כל מה שחשוב ויפה
דני קרמן, רטרוספקטיבה במוזיאון הקומיקס, חולון. צילומים: שי בן אפרים
דני קרמן, רטרוספקטיבה במוזיאון הקומיקס, חולון. צילומים: שי בן אפרים

מאייר בנשמה: דני קרמן במוזיאון הקומיקס

מלימודים בגיל 16 בבצלאל לרטרוספקטיבה שמוצגת בימים אלו במוזיאון הקומיקס בחולון, מ״האריה שאהב תות״ ל״דבר אחר״, דני קרמן חושב שאיור זה לא אמנות, ושאם איור הודפס בספר, הספר יותר חשוב מהאורגינל

בפתח תערוכת הרטרוספקטיבה של דני קרמן במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון, מופיע איור יוצא דופן בצבעי גואש משנת 1956; התנסות ראשונה של קרמן, אז בן 16 בסך הכל, אצל המורה יוסי שטרן בבצלאל.

״זה האיור הכי גרוע שמישהו עשה, לא רק אני״, אומר קרמן בחיוך. ״ילד בן 16 שמגיע לבצלאל מכרכור, מעולם לא צייר בגואש, איור ראשון בצבע. לפני עשר שנים הייתי מתעלף אם היו מציגים אותו בתערוכה שלי״.

אז מה קרה שהסכמת עכשיו?

״נתחיל בזה שאני חושב שתערוכות איור זה לא דבר כל כך חשוב, בטח אם זו תערוכה של איורים שהודפסו קודם בספרים. איור שהודפס – הספר הוא התערוכה. ואם האורגינל יותר טוב ממה שיש בספר, זה סימן שזה לא מקצועי. אני מתייחס למה שהודפס כאורגינל״.

עד כדי כך.

״כן. חוץ מזה שתערוכה זה דבר שמבלבל לך את הראש. אני בכלל רציתי תערוכה שתתרכז בימים של ׳דבר אחר׳, אבל מוזיאון הקומיקס רצה משהו גדול יותר. מיה דבש הציעה את ערן ליטוין כאוצר, אז הסכמתי שהוא יהיה האוצר ושאני לא אהיה מעורב בכלום, ולכן אין לי שום אחריות על שום דבר, לא על איך ולא על מה״, הוא צוחק.

ללא כותרת, 1956. התנסות ראשונה אצל יוסי שטרן בבצלאל

ללא כותרת, 1956. התנסות ראשונה אצל יוסי שטרן בבצלאל

איור לספר ״האריה שאהב תות״, הוצאת הקיבוץ המאוחד

האריה שאהב תות, תרצה אתר, הוצאת הקיבוץ המאוחד

״יום לפני שהתערוכה נפתחה באתי למוזיאון ופתאום שיניתי את דעתי. גם בגלל האהבה וההערכה שלי לערן וגם בזכות התוצאה. אמרתי לעצמי תסתכל על זה בראש פתוח, והייתי מרוצה. הדבר היחיד שאולי הייתי משנה זה לא לקרוא לזה רטרוספקטיבה. כי אם כן, זה מיני מיני מיני רטרוספקטיבה, שלא נותנת ביטוי לפיסול, לדברים שעשיתי בעשר השנים האחרונות, לאיורים מחו״ל. אבל סך הכל אני די מבסוט״. 

קרמן, שנולד בשנת 1940 בכרכור, הציג עשר תערוכות יחיד והשתתף בעשרות תערוכות קבוצתיות בארץ ובחו״ל. הוא זכה בפרסים רבים על עבודותיו, בהם פרס נחום גוטמן לאיור, עיטור אנדרסן לספרות ילדים ופרס סוקולוב לעיתונות. 

הוריו עלו מרוסיה בשנות ה־20 של המאה ה־20, ופתחו מכולת בישוב. בנעוריו נהג לצייר על דברי דפוס שהגיעו למכולת הקטנה של המשפחה, והוריו שהתרשמו מיכולותיו, החליטו לשלוח אותו בשנת 1956, כשהוא בן 15 וחצי בלבד, ללמוד בבצלאל בירושלים.

קרמן זכה ללמוד אצל כמה מהמורים המיתולוגיים של אותה תקופה, בהם יעקב שטיינהרט, איזידור אשהיים ויוסי שטרן. הספריה הייתה עבורו חלון לעולם האמנות ולמפגש עם אמנים שהשפיעו עליו לאחר מכן כמו פול קליי, גיאורג גרוס ובעיקר, סול סטיינברג.

ערן ליטוין: דני קרמן מקפיד שלא לחזור על עצמו, אלא להמשיך לחקור, להתנסות בשלל מסורות, ולאייר את מה שטרם אויר, בסגנון שטרם הוגדר. הקו המאפיין שלו הוא זה שיש לו נקודת התחלה, אך סופו להפתיע את הקהל ובעיקר את קרמן עצמו

״בזמן שמאיירים רבים מסגלים לעצמם קו מוכר ומאפיין, נדמה שאצל קרמן ההתחמקות מהאחיד – מזה שגבולותיו ברורים, מכניעה לסגנון אחד – נעשתה לטביעת אצבע״, כותב ליטוין בטקסט התערוכה. ״הוא מקפיד שלא לחזור על עצמו, אלא להמשיך לחקור, להתנסות בשלל מסורות, ולאייר את מה שטרם אויר, בסגנון שטרם הוגדר.

״הקו המאפיין שלו הוא זה שיש לו נקודת התחלה, אך סופו להפתיע את הקהל ובעיקר את קרמן עצמו. במובנים רבים יצירתו של קרמן עיצבה את זירת האיור המקומית, ולא פחות מכך את ההגדרה לגרפיקה שימושית. נימה הומוריסטית ודמיון יוצר אינסופי הם כוחות העל של קרמן, והתערוכה היא הזדמנות ליהנות משפע הייצוגים שלהם לאורך שישה עשורים של יצירה״.

יצאנו עם הרגשה שאנחנו צריכים לתקן את העולם

בשנת 1959, עם סיום לימודיו בבצלאל, החל קרמן לעצב לעצמו נתיב של צייר־אומן המתפרנס מגרפיקה. ביום־יום עסק בעבודה כגרפיקאי, כדי לפנות את הערבים לעסוק במה שעמד אז בראש סדר העדיפויות שלו: אמנות. הוא התמקד בעיקר בעבודות הדפס, בחיתוך עץ ובמונוטיפים.

״היינו שלושה חברים: אבנר כץ, מיכה אולמן ואני. מיכה לא למד איתנו בכיתה בבצלאל אבל אנחנו מאותו שנתון. למדנו הכל – אמנות, גרפיקה, איור – ויצאנו מבצלאל עם הרגשה שאנחנו צריכים לתקן את העולם, שמי שלפנינו לא הבין כלום. המלחמה שלנו הייתה מול העורכים והמו״לים, שאנחנו היינו צריכים ללמד אותם מה זה איור. זה, בניגוד למלחמה של היום שאנחנו ׳נלחמים׳ הצידה, במתחרים שלנו.

״מיכה עבד כמעצב גרפי במעריב, עשה איורים נורא יפים, עד שהגיעו המינימליזם והאמנות המושגית. כמעט תוך יום הוא נכבש בזה ועזב הכל. אבנר עשה גם וגם ולא חשב אפילו, ואילו אני חילקתי את החיים שלי בין מעצב גרפי בבוקר ואמן בערב. עשיתי בעיקר הדפסים, רישומים, לא עבדתי בצבע, לעומת אבנר שהיכולת שלו לעבוד בצבע הייתה גאונית״.

דני קרמן. צילום: חנן לסקין

דני קרמן. צילום: חנן לסקין

הילד הזה הוא אני, יהודה אטלס, הוצאת כתר

הילד הזה הוא אני, יהודה אטלס, הוצאת כתר

בגיל 30 נסע קרמן ללונדון לפגוש את המעצב הנודע ג׳ורג׳ הים, בעקבות חיבור שיצר בין השניים חנן לסקין, לימים מייסד המחלקה לצילום בבצלאל. ״הגעתי עם תיק העבודות שלי, שהיה עמוס בכל מה שאתה רוצה. הוא התחיל להסתגל עליו ולא אמר מילה, ככה אולי שעה, הופך ומביט וחוזר, עד שבסוף הוא אמר לי ׳אתה מפלצת, צריך להרוג אותך. אני רואה פה גרוס, פיקאסו, קליי, אבל אני לא רואה פה את דני קרמן׳.

״חנן חשב שזו מחמאה גדולה אבל אני לא. אחרי הפגישה ניתקתי את כל הקשרים שלי עם אמנות. הבנתי שבנשמה שלי אני מאייר, שאני לא יכול ללכת לכיוונים שהאמנות מתחילה להיפתח אליהם. אני עדיין פיגורטיבי, ואני קורא ומספר סיפורים, והבנתי שלא משנה מה אני אוהב, מה שאני יודע, איור הוא הסטרוקטורה המקצועית שלי. אפשר להגיד שמאותו רגע התמקדתי באיור״. 

דני קרמן: איור זה לא אמנות, זה מקצוע נהדר ואני גאה לעסוק בו. יש היררכיה, אני מכיר הרבה מאיירים שאם תשאל אותם לו היו משוחררים מענייני פרנסה היו עוסקים באמנות ובציור, ואני לא מכיר להפך, אמנים שאומרים שאם הם לא היו צריכים לדואג לפרנסה הם היו הופכים למאיירים

אז איור זה לספר סיפור?

״אריך קסטנר אמר על המאייר שלו, אם אתם שואלים אם הוא יותר מאייר או יותר סופר, הוא יותר סופר. אז כן, אני טוען שאיור זה לא אמנות, זה מקצוע נהדר ואני גאה לעסוק בו. ויש היררכיה, אני מכיר הרבה מאיירים שאם תשאל אותם לו היו משוחררים מענייני פרנסה היו עוסקים באמנות ובציור, ואני לא מכיר להפך, אמנים שאומרים שאם הם לא היו צריכים לדואג לפרנסה הם היו הופכים למאיירים.

״אבל לא כל איור זה סיפור, ולא כל טקסט זה ספרות. יש לי לדוגמה התנגדות לביטוי ספרות ילדים, שברובה הגדול היא לא ספרות. בספרות למבוגרים יש ספרות ויש עיון וספרי הדרכה. אצל ילדים זה הכל ביחד – איך משתינים בסיר זה ספרות? למה זה ספרות? אלא אם כן המילה אמנות זה שם כללי כזה. ספרות טכנית של מכוניות זה לא ספרות במובן של אמנות״. 

אם עושים משהו לכולם, זו לא סאטירה

מאז עסק קרמן בכל תחומי האיור בעיתונות המודפסת ומחוצה לה, והתערוכה מחולקת לפרקים שונים לאורך חייו של קרמן, כמו ימי בצלאל או דני קרמן האמן, איורים פוליטיים, המוסף הסאטירי ״דבר אחר״, איורים מתוך ספרים ועוד. 

״לאורך השנים ניסיתי לשנות את הסגנון שלי, את הכלים, כל דבר שרק יכולתי. אם אני עושה ספר שכבר עשיתי זה לא מעניין אותי. אני יכול להראות לך עשרה ספרים שעשיתי בו זמנית וכל אחד מהם בסגנון אחר, גם אם זה במידת ההומור או האכזריות.

״ואם יש דבר אחד שלמדתי זה לא להתעסק בביקורת של עצמי בזמן שאני עושה. היו לי הרבה שיחות על זה עם אורה איתן, אולי גדולת המאיירים שלנו: אורה כל הזמן הייתה עסוקה בשאלה אם זה טוב או לא טוב, היום סוף־סוף היא מסכימה איתי. אני תמיד אמרתי העיקר זה לעשות, תמיד היה חשוב לי לעשות כל הזמן. להגיד שאני תמיד מצליח במאה אחוז? ממש לא״.

ציד הסנרק, 1989

ציד הסנרק, 1989

כרזה ליריד פופ בינלאומי, 1970

כרזה ליריד פופ בינלאומי, 1970

דבר אחר, אחרי רצח רבין, 1995

דבר אחר, אחרי רצח רבין, 1995

הכל עובר חביבי, להיטי שנות החמישים בארץ ובעולם, 1975

הכל עובר חביבי, להיטי שנות החמישים בארץ ובעולם, 1975

״ההומור הוא ללא ספק חומר הבערה של קרמן, ואין זה משנה אם מדובר באיור ספרי ילדים, בסאטירה או בהדפס אמנותי״, כותב ליטוין. ״ההומור החזותי של קרמן בא לידי ביטוי באופי המשתנה של הקו, ובשעשועים מפתיעים שהוא משיג בחריגה מכללי המשחק: פרספקטיבה, פרופורציות ומשחקי אור וצל. כמי שמושפע מרוח ההומור האנגלי, קרמן אוהב מאד את הנונסנס ומשתעשע בין העולם המדעי לעולם ההזיה״.

כך, לאורך שנות עבודתו אייר קרמן למעלה מ־500 ספרים ובהם גם ספרים שכתב לבד וגם ספרים שכתב בשיתוף פעולה עם אחרים. ברשימת הספרים הארוכה שאייר מצויים כמה מספרי הילדים האהובים והמצליחים בכל הזמנים, ביניהם ״והילד הזה הוא אני״, ״האריה שאהב תות״ ורבים נוספים. 

בשנות ה־70 וה־80 אייר קרמן מאמרים פוליטיים רבים שפורסמו בעיתונות המודפסת. בשנת 1983 יזמה חנה זמר, העורכת המיתולוגית של העיתון ההסתדרותי ״דבר״, את הקמת המוסף הסאטירי. למשימת ייסוד המוסף נקראו קרמן, אהרן שמי, יצחק בן נר, שלמה ניצן ותרזה אייזנברג שמונתה למתאמת אחראית. לאורך השנים השתנה הרכב המערכת, ולצד חברים שעזבו היו אמנים שהצטרפו, בהם יאיר גרבוז, תומר קרמן, אביב אלחסיד ואורי קרמן – שלושת הצעירים פעלו יחד עם ניצן, גרבוז וקרמן האב עד הגיליון האחרון. 

המוסף היה ידוע בהומור פרוע, חסר עכבות ונטול צנזורה עצמית, והציג קריקטורות, איורים, ציורים ופוטומונטאז׳ים חריפים, ובוטים לעיתים, בענייני השעה. בשנת 1994, זמן קצר לפני סגירתו של עיתון ״דבר״, נדד המוסף לעיתון ״ידיעות אחרונות״ ופעל עד שנת 2004.

birds

דבר אחר היה יכול לקרות במציאות של היום?

״לא. אין היום סאטירה בעיתונות, היא מאוד מסחרית. כשדבר אחר עבר לידיעות זה היה יום ולילה מבחינת צנזורה, למרות שכשהגענו לידיעות משה ורדי העורך אמר לי ׳לא תהיה צנזורה׳.

״יום אחד כתבתי בהומור שבטיסה של אל על לא הגישו פולקעס. ולמה? כי במטוסים של אל על אין מקום לרגליים. ורדי קרא לי ושאל אם זה מצחיק אותי, והראה לי ששני עמודים אחרי מופיעה פרסומת של על על. אותם זה לא הצחיק, וזה לא נכנס. ב׳דבר׳, שלא היה בנוי להרוויח, עורכת כמו חנה זמר יכלה ליזום דבר כזה. אם לארץ נהדרת לא יהיו צופים מחר התכנית תרד, ואם עושים משהו לכולם, זו לא סאטירה״.

בעשור האחרון ממשיך קרמן לאייר ספרים ומפעיל את ״הבלוג של דני קרמן״, שבו הוא מעלה רשימות העוסקות באמנות, באיור, בספרות ובתרבות. ״הבלוג התחיל מזה שיום אחד תומר, הבן שלי, אמר לי ׳יש לך המון מה להגיד, למה שלא תפתח בלוג׳. לא הכרתי את העולם הזה, עד היום אני לא בטוח שאני מבין אותו.

״התחלתי לכתוב וגיליתי שהיום זה העניין הכי גדול שלי. הזדקנתי, אני פחות יכול להשתולל ובעיקר אני מאוד אוהב ללמוד. רק בגיל מבוגר גיליתי את המשפט של צ׳רצ׳יל, שאמר אני מאוד אוהב ללמוד אבל לא אוהב שמלמדים אותי. כשמישהו מנסה להסביר לי משהו על המחשב הראש שלי ישר נאטם. רבע שעה אחרי אני מסוגל לקרוא אנציקלופדיה שלמה״.

איך אתה מחליט מה לפרסם בבלוג?

״אני לא כותב ביקורות, לא כותב דברים רעים. מדי פעם מבליע משהו אירוני אבל זו לא המטרה. הרעיון הוא לשתף את האהבות הגדולות שלי: איור, אמנות פלסטית, ספרים, קולנוע.

״אני חושב על חברים שלי, על אבנר (כץ) ועל יאיר (גרבוז), בגללם התחלתי לכתוב, ולאט לאט הגיעו מצטרפים חדשים. אני משקיע המון באתר, ולא פעם אני מתעורר באמצע הלילה ומתחיל לכתוב, כי יש לי רעיון שאני חושש שיאבד לי״.

דני קרמן, רטרוספקטיבה במוזיאון הקומיקס, חולון. צילומים: שי בן אפרים

דני קרמן, רטרוספקטיבה במוזיאון הקומיקס, חולון. צילומים: שי בן אפרים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden