כל מה שחשוב ויפה
הילה ליזר בג'ה. צילום: דנה בר סימנטוב
הילה ליזר בג'ה. צילום: דנה בר סימן טוב

הילה ליזר בג׳ה: לכל אחד יש את המקום המיוחד אצלו בגוף שבו הוא מרגיש ״בבית״

בתערוכת יחידה בגלריה ״חוץות״ הילה ליזר בג׳ה מוצאת את הקשר בין העיר העתיקה לבני האדם שמהלכים בה, ובין מושג הבית לפנים האנושיות

חגית: הי הילה מה שלומך? ברכות על התערוכה ״להיות פְרַגְמֶנְט״ בגלריה חוץות בירושלים, גלריה עירונית ששואפת לחבר בין אמנות והמרחב הציבורי

הילה: הי חגית, אני בסדר, מתרגשת

הילה ליזר בג׳ה, להיות פרגמנט. צילומים: מל

חגית: איזה יופי, איך זה להציג בירושלים בימים סוערים כאלה?

הילה: כן, האמנות שלי עשתה עלייה לירושלים… ירושלים היא עיר מעניינת, התחושה שנמצאים בה כחלק מהיסטוריה ארוכה ובעלת משמעות היא מרגשת ומצד שני יש הרבה עניינים לא פתורים

חגית: העבודה במרחב הציבורי משנה את העבודות?

הילה: התערוכה בגלריה מתייחסת מצד אחד לפנים ומצד שני מתוך הגלריה למרחב הציבורי – לדוגמה הפסל ״להיות פְרַגְמֶנְט״ מורכב משני לוחות חתוכים בצורות שמזכירות סורגים. העבודה יוצרת מעין מסדרון, והצופים מוזמנים להיכנס ו״לראות את העולם״ מנקודת מבט שונה, באופן מקוטע ומשבש, אך גם כזה שפותח את הראש לרעיון שגם נקודות מבט מרובות יכולות לנבוע מאותה נקודת צפייה.

אני רוצה להעביר לצופים תחושה של ניתוק מסויים מהסביבה ועדיין לחוות שברי מציאות כשעוברים דרך העבודה. עבורי, החלל בתוך המיצב משקף מציאות סימבולית של שבר ושלם, של פוטנציאל לתקן את השבור, של הכליאה בין יצירות עצמאיות המחוברות יחד ליצירת משהו שלם יותר, גם אם לא מושלם. המחיצות מפרידות אך גם פותחות חורים בקירות על מנת להמשיך ולשמור על קשר עם החוץ, כדי לא לחיות מבודד מהעולם, כדי לשמור על פתיחות פיזית וקוגניטיבית. המבקר שעובר בתוך העבודה הופך לפרגמנט עבור מי שרואה אותו מבחוץ וגם הצופה מבחוץ חווה את מי שנמצא בתוך העבודה בחלקים

חגית: זו גלריה עירונית ממש בלב המדרחוב של רחוב יפו. איך החיבו בין הגלריה לעיר?

הילה: הגלריה היא קוביה לבנה במבנה ארמני עתיק, וב־1918 ישב בה ועד הצירים בראשות חיים ויצמן, ודיברו אז על הנושא של שתי מדינות לשני עמים. ההיסטוריה הזאת ריתקה אותי והשפיעה גם על חלק מהעבודות. העירייה פתחה את הגלריה לפני כשנה והראשון להציג בה היה אלי פטל

לכל אחד יש את המקום המיוחד אצלו בגוף שבו הוא מרגיש ״בבית״ בתוך הגוף שלו. אולי זה משכנה של הנפש. רציתי למצוא דימוי שייצג את המקום הזה. יצירת הבתים זאת עבודה לא קלה, כל אחד מתחיל מפלטת ברזל שטוחה עובר חיתוך בפלזמה, ריתוך, השחזה ונפחות

חגית: את עוסקת באופן עקבי בנושא הבית. בדיבור על הקמת המדינה היה עיסוק ב״בית לאומי״, מאוד רלוונטי כיום

הילה: המושג ״בית״ נבנה מבחינה מושגית, תרבותית וסוציולוגית, עבורי הוא מהווה אתר של זיכרון, אינקובטור של תחושות אישיות, אך גם סמל לאומי, מקלט המשרה ביטחון. בית הוא השקעה כלכלית ואסתטית, הוא מבצר וחלום, הוא הגשמה זמנית רבת מאמצים.

בעבודתי אני מנסה לקשור בין פני האדם לדימוי הבית, ולבחון את נפש האדם מתוך הפנים – לכל אחד פנים שונות, ״פסאדה״, אבל כולנו שייכים למין האנושי. פני האדם הן אוניברסליות מצד אחד אך לכל אדם טביעת פנים שונה. אני מחפשת את מה שמעבר לפנים, לפסאדה של הבית, אילו גורמים מחוללים את השינויים הפנימיים שבסופו של דבר יתכן שהפסאדה תושפע מהם.

היום אנחנו חווים את התחושה שאולי הבית הלאומי לא יהיה כמו שחלמנו שיהיה

חגית: ואולי בכלל לא חלמנו אותו הדבר. יש משהו באתוס הישראלי שכאילו כולנו מסכימים. מסתבר שיש כאן הרבה זרמים וציבורים שחושבים אחרת

הילה: אני נולדתי בארץ , הוריי נולדו בארץ וגם ארבעת ילדיי. גדלתי על השאיפה לשלום, שהארץ שלנו תהיה מקום בסיסי של אחווה ותחושת שייכות והיום אני מרגישה שהבסיס מתערער. למרות שיש פה גם דברים נפלאים

 

הילה ליזר בג'ה

חלקיק אלמנטרי, צילום: דימה ולרשטיין

הילה ליזר בג'ה. פסל חוצות, ספירלה (הדמיה)

פסל חוצות, ספירלה (הדמיה: מאי רוהנא)

חגית: המיקום הייחודי של הגלריה עורר אצלך התיחסות מיוחדת?

הילה: החיבור שלי בתערוכה, לירושלים, התחיל עם התמקדות בדימוי החרך. כבר מהילדות כשביקרתי במבצרים בארץ ובחו״ל. המקום הצר שממנו אפשר לראות את הנוף הסובב את המבצר הרגיש לי מאד מאתגר מבחינת מי שנמצא בתוכו. הידיעה והתחושה שמחוץ למבצר שהוא ״בית״ קיים חופש טבעי ללא גבולות, קסמה לי. המחשבה על איך ההרגשה להיות בבית מצד אחד, שאמור להגן עלי, לעומת תחושת החופש הנמצא מחוץ לו.

בתהליך העבודה על התערוכה הסתובבתי בעיר העתיקה, מקום אפוף היסטוריה, מקום של דת, עיר שמכילה בתוכה כל כך הרבה זיכרונות והוויה מיוחדת של מרכז תרבותי עשיר. מתוך החיבור עם חרכי הירי בחומת העיר והעיסוק שלי בדימוי הבית נוצרו עבודות חדשות.

החרך נמצא בכמה מהעבודות, בפסל ״צבר בית״, המורכב מהרבה בתים מברזל, החלונות הם חרכים. כמו שעיניים הן חלון לנפש, החרך הוא סוג של חלון למציאות שמעבר לו. בעבודה ״חרך בית״ לקחתי את הפרופורציות המקובלות של מבנה החרך בחומות העיר, ויצרתי בו את נפח החלל שהוא תופס. אך במקום ליצור יכולת לירות דרכו, כמקובל, יצרתי חסימה. מי שמביט אל תוך חלל חרך בית מקבל חזרה את התהודה של מבטו. יצרתי בנוסף לחרך מבנה תחתון דמוי בית, הרעיון הוא לחשוב על הבית, הפנימי והאוניברסלי כשצופים בחרך

חגית: והתערוכה מסתכלת גם החוצה?

הילה: העבודה חרך כפול צולמה בשער יפו. השיבוש שיצרתי בהכפלת החרך יוצר שאלות, מדוע ישנם שני חרכים? מקובל שיהיה רק חרך אחד בכדי שהאדם ששומר על החומה, יוכל לירות ברובה או חץ וקשת לעבר האויבים שבאים מחוץ לחומה. אך ברגע שיש שני חרכים נוצרת מערכת יחסים שונה. כמו שני אטומים סמוכים, כמו שני שערים קרובים שברגע שמתקרבים למעבר נאלצים לחשוב מי מהם הוא השער הנכון, זה גורם למחשבה על המעבר בהם, ואיזה שער נכון יותר אם בכלל?!

וזה מתקשר למקום של התערוכה לגבי השאלות שנשאלו אז ועדיין…

גם בפיסול וגם בציור אני משאירה מקום לחוות את הרגע, פנטה ריי. לא דורכים באותו נהר פעמיים. אני אוהבת להתחבר לזרימה של הזמן אם זה במחשבות על זרם התודעה, ועל כך שכשאנחנו חושבים הסינפסות הן נקודות בחלל הפיסי של המח וכל מחשבה היא קונסטרוקציה

חגית: אז הנה שאלות ששנשאלות עדיין: הבחירה בכותרת ״להיות פרגמנט״ רב משמעית – מצד אחד להיות שבר, או חלק בלתי שלם, ומצד שני להיות חוליה בשרשרת. בעיניי יש איזה ניגוד מעניין בין הדיבור על פרגמנט, חלקיק או שבר, לבין הדימוי היציב ונוסך הביטחון של בית (הבית אצלך תמיד כמו איקון של בית: קוביה וגג משולש)

הילה: תמיד תוהה על המקום שלי בעולם, כחלקיק קטן, האם אני יכולה להשפיע באמנות שלי? הבית הוא אישי, אני מרגישה שהמקום של הבית הוא ממש בתוך הגוף, באזור של מרכז העצבים, SOLAR PLEXUS. נושא שמלווה אותי כבר תקופה ארוכה, האמת מאז שאני ילדה נהגתי לשרבט את הדימוי הזה עד שהבנתי שהוא משמעותי לי.

העבודה שלי מתמקדת בדימוי של הבית הבסיסי, זה הנדמה כלקוח מתוך ציורי ילדים, עם שני חלונות ופתח, וגג משולש. החוקרת רודה קלוג גילתה שבכל ארץ ילדים מציירים את הדימוי הזה. על פי אופן הציור ניתן לבדוק במבחני אישיות, פרטים שונים על הילד. מבחינתי ה״בית״ הוא מקום שהרגשתי שאבד לי ואני רוצה לקבל אותו חזרה.

לכל אחד יש את המקום המיוחד אצלו בגוף שבו הוא מרגיש ״בבית״ בתוך הגוף שלו. אולי זה משכנה של הנפש. רציתי למצוא דימוי שייצג את המקום הזה. יצירת הבתים זאת עבודה לא קלה, כל אחד מתחיל מפלטת ברזל שטוחה עובר חיתוך בפלזמה, ריתוך, השחזה ונפחות.

מדברים על היותנו יחידם כחלק מההמון, מהכלל, אבל לכל אחד יש את האופי והאישיות שלו. מעניין אותי הנושא של איך אחד משפיע על הכלל וההיררכיה והפוליטיקה שנוצרים בעקבות זאת.

חגית: איך נולדה התערוכה הזו?

הילה: אדית אילן – כיום מנהלת הגלריה – ראתה כבר לפני עשר שנים את ״חלקיק אלמנטרי״ – פסל מברזלי בניין שהצגתי בבית האמנים בתל אביב. רק אחרי כמה שנים התוודענו אחת לשנייה, ובמפגשינו הבאים היא הביעה את רצונה שהפסל יגיע לירושלים (ניסינו להביא אותו לתערוכה אבל משם התגלגלו העניינים קצת אחרת).

אדית התמנתה הזמינה אותי להציג בגלריית חוץות, ששואפת להתחבר למרחב הציבורי בירושלים ולהנגיש אמנות לקהל. היא שידכה לי את סיון ערן לביאן והחיבור בינינו היה ממש מרגש ויחד עשינו תהליך מרתק

חגית: הנה הזדמנות לשאול אותך על הבית שלך – התחלת לומר שאת דור שני לילידי הארץ, איפה נולדת וגדלת? איך הגעת לאמנות? ובהמשך נדבר על החומרים – מברזל מרותך ועד שרשרת זהב 🙂

הילה: ההורים שלי חשפו אותי לאמנות בטיולים בחו״ל, ודוד גל, שהיה אוצר במוזיאון ישראל, היה חבר של הוריי ודרכו נחשפתי לעולם הזה. גדלתי בגבעתיים על אחת הגבעות, בין עצי תות ויהודי נודד, הייתי יושבת הרבה בשדה ליד הבית ובוחנת את עולם הטבע סביבי. הייתי מציירת בבית ספר ובצופים את כל השלטים.

לאמנות הגעתי כשנחשפתי בקיבוץ גשר הזיו למעבדת צילום, משם למדתי שנה בקאמרה אובסקורה בחיפה ומשם לתואר ראשון באונ׳ חיפה. דורצ׳ין היה המנחה שלי לתערוכת הגמר. כבוד!!!!

חגית: אכן כבוד! וגם מסביר את הדבקות שלך בברזל החלוד כחומר מרכזי בעבודותייך

הילה: אני מאד אוהבת מקומות נטושים, חומרים כמו בטון וברז חלוד מעיפים אותי. אבל האמת שלקח לי זמן להבין שנחשפתי אליהם כשהייתי ממש תינוקת. סבא שלי, קלמן ליזר, היה חבר בקואופרטיב ״אשד איגרא״, הם קנו לפני קום המדינה מכונות מחברת ויאניני באיטליה וייצרו צינורות בטון, מכסי ביוב וגם הקימו את ״סדן״ לכספות ברזל. הוא נפטר כשהייתי בת שלוש אבל משהו מהחומרים כנראה נצרב בתודעה מאד עמוק

birds

חגית: העבודות שלך דורשות יכולות פיזיות, ״לא רואים עלייך״

הילה: אני אוהבת לעבוד עם חומרים ״קשים״, אולי בדרכי אני מנסה להפוך את העבודות לזורמות ונשיות יותר. אכן העבודה היא פיסית מאד לפעמים, אבל לקחת ברזל קשיח להלהיט אותו בתנור, לחשל אותו, לעקל אותו ואז בשנייה לקרר אותו שוב במים לחומר קשה זה תהליך מדהים. הברזל הוא חומר ראשוני שנמצא בליבת כדור הארץ, זה נסיון להתחבר לחלקיקים שמהם באנו

חגית: בפיסול את צריכה לתכנן היטב כל פרט בעבודה, ולעומת זאת בציור את משאירה יותר מקום לשכבות שקופות, אבסטרקטיות מסוימת, זכורה לי גם עבודה שבה שילבת פרפורמנס

הילה: לא בדיוק, גם בפיסול וגם בציור אני משאירה מקום לחוות את הרגע, פנטה ריי. לא דורכים באותו נהר פעמיים. אני אוהבת להתחבר לזרימה של הזמן אם זה במחשבות על זרם התודעה, ועל כך שכשאנחנו חושבים הסינפסות הן נקודות בחלל הפיסי של המח וכל מחשבה היא קונסטרוקציה. אני מאד מחוברת למחול ולתנועה של הגוף והטבע. הזמן הוא נושא מרתק והחוויה היא לנסות לגעת ברגע ולהנכיח אותו מדיום אמנותי .

חגית: אז דברי איתי על החומרים: את עובדת בברזל, בזהב, בקרמיקה, בנייר ובשקיפויות וצלליות – איך מחליטה מה מתאים למה? את עובדת על הכל במקביל או לפי פרויקטים?

הילה: אכן, אני מגדירה את עצמי כאמנית רבתחומית, המדיום הוא רק כלי לרעיונות. החיבור בין המדיום לעבודה נוצר מעצמו. לפעמים אני רושמת ומצלמת את הרישום והופכת אותו לעבודת ברזל, לעיתים מתחילה בפסל ברזל, וממנו יוצרת וידאו, אני נעה בין המדיומים, לפעמים יש תכנון מראש ולפעמים אני נותנת למדיום להוביל אותי לעבודה המוגמרת. אבל הדימויים הם העניין.

הראש שלי עובד 24/7, גם בחלומות. יש לי המון עבודות שמחכות להתממש לכדי אמנות, חלקן בשרטוטים, חלקן כדימויים בראש, מקווה להצליח להגשים חלק גדול מהם.

הילה: הזהב הוא חומר שנכנס לא מזמן לעבודות וגם הוא קשור כנאה לסבא שלי מצד אמי, שהיה צורף ובעל חנות תכשיטים

חגית: אז מה הדבר הבא שאת מכוונת אליו?

הילה: מקווה להמשיך בעשייה, הייתי רוצה להציג פסלי חוץ. הפסל נוצר כהתייחסות לאחת הצורות הראשוניות ביקום, תבנית של הטבע שנמצאת כמעט בכל, מקודקוד הראש וצמיחת השיער, לטביעות האצבע הייחודיות לכל אדם, לצמחים, תופעות טבע, גלקסיות ועוד. צורת הספירלה היא מקום להלך בו, לחוש את הסחרור הפנימי של כדור הארץ.

על הפסל אני מוסיפה כתב בזרם התודעה, יצירה שאני עוסקת בה בשנים האחרונות. הצופים מוזמנים להיכנס אל תוך העבודה, היוצרת מעין מסדרון מעוגל המוביל למקום של שקט, מקום שבו הם יכולים לצפות בשמיים ובנקודות ההתייחסות שלהם כלפי החוץ

חגית: את רואה – בתחילת השיחה הייתי בטוחה שאת מציגה פסלי חוץ – אז אולי זה הכיוון הטבעי

הילה: מקווה מאד


הילה ליזר בג׳ה | להיות פרגמנט
אוצרת: סיון ערן לביאן
גלריה חוץות, רחוב יפו 17, ירושלים
נעילה: 29.8

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden