כל מה שחשוב ויפה
דביר קסטנבאום, המחלקה לעיצוב אופנה, שנקר. צילום: רפי דלויה
דביר קסטנבאום, המחלקה לעיצוב אופנה, שנקר. צילום: רפי דלויה

The Critical F // גברים רגישים זה כזה 2022

איך קשור התפקיד החדש של פארל בלואי ויטון לשחיקה במעמדם של מעצבי האופנה, למה המאבק באופנה מהירה חסר סיכוי, במה אשמות חברות הייטק כשזה מגיע לאופנת גברים, ואיזו תובנה סיפקה תצוגת הגמר של שנקר על בינה מלאכותית?

מה הן מאחלות לגברים, וגם לעצמן

״לאן הם נוסעים? לאן הן הולכות?״. השאלות האלו צפו באוויר בזמן תצוגת הגמר של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שהתקיימה השבוע ביפו; שאלות רלוונטיות לנוכח המספר הגדול של מזוודות טרולי שהתגלגלו בידיהם של הדוגמנים והדוגמניות. ואולי זה היה רק מתאים להחזיק מזוודה או תיק גדול. אחרי הכל, האירוע התקיים בנמל יפו, היכן שקצה הים מבטיח נחמה.

ייתכן שאלו בסך הכל משאלות לחופשת קיץ (מהלך הגיוני כשלוקחים בחשבון שקולקציות ריזורט נעשו לבון טון של בתי האופנה הגדולים בשנים האחרונות), או תקוות כמוסות להתמחות אי שם באירופה. ואולי סתם להחזיק מזוודה כדי להרגיש טוב גם אם נשארים בבית. כפי שהיה אפשר לראות, הן היו ריקות מתכולה.

אפשר לומר שזו הייתה אחת מתצוגות הגמר האופטימיות והמסוגננות ששיגרה המחלקה בשנים האחרונות. בניגוד לשנים הקודמות, שבהן היה עיסוק אובססיבי במוצא וזהות, הפעם נושאים של טבע־אדם־מכונה־מיניות היו חוט השדרה המקשר בין הפרויקטים הרבים. סביר שנבעו מתוך ההכרה המתגבשת שמה שמבדיל בין בינה מלאכותית לאדם הוא התשוקה והכוונה הטובה. בהתאם, ניכר בעיצובים השונים פחות כעס ויותר חמלה, פחות בהלה ויותר להט.

והלהט הזה, מגובה בפסקול מצוין, הוא מה שהפך את התצוגה הזו לאחת מתצוגות הגמר החושניות ביותר של השנים האחרונות: ישבנים חשופים, רגליים ארוכות, חולצות בטן ומכנסיים נמוכים. ואם מדברים על תשוקה, הרי שגולת הכותרת הייתה כמות גדולה במיוחד של עיצובים לגברים. העובדה שחלק גדול מהם נעשה על ידי סטודנטיות, מבהיר שהמהפך הולך ונשלם. אם בעבר היינו רגילים לראות גברים מעצבים לנשים, הרי שכעת יותר ויותר נשים מעצבות לגברים. וזה מרתק, משום שזה מאפשר להבין כיצד הן רואות את הגוף הגברי; זה מאפשר להבין מה הן מאחלות לגברים, וגם לעצמן.

ואני חייב לחתום בגילוי נאות – אני מרצה בשנקר. כל המטרה של הרשימה הזו היא לספק תובנה אישית קטנה על הנעשה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


גם שרה, גם רוקדת, גם ״נרכלת״ 

לאחרונה קרו כמה מקרים שלכאורה אין בינהם קשר ישיר. המעצב לודוביק דה סן סרנן עזב את תפקיד המעצב הראשי בבית האופנה אן דמולמיסטר אחרי עונה אחת בסך הכל. כמה ימים לפני כן, נודע שהמעצב רואיג׳י וילהסניור עזב את אותו התפקיד בבית האופנה באלי, אחרי שתי עונות בסך הכל.

מנגד, בשבוע שעבר השיק בית האופנה ורסצ׳ה קולקציה משותפת עם דואה ליפה. זו מצטרפת לשורה של שיתופי פעולה בין ידוענים לבתי אופנת יוקרה, לרבות קים קרדשיאן עם פנדי, קניה ווסט עם בלנסיאגה, או מינויו של פארל ויליאמס למעצב אופנת הגברים של לואי ויטון.

אבל האמת היא שכל אלה הם תולדה של שחיקה הולכת וגדלה בפונקציה הזו שנקראת מעצב האופנה. השחיקה היא כה גדולה, עד שיותר ויותר קברניטים בתעשיית האופנה מחליפים מעצבים כלאחר יד, כשבמקרים הולכים וגדלים אלה שעוזבים אינם מוחלפים במעצבים אחרים, אלא בידוענים. מה שמפתיע עוד יותר הוא שמדובר במעצבים בסקטור אופנת היוקרה.

יש שיאמרו שזה עצוב, יש שיאמרו שזה כלכלי; אני אומר שזה לא מפתיע, בהתחשב במשמעות של התפקיד הזה. חשיבותם כפיגורות בתעשיית האופנה הולכת ופוחתת, כי מעצבים כבר לא ממלאים בהצלחה את התפקיד ההיסטורי שלהם.

מעצב אופנה הוא פונקציה ניהולית ושיווקית, הרבה לפני שהיא פונקציה אמנותית. המטרה שלה היא לאחד תהליכי ייצור שבעבר התפזרו בין נותני שירותים שונים (תופרות, חייטים, גזרנים) תחת שם אחד: שם המעצב. במובן הזה, מעצב האופנה הוא נקודת ייחוס. ככזו היא חייבת להיות בולטת. 

זו הסיבה, מדוע לאורך 150 השנים האחרונות, מעצבי אופנה לא היו עסוקים רק בסגנונות עונתיים, אלא בעיקר בקידום אינטנסיבי של עצמם. הם עברו לאורך השנים תהליך מואץ של סלבריטיזציה, ששיאו ב׳מעצב־הכוכב׳ של סוף המאה העשרים; תפקיד שמילאו בין היתר איב סן לורן, קרל לאגרפלד, טום פורד או ג׳ון גליאנו.

איך הופכים לסלב? נעשים מושא לרכילות. כל המעצבים המוזכרים כאן, ללא יוצא מהכלל, התמסרו לתקשורת הצהובה. מערכות היחסים שלהם, הדעות שלהם, הגוף שלהם – הכל נוצל במטרה למשוך תשומת לב ולבדל את המוצרים הנושאים את שמם ממוצרים דומים אחרים בשוק.

אבל בעידן הרשתות החברתיות והריאליטי, מעצב אופנה הוא כבר לא נקודת ייחוס מספקת. הוא לא בולט מספיק כפיגורה, והוא לא מצליח לכלול תחת מטריית הידוענות שלו את כל התופעות התרבותיות הרלוונטיות לתרבות מרושתת; דואה ליפה, בהקשר הזה, הרבה יותר מתאימה. יש לה סטייל, יש לה אישיות; היא גם שרה, גם רוקדת, גם ״נרכלת״ ועכשיו גם חתומה על בגדים. וזה הרבה יותר מכל מה שכל מעצב אופנה מהדור הישן יכול לתת.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


הוא לא באמת מעצב

מלבד כמה לקקנים, רובם שייכים לאחת הזרועות של קונצרן לואי־ויטון־מואה־הנסי, מעצבים בתעשיית האופנה הגיבו בזעם לתצוגת הביכורים של פארל ויליאמס ללואי ויטון. מספיק לעקוב אחרי התגובות באינסטגרם כדי להבין עד כמה התחושות קשות. גם במשאל קצר שהעלתי לסטורי, הרוב המוחץ של המגיבים – כולם מוכרים בתעשיית האופנה הישראלית – הביעו שאט נפש לנוכח הקולקציה, שהוצגה במפגן כוח עצום ששיתק את עיר האורות לכמה שעות טובות.

גם אם הקולקציה טובה מהקרדיט שניתן לה – בואו, ראינו דברים גרועים בהרבה – אפשר להבין את התבהלה. המינוי של פארל למנהל אמנותי של בית אופנה מאותת על שינוי רדיקלי בפונקציה הזו שנקראת מעצב האופנה המודרני; למעשה, הוא עוד שלב בתהליך שכבר אי אפשר לעצור – הפיכת מותגי אופנה יוקרה למותגים שנבנים סביב פרסונות של ידוענים, ולא של מעצבי אופנה.

וכשלוקחים בחשבון שקים קרדשיאן, עם המותג סקימז, נבחרה השבוע לאחת ממאה החברות המשפיעות בשוק הגלובלי של מגזין טיים, קל להבין לאן כל זה הולך; אל עבר עתיד שבו הבגדים שנלבש יישאו שם סלב כזה או אחר, ולא של טום פורד, גוצ׳י או דריס ואן נוטן.

האמת היא שמדובר במהלך צפוי. במאה החולפת מעצבי אופנה עברו תהליך מואץ של סלבריטיזציה. מאנשים שהוגים רעיונות לשמלה ולקולקציה, הם נעשו מושא לרכילות, כשפעמים רבות החיים האישיים שלהם חשובים יותר מהבגדים והמוצרים עליהם הם חתומים. זה היה נכון לאיב סן לורן, לקרל לאגרפלד וגם לאלכסנדר מקווין; כל אחד מהם הפך לסלב בקנה מידה עולמי, לא בגלל אופנה עוצרת נשימה – שום שמלה, יפה ככלל שתהיה, לא הופכת מעצב למותג בינלאומי – אלא בעיקר בזכות המוכנות של כל אחד מהם להתמסר לתקשורת הצהובה ולנפק לה ליטרת בשר של פרובוקציות ועניין. במובן הזה, פארל מגשים את מה שמעצבי אופנה רצו לעשות במשך תקופה ארוכה. הוא פשוט עושה זאת טוב יותר.

והדיון הזה הוא הזדמנות לנפץ מיתוס נוסף. אחת הטענות שמופנות אל ויליאמס, ואל כל מעצב־סלב, היא ״הוא לא באמת מעצב, יש לו מעצבי אופנה שעובדים תחתיו״. האמירה הזו מזכירה לי סצינה מתוך סרט שנעשה על חייו של סן לורן. רואים בה איך מאשרים תיק, הנושא את הלוגו המפורסם של המעצב, מבלי שהוא בכלל מעורב בתהליך העיצוב או השיווק של התיק. סביר להניח, שהוא אפילו לא ידע שהתיק הזה קיים בקולקציה. 

ולא רק סן לורן. קולקציות כיום הן כל גדולות ועצומות, שמעצבים רבים בכלל לא יודעים מה נמכר תחת שמם. כי זו כל הנקודה באופנה המודרנית והפוסט מודרנית – פשוט מוצאים דמות מעניינת שמייחסים אליה את כל העבודה, גם אם מישהו אחר עושה אותה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


להתחבר מחדש לגבריות שהלכה לאיבוד 

תאשימו חברות הייטק שמתהדרות בכל יוני בנוצות צבעוניות; תאשימו את מלך זילברשלג שמופיע עם לק שחור; תאשימו את אינפלציית הפנינים; תאשימו את שיר הגאווה של נועה קירל; תאשימו את סטטיק. סליחה, לירז. 

אבל אין מה לעשות, ברגע שקוויריות הפסיקה להיות סממן למרד, והפכה להיות טרנד אופנתי רווח שלא חופף רק את האינטרסים והייצוג של קהילת הלהט״ב, היא גם מחשבת את קיצה לאחור. אחרי הכל, לכל טרנד יש סוף ידוע מראש.

קולקציות אופנת הגברים לקיץ הבא, שהוצגו בשבוע החולף במילאנו, הבהירו סופית שהמראה הקווירי מגיע לכדי מיצוי. אחרי שנים שבהן מעצבים קידמו בהתלהבות יתרה מראות המזוהים עם תרבויות שוליים, הם שבים כעת לפוליטיקת מגדר קלאסית בה גברים מקדשים ניראות שהיא, ובכן, גברית.

והדרך האפקטיבית ביותר להתחבר מחדש לאותה גבריות שהלכה לאיבוד היא על ידי חזרה אל המסורת. להחזיר עטרה ליושנה. קולקציית הגברים של פראדה, לדוגמה, שלפה מהזיכרון הקולקטיבי ארכיטיפים של התלבשות גברית, כמו למשל כריות כתפיים (שנשתלו דווקא בחולצות מכופתרות), וסטים של דייגים (כולל הכיסים הקטנים), או פריטים העשויים דנים, אריג הפועלים האולטימטיבי.

בוולנטינו ודולצ׳ה וגבאנה, הוצג הגוף הגברי חושני ואתלטי, מחוזק בחזרתה של העניבה, פריט שנפקד מהאופנה הגברית יותר מעשור. ובכלל, קולקציות רבות, מזו של ניל בארט ופנדי ועד לזו של ״אוור לגסי״, מיפו החוצה בדי ג׳רסי וסוויטשרטים לטובת אריגים או מכנסי דגמ״ח.

אפילו גבריות מינית כה־בטוחה־בעצמה־עד־שהיא־ספק־רעילה – מהסוג שיצא מהאופנה יחד עם מיקונוס – חזרה למסלול. צמד התאומים דין ודן קייטן, העומדים מאחורי מותג הלהיט דיסקוורד, הקדישו את קולקציית הקיץ שלהם לסרטים כחולים בכלל ולכוכב הפורנו המיתולוגי רוקו סיפרדי בפרט, שאף צעד על המסלול. וספק אם יש המחשה טובה יותר מסוס הרבעה כדי להבין לאן תעשיית האופנה, והתרבות בכלל, הולכות. איך אמרה מישהי ששמעתי בטעות? ״גברים רגישים זה כזה 2022. מיצינו״.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


חתול, שמנת ומפלצת 

השאלה האם צריך לעצור את האופנה המהירה נענתה כבר ממזמן ב״כן״. אבל עם כל הכבוד לכוונות – הבעיה האמיתית מתגלה לא ברצון, אלא בדרך. לראייה, אין ספק שהדור הנוכחי מודע להשלכות הסביבתיות של אופנה מהירה כמו ששום דור לפני לא היה מודע להן, ובכל זאת אותו דור בדיוק הוא המנוע הכלכלי מאחורי מפלצות נוסח שיין, אסוס וכמובן זארה ודומותיה.

אז אם מודעות לא משנה התנהלות, מה עושים? אחת ההנחות הרווחות היא שרגולציה לאומית ובינלאומית היא הפיתרון. בשבוע שעבר, בצעד דרמטי, הכריז הפרלמנט האירופאי שהוא מתכוון לשים סוף לאופנה המהירה. על פי ההודעה לתקשורת, המטרה היא לאלץ יצרניות אופנה הפועלות בשטח האיחוד לאמץ שיטות פעולה הנחשבות מקיימות יותר. 

ובין היתר – לקדם חוקים, תקנות וסנקציות שמטרתם להבטיח שקיפות גדולה יותר בשרשרת הייצור, יצור שיבטיח חיי מוצר ארוכים יותר, יצור שיבטיח מיחזור עתידי ואיסור על השמדת פסולת טקסטילית עודפת, אחת החולות הרעות של תעשיית האופנה. מיותר לציין שההצעה הזו עברה ברוב קולות מוחץ של 600 בעד, לעומת 17 מתנגדים.

על פניו זו הצעה מעניינת. אחרי הכל, רבים ממותגי האופנה המהירה הם אירופאיים, בדגש על ספרד ושוודיה. מצד שני, יש סיכוי לא רע שגם היוזמה הזו תיכשל. הסיבות לכך רבות, אבל אחת מהן קשורה לעולם ההיפר־גלובלי שבו אנחנו חיים.

בספר ״תעשיית תרבות גלובלית״, שכתבו סקוט לאש וסיליה לורי, מדגימים שני החוקרים איך ב־50 השנים האחרונות מותגים בינלאומיים, שלוקחים חלק בשווקים רבים על פני כדור הארץ, החליפו את מדינת הלאום בכל הקשור לשליטה על אמצעי ייצור. ויותר מכך – מותגים בינלאומיים משמעותיים ממדינות בעיצוב דפוסי הצריכה.

במילים אחרות, למותג בעל אלפי סניפים ברחבי העולם יש יותר כוח בקביעת מדיניות ושינוע סחורות מאשר לכל מדינה שפועלת בגבולותיה. זו בין היתר הסיבה מדוע מדינות כל כך מתקשות בריסון עליית מחירים או וידוא של תנאי ייצור נאותים.

ומיותר לציין שאין סיכוי שמותגי האופנה המהירה יגיבו בשמחה לרגולציה. האמת היא שיש להם את כל האמצעים ואת כל הסיבות למרוד בה. חתול, שמנת ומפלצת.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


לדבר ולהתלבש בהומואית מקובלת 

דקות ארוכות התלבטתי האם לכתוב משהו על שירי הגאווה חדשים של עדי ביטי (״גריינדר״) ושל שפיטה עם שחר חסון (״סבתא בישלה דייסה״). הסיבות להניח למקלדת היו רבות. קודם כל, גם אני סולד כשלוקחים ברצינות יתרה תרבות פופולרית ומנתחים אותה עד שהיא מתייבשת ונטחנת לאבקה דקה. שנית, כי עצם הדיון יפנה תשומת לב נוספת לשני השירים האלה.

למרות שלהקת ״קרח תשע״ עשתה את זה כבר בשנות ה־90 עם ״איתו לנצח״ (זיידרים – מיד לספוטיפיי), מסורת שירי הגאווה בארץ נפתחה רשמית עם ״תל אביב״ של עומר אדם. להיט אלגנטי וקליט שקיבל מעמד של קאלט בצדק, בגלל נוסחה שידעה לשלב ז׳רגון קהילתי מבלי לוותר על מבנה של שיר פופ ראוי.

ההצלחה הולידה מיד ניסיונות נוספים. מהמוצלחים שבהם, אפשר למנות את ״טרילילי טרללה״ המצוין של נועה קירל ואילן פלד, שהחוזקה שלו היא באופן בו הוא תופס דקויות ממזריות בשפה. מיותר לציין שהשירים האלה זלגו בצדק אל המיינסטרים הישראלי, מהדרים חתונות ממוצעות כמו שהם מהדרים מסיבות גייז שמתקיימות במועדונים שבהם אסור לעשן.

ביטי, כמו גם שפיטה וחסון, מבקשים לרכב על הפופולריות הזו ולעשות גם. אני רוצה להאמין שהם רואים בכך לא רק ניצול של הזדמנות, אלא גם דרך טובה להפגין סולידריות עם להט״ב. אבל כוונות לחוד ומציאות לחוד. המצער הוא לא רק דלותם של השירים והקליפים עצמם, אלא בעיקר באופן שבו הם משקפים כיצד קהילת הגייז, ואירועי הגאווה בכלל, נתפשת בציבור.

שלא במקרה, השירים והקליפים של ביטי ושל שפיטה וחסון נותנים דגש עצום לסלנג וללבוש. לשני אלה תפקיד חשוב מאוד בכינון הקהילה הקווירית. באופן היסטורי, העובדה שגייז מדברים אחרת ומתלבשים אחרת לא רק סייעה לגבש אותם כקבוצה, אלא גם ביצעה על הדרך חרקירי בתרבות המקובלת, ועזרה לה להיוולד מחדש בכל תקופה.

בעוד שזה יכול להיות כיף לדבר ולהתלבש בהומואית מקובלת, הבעיה מתחילה כשמוציאים את הציטוטים האלה מהקשר ומדביקים אותם יחד. או אז נשארים ביד עם שירים כמו השיר ״גריינדר״ או ״סבתא בישלה דייסה״, שהם ציטוטים על ציטוטים של מניירות הומואיות, שלא עומד מאחוריהן דבר. לא ליברליות מינית. לא ליברליות פוליטית. ואפילו לא שמץ של התרסה או קאמפ, שני יסודות הכרחיים בתרבות קווירית.

זו גם הסיבה מדוע התוצאה קרובה יותר מבחינה סגנונית למחסן תחפושות במידברן מאשר לתרבות גאה. במילים אחרות, שני השירים האלה מבהירים באופן מוחץ שכולם למדו לשרבב שפתיים או להגיד וודג׳, או ללבוש פרווה סינתטית, אבל אף אחד לא לגמרי הפנים מה בעצם הומואים רוצים מהעולם הזה.


הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden