהו בעבודה עם נון־אקטורס מייצר עבורנו את האופציה לחדור את קווי המציאות ולייצר גבול חמקמק בין ריאליזם ובין ייצוג של ריאליזם. האנשים משחקים וזה מזויף, אבל בגלל שהם לא שחקנים מקצועיים אז כל הזמן יש מידע עודף במשחק שלהם – הם מבצבצים החוצה מבין הסדקים, וזה חוזר להיות מסמך אותנטי

דבורה פישר: כשאחורי הקלעים והתהליך הם חלק מהנושא המרכזי של העבודה – זה הפוך מהתנשאות גלריסטית. הסצנה שבה הפועלים זורקים את הפסלים לזבל דווקא מעלה על נס את שחרור החומר

יובל: אז יש לי שאלה שרציתי לשאול כבר קודם: המהלך שאת מתארת היה יכול להיתפס תוך שניה כדאחקה, כ”אמנים האלו שבאים לשכונה שהם לא גרים בה כדי להסביר למקומיים מה זו אמנות”. עבודה עם קהילה היא תמיד דבר טריקי. אז איך ניסיתם שלא ליפול לבור הזה?

דבורה: יש בעבודה הזו מתח בין הומור לרצינות ביחס לאמנות וביחס לפעולות של עיכול, אורבניות ועבודה עם קהילה. להפך: סיפרנו לכל מי שבא לעבוד בסטודיו שזו התוכנית, ושחלק מהסיפור הוא להאכיל את משאית הזבל בפסלים. בנוסף, אנחנו חושפים את התהליך האמנותי שלנו. באמת. אנחנו עובדים בחוץ ונותנים לאנשים להיכנס, להשתתף ולשנות לפעמים חלק מהדברים. הם חלק מחומר הגלם, ההשראה של הפרויקט והיוצרים.

וגם, כשאחורי הקלעים והתהליך הם חלק מהנושא המרכזי של העבודה – זה הפוך מהתנשאות גלריסטית. הסצנה שבה הפועלים זורקים את הפסלים לזבל דווקא מעלה על נס את שחרור החומר, במקום הפעולה של האמנים שבאו לעשות לרגע אמנות ולהשאיר אותה במקום. גם הפתיחה הייתה רגע ממש יפה

ירדן: כל החבר׳ה מהתברואה הגיעו

דבורה: הרבה חבר׳ה שפגשנו לאורך הדרך כמו הפועלים ומנהל תחנת האיסוף הגיעו עם נשותיהם והיו ממש גאים

ירדן: זה היה רגע ממש כיף, החיבור בפתיחה בין כל הדמויות. הם היו חלק מהסיפור וחלק מהפרויקט, זה לא היה עליהם, אלא איתם

יובל: נייס. מה עוד אתם מציגים בתערוכה? ותגידו משהו על השם, פחי צמרת?

ירדן: את המונח פחי צמרת שמענו בפעם ראשונה בשיחה עם אחד העובדים. אלה הפחים הכי שווים, כלומר הכי כבדים

דבורה: זה מושג פנימי. הכובד אומר שזה יותר משתלם, וכמובן שאלו הפחים ברחובות היותר צפוניים

ירדן: צפון תל אביב זה פחי צמרת. זה שם מפציץ עם משמעות עגומה

דבורה: וגם אהבנו את הצימוד הזה שזה חגיגי

יובל: אינדיד. אז מה עוד אתם מציגים בתערוכה?

דבורה: מלבד עבודת הווידיאו אנחנו מציגים שני תבליטים עשויים מפח ירוק ממחוזר. תבליט אחד מדמה את מסע המשאית ברחבי העיר למסלול עיכול גס עם אורות מהבהבים ובתוכו משובץ מסך נוקיה ישן, שבו רץ משחק סנייק. המשאית, כמו הזחל הרעב (או כמו משחק הסנייק) הולכת וגדלה ככל שהיא זוללת פחים.

התבליט השני מציג סצנה לילית ימי־ביינימית של זריקת זבל, משולבת עם יונים מעופפות וצמחי קיקיון. כל זה קשור לדברים שגילינו כשהתחלנו להתעניין בהר חיריה

יובל: תסבירי?

דבורה: המחשבה על הר שלא היה קיים וכולו עשוי זבל של גוש דן, ועכשיו הפך למעין פרפר מכוסה דשא שמזמין אנשים לבוא לעשות סלפי עם הנוף היפיפה של תל אביב, הפעילה אותנו. ראינו בזה היפוך שבו הגולם קם על בוראו והופך לנקודת מבט עליו, קיא שמתבונן באדם שהקיא אותו

יובל: אז בפרפרזה על שם התערוכה אני יכול לקרוא לו הר צמרת?

דבורה: אנחנו דווקא חושבים על זה יותר כמו ״נינווה אליעזר״

ירדן: המבט הזה מרחוק על העיר גם הזכיר לנו את יונה המתבונן על נינווה מרחוק, עיר החטאים שחזרה בתשובה וניצלה ברגע האחרון

דבורה: הר שעשוי מהחטאים שלנו והפך לתצפית

ירדן: בלי הר זבל אין סלפי

דבורה: עוד חיבור בין הסיפורים היו הקיקיונים שצומחים בעיקר בשולי הדרך, מחוץ לערים ועל מורדות הר חירייה. בסיפור יונה, אלוהים מצמיח לו עץ קיקיון שייגן עליו מהשמש ובלילה אוכלות אותו תולעים. ויונה מתעצב ולומד לקח על חמלה של בורא על הדברים שברא

ירדן: העבודה השלישית בתוך התערוכה היא שתי דלתות של משאית זבל ירוקה, שבתוכן הושתלו טלוויזיות המציגות וידאו מרובד שכבות של הנסיעה בין חירייה לשכונת נווה אליעזר, יחד עם נסיעה מדברית (המקום שאליו מובל היום הזבל של גוש דן). לקראת סוף העבודה יש קטע שקצת מציג את ״הצד שלו, הצד שלה״: אני מצולם עם כפפות של עובד תברואה, חופר על צלע ההר של חירייה ומחפש את הזבל שמתחת לדשא. בחלק השני דבי תופסת את הפריים מקרוב – היא קוטפת קיקיונים על מורדות ההר וברקע הרחוק נגלית תל אביב

יובל: אז מה המסקנה שלכן מכל זה, בסוף?

ירדן: מסקנות…

יובל: קדימה ועם זה נסיים

דבורה: אני לא חושבת שיש מסקנה אידיאולוגית, זו לא הדרך שבה אנחנו פועלים. אנחנו מזהים הקשרים ומבליטים אותם כמו גליצ׳

ירדן: נראה לי שהתערוכה עצמה היא המסקנה שלנו על נינווה אליעזר, לפחות להפעם

---

דבורה פישר וירדן קולסי | פחי צמרת
אוצרת: עפרה חרנ״ם
גלריה קו 16, מרכז קהילתי נווה אליעזר, ששת הימים 6, תל אביב
נעילה: 28.7