כל מה שחשוב ויפה

עיר מפעל: צעצועים ישנים הופכים ליצירת אמנות בפסטיבל ישראל

אנה מריה חוא, סטודנטית בסם שפיגל, תיעדה במשך ארבעה חודשים את ההכנות לפרויקט עיר מפעל שמעניק חיים חדשים לצעצועים ישנים ומציל אותם מכליה

יובל: הי אנה מריה, מה שלומך בימים אלו, רגע לפני שפרויקט עיר מפעל שאחריו עקבת חודשים האחרונים נפתח כחלק מפסטיבל ישראל? זה פרויקט מקסים ואני תוהה איך התגלגלת אליו?

אנה מריה: איתמר שמשוני, היזם של הפרויקט, יצר קשר עם שיר שושני, ראש המסלול המלא בסם שפיגל, והיא המליצה לו עליי (בדיוק סיימתי שנה ג׳). איתמר חיפש מישהי/מישהו שתתעד את התהליך: הוא רצה לעבוד עם אמנית שבסוף התהליך גם תציג את התוצרים בתערוכה במרכז ג׳ינוגלי לאמנות חזותית

יובל: אז המליצו עלייך ואז מה? מתי זה קרה? מאיפה מתחילים? ומה ידעת על הפרויקט בשלב ההוא?

אנה מריה: אני חושבת שזה היה באפריל. ידעתי שהם לוקחים צעצועים ישנים ומחדשים אותם, ושהוא הולך לעשות סדנאות גם לפנסיונרים, גם לצעירים, וכמובן מכל המגזרים.

דיברנו כמה פעמים בזום, גם עם האוצרת הילה טימור אשור שליוותה אותי לאורך כל התהליך, ואז הלכתי פעם ראשונה להיפגש עם המשתתפים בסדנה הראשונה שהוא עשה. הסדנה הייתה עם פנסיונריות: אני זוכרת שזה היה לעבוד עם סכין, טפט וקרטון, וזה היה כזה מרגש לראות אותן הופכות נייר ליצירות אמנות. פתאום כל הצוות הבין שכל מי שמשתתף בסדנה הן נשים מאוד מוכשרות!

תיעדתי קצת ועוד לא ידעתי בדיוק מה אני עושה, האם אני מתעדת ככה בשביל לתעד או שאני צריכה להתרכז במשהו יותר אמנותי וחומרי… לאט לאט התחלתי לעשות גם וגם, אבל עם הזמן התחלתי יותר להתרכז באמנותי ובחומרי, וגם קצת התעניינתי באנשים ושאלתי אותם שאלות, כי זה הרגיש לי כמו אנשים שיש להם תשוקה כזאת גדולה לאמנות ושהסדנאות האלו הביאו להם הרבה שמחה

עיר מפעל. צילום: אנה מריה חוא

עיר מפעל. צילום: אנה מריה חוא

אנה מריה חוא. צילום: מריה זריק

אנה מריה חוא. צילום: מריה זריק

יובל: נחמד! למה הכוונה בתיעוד חומרי ואמנותי? את יכולה להסביר / לתת דוגמה?

אנה מריה: נגיד צילמתי המון קלוז־אפים של ידיים עובדות, של החומר עצמו, של הגבס, המים, השתקפויות, עיניים, של הצעצועים, שוטים יותר תנועתיים, כל מני דברים כאלו

יובל: ואיך הגיבו האנשים? כי לנוכחות של מצלמה יש הרבה פעמים השפעה על ההתנהגות שלנו

אנה מריה: האמת שהרוב היו ממש בעד, הרגיש לי שהן ממש סמכו עליי והרגישו בנוח איתי. כמובן שבכמה מפגשים הראשונים צילמתי ממש מרחוק עם עדשות צרות כדי שהן לא ירגישו בנוכחות שלי, אבל עם הזמן, כשהרגשתי שהן אפילו אוהבות את זה שאני מצלמת אותן, התחלתי להתקרב ולפעמים לשאול שאלות

יובל: איזה שאלות לדוגמה? ומה הן ענו?

אנה מריה: לדוגמה, איזה צעצוע אתן זוכרות מהילדות? כל אחת ואחד ענה אחרת, אבל הן ממש התלהבו והתחילו להיזכר בצעצועים מהילדות. שאלתי אותן גם איך הן מרגישות כאן בעיר מפעל. חלק ענו שהם מרגישים כמו ילדים קטנים, שהם שמחים, שזה נותן להם מקום לביטוי

שאלתי לדוגמה איזה צעצוע אתן זוכרות מהילדות? הן ממש התלהבו והתחילו להיזכר. שאלתי אותן גם איך הן מרגישות כאן בעיר מפעל. חלק ענו שהם מרגישים כמו ילדים קטנים, שהם שמחים, שזה נותן להם מקום לביטוי

יובל: אז אני רוצה רגע להבין: הפרויקט מתחיל ביום שישי אז מה תיעדת? את ההכנות? שמה הן כללו?

אנה מריה: בעיקר את הסדנאות שאיתמר עשה לכל האמניות כדי שכולן יישרו קו עם החומרים שהן הולכות לעבוד איתם בפרויקט עצמו, וכמובן גם את אוטו זאזא, האוטו שאוסף את הצעצועים הישנים שהולכים למחזר אותם בפרויקט 

יובל: הו. ספרי על האוטו, מה קורה שם?

אנה מריה: אוטו זאזא הוא רכב ענק שנסע ברחבי העיר ואסף צעצועים ישנים שכבר לא בשימוש מהשכונות. כל ילד שהביא צעצוע קיבל כרטיס כניסה חינם לסיור בעיר מפעל, ושם הוא רואה את הצעצוע הישן שהוא כבר לא משתמש בו הופך ליצירת אמנות

יובל: אז עכשיו, רגע לפני שהפרויקט מתחיל, בשבוע שעבר נפתחה התערוכה בג׳ינוגלי. מה היא כוללת?

אנה מריה: היא כוללת חמישה סרטונים שצילמתי, שניים מהם ערך העורך המוכשר מיכאל ענוג, ושלושה מהם שאני ערכתי. יש שם גם תמונות שאני צילמתי, ומעצבת החלל המדהימה בר הדפיסה ותלתה. יש סטילז של הצעצועים מאוטו זאזא: כשכל ילד הביא צעצוע צילמו את היד שלו עם הצעצוע הזה. ויש קצת מהחפצים שהם עשו בסדנאות ההכנה, כמו קולאז׳ים וצעצועים שמצופים בגבס

איתמר שמשוני. צילום: מ״ל

איתמר שמשוני. צילום: מ״ל

birds

יובל: אז איך את מסכמת את החוויה? ואיך זה היה לעשות פרויקט ״אמיתי״ לעומת פרויקט שהוא חלק מהתרגילים בלימודים?

אנה מריה: חוויה כיפית ממש, הצוות מדהים ואיתמר הוא נשמה, וגם המשתתפות הפכו להיות משפחה, הרגשתי שאני קשורה לכל אחת ואחד, וגם בכללי כל שבוע היה לי כיף ללכת ולראות אותן עובדות ביחד ולומדות, וגם לראות את הצוות האדיר נלחם כל יום בשביל שיהיה לכולם טוב יותר ונעים ושיבואו עוד ועוד אנשים.

בקשר לפרויקט ״אמיתי״, אז זה היה מאוד מעניין בשבילי, סוג של סערת רגשות, כי מצד אחד אני תמיד רגילה שיש הגדרות מסוימות, ועכשיו פתאום היה לי חופש. לקח לי זמן להבין מה אני רוצה ומה אני עושה, אבל אני חושבת שזאת הייתה חוויה מדהימה בשבילי שלמדתי ממנה המון, גם על אמנות אבל גם על עצמי.

וכמובן תערוכה שלי זה משהו שלא ציפיתי שיהיה לי אף פעם. זה ריגש אותי ממש, ועדיין מרגש אותי שהם נתנו לי את ההזדמנות הזאת

יובל: מגניב. נרשמת לאחד הסיורים? את הולכת ליצור אמנות במפעל? נראה לי עכשיו את הכי יודעת מה לעשות

אנה מריה: האמת שאני אלך לצלם ולתעד אותם אז אני בטוח אהיה שם 🙂

יובל: יפה. התחלת לחשוב כבר על סרט הגמר שלך בשנה הבאה? אולי תקחי את הפרויקט הזה ותרחיבי אותו או שיש תכניות אחרות על הפרק?

אנה מריה: האמת שאני כבר בתהליכי כתיבה לסרט גמר כמה חודשים, אבל בכללי חשבתי על להמשיך לצלם ללא קשר לסם שפיגל כי האנשים שם ממש עניינו אותי

יובל: אחלה. תגלי לנו על מה את כותבת או שזה מוקדם מדי?

אנה מריה: נראה לי שזה מוקדם מדיי לתמצת אותו כאן

יובל: מקבל. נמתין בסבלנות. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד או לספר לפני שנפרדים?

אנה מריה: אני צריכה גם לתת קרדיטים: הפרויקט הוא פרויקט של המחלקה לאמנות חזותית בעיריית ירושלים ביחד עם מחלקות מזרח העיר והגיל השלישי, בשיתוף הקרן לירושלים ובאירוח פסטיבל ישראל. ומעבר לאיתמר ולהילה, מגיע גם קרדיט לאוצרות וליווי תהליכים אמנותיים לתמר גיספאן גרינברג – סדנאות האמנים גלריה טדי


עיר מפעל | פסטיבל ישראל
יוצר: איתמר שמשוני
מרכז ג׳ינוגלי לאמנות והגלריה החדשה, סדנאות האמנים טדי, ירושלים
4-11.1

צילומים: קרן בר גיל

צילומים: קרן בר גיל

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden