״התנגדויות״ מציגה את הקונפליקטים סביב העיר הלבנה

עשרים שנים חלפו מאז הכריז ארגון אונסק״ו על תל אביב הלבנה כעל אתר מורשת עולמי. ההכרזה האיצה בעיר תכנית שימור אך בה בעת היא גם הציפה קונפליקטים, מתחים וסוגיות מהותיות, דוגמת קונפליקט בין נחלת הכלל ונחלת הפרט, או איך אפשר, אם בכלל – לייצג אינטרס של הכלל.

תמה מורכבת זו, על רבדיה השונים, עומדת בבסיס התערוכה ״התנגדויות״ המוצגת בבית ליבלינג – מרכז העיר הלבנה בתל אביב. ״התערוכה מבקשת לבחון את הפוטנציאל היצירתי והיצרני הגלום בקונפליקטים ומתחים המתעוררים סביב תכנון ושימור המורשת הבנויה״, נכתב בטקסט האוצרות.

שיר רז

סוזנה מריאכר

התנגדויות היא תוצר של שיתוף פעולה בין תכנית הרזידנסי שמפעיל בית ליבלינג והמעבדה למדיניות התכנון בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, שבה נערך מחקר בנושא קונפליקטים ואתגרים בשימור מורשת עולמית, בהובלתם של פרופ׳ ניר מועלם, ד״ר עינת מנדלסון־שורץ, ואדר׳ עדי אלחלל הרפז. ״שיתוף הפעולה מרחיב את הדיון בנושא, ומאיר אותו במישור האקדמי־מחקרי ובמישור האמנותי״ אומרת האדריכלית סברינה צגלה, אוצרת התערוכה. יוצרים מתכנית הרזידנסי חקרו אותו יחד עם חברי הוועדה והגיבו לו בדרכים אמנותיות מגוונות.

״התנגדויות מעניקה מבט רטרוספקטיבי על תכנית השימור, ובכלל זה על ההתנגדויות שעוררה. היקף התכנית היה רחב מאוד – כ־1,000 בניינים נכללו בה, ומספר ההתנגדויות לה עמד על 370. לצורך זה הוקמה ועדת חוקר שתכליתה היה להפגיש את המתנגדים עם המתכננים – אנשי עיריית תל אביב יפו, ולבחון את ההתנגדויות. רוב ההתנגדויות התבססו על זכות קניין ועל היבט כלכלי, ולקרוא אותן דמה לעיתים לקריאת חומר של תסריט דרמה״.

סברינה צגלה: התערוכה מציפה את הדיון ואת מורכבותו, כשעצם הצפתם קוראת לנקוט עמדה לגבי שאלות מהותיות שנכונות לכל זמן ולכל מצב, כמו איך מקיימים דיון אזרחי וכיצד אפשר לייצג אינטרס ציבורי

אופיין של ההתנגדויות, לדברי צגלה, היה מגוון: החל מטיעונים שנגעו ביכולות פיננסיות, דרך התרעמות על הרצון לגעת ברכוש הפרטי ו/או להפוך אותו לסוג של מוזיאון, ועד תהיות לגבי שקיפות תהליך השימור וקביעת הקריטריונים ליישומו – איך דנים בו ואיך מחליטים מה חשוב לשמר ומדוע.

ואמנם, לב הקונפליקט היה טמון בעובדה שמרבית הבניינים שהוכרזו לשימור נמצאו בבעלות פרטית. בעוד העירייה זיהתה בהם נכס שראוי לשמר ודרך לקדם אינטרס ציבורי המתייחס לערכי מורשת ותרבות, לאסתטיקה ולייצוג תדמיתי כלפי העולם, בעבור הבעלים היו אלה בתיהם הפרטיים, והתכנית נגעה בערכים רגשיים. ״מדובר היה בסיטואציה מורכבת שאין לה מענה אחד גורף״, מספרת צגלה. ״כל הטיעונים שהועלו, לכאן ולכאן, היו מובנים ומוצדקים. התערוכה מציפה את הדיון ואת מורכבותו, כשעצם הצפתם קוראת לנקוט עמדה לגבי שאלות מהותיות שנכונות לכל זמן ולכל מצב, כמו איך מקיימים דיון אזרחי וכיצד אפשר לייצג אינטרס ציבורי.

״רגע היסטורי של משא ומתן ודיון על ערכים, אינטרסים ונורמות, שלימים השפיע על המרחב העירוני בתל אביב״ – נכתב עוד בטקסט האוצרות, וצגלה מחדדת: ״׳הרגע הזה האיר, בין היתר, קצוות שקיימים בחברה ומציאות של שיקולי היגיון כלכלי. העירייה פיתחה מנגנון פיצוי, שבעקבותיו חלק מהמתנגדים משכו את ההתנגדויות, ומתוך אלה שנותרו 18 התקבלו על ידי הוועדה״.

התערוכה מציבה את דיוני המשא ומתן כנקודת ציון במרקם הבנוי של תל אביב, שהשלכותיה כבר נראות במרחב שהשתנה בעשרים השנים שחלפו בעקבות תנופת הפיתוח וקצב הבנייה האינטנסיבי. ״לא מעט ׳זכויות אוויר׳ נוידו לטובת הבנייה לגובה כפיצוי לבעלי הדירות, והמציאות שכבר נוכחת בשטח מעוררת סוג של פרדוקס מסוים: דווקא הרצון לשמר את שהיה הוא שהאיץ תהליכי פיתוח במרחב העירוני״.

מעיין מוזס פלטניק. צילומים: יעל שמידט

פרט ממיצב סגירת המרפסת

עומר קריגר

העבודות בתערוכה הן הפרשנויות האמנותיות שהעניקו משתתפי הרזידנסי לתמה במנעד של מדיומים – וידאו, מיצב, מיצג, פיסול וצילום. אלה מוצגות בחללי הדירה המשמשת את התכנית, שמתוקף מיקומה בבניין שעבר שימור מקבלת אף היא מעמד של אובייקט בתערוכה.

לצד העבודות, מביאה התערוכה הקלטות מפרוטוקול הדיונים בועדת החוקר משנת 2003, וכן משלבת משחק תפקידים קבוצתי – ״הוועדה״ – קונספט משחקי שפיתחה עבורה מעיין מוזס פלטניק. המשחק מזמין את המבקרים להתחקות אחר פעילותה של ועדת החוקר שדנה בהתנגדויות שהוגשו, וככזה מאפשר לתת ביטוי לדיון עכשווי בסוגיות מהותיות רלוונטיות, כקניין, בעלות, אינטרסים משותפים, התנגדות ועוד. כאקט מושכל מוצג בכניסה לתערוכה מילון מושגים – מעין פתיח להבנת מושגי יסוד בסיסיים בכל הקשור לפעילות השימור, לטובת ציבור מבקרים שאינו מכיר מקרוב את התחום על מכלול הרבדים וההיבטים הנכרכים בו.

משנה משמעות ורלוונטיות

קשה לחשוב על התאמה יותר ״הולמת״ בין תמת ההתנגדויות שמציגה התערוכה לבין מציאות התקופה שאותה אנו חיים בימים אלה, שמוסיפה לה רבדים אקטואליים, ובעיקר כאלה שנוגעים בביטויי התנגדויות אזרחיות חדשות שפוקדים את המדינה. על רקע זה, הצגתה, כפי שהיא מוגדרת בטקסט האוצרות ״בחינת האפשרות הגלומה בהתנגדות ובקונפליקט ככלי אזרחי ליצירת שינוי מרחבי, ערכי ותרבותי״ – מקבלת משנה משמעות ורלוונטיות.

סוזאנה מריאכר היא אמנית אוסטרית, שעיקר עשייתה מופנה לחשיבה מחודשת על המרחב הציבורי בהקשר החברתי־פוליטי. מריאכר, שחקרה במסגרת הרזידנסי את השפעת השימור על העיר ותושביה, מעלה בעבודתה ״לופטגשפט״ (״עסקי אוויר) שאלות על שייכות זכויות האוויר והמבט, כמו גם תהייה באשר לזכויות הפרט לעומת זכויות הכלל – איזו מבין השתיים חשובה יותר.

עבודת הווידאו שיצרה מתבוננת בערים וינה ותל אביב, ששתיהן הוכרזו על ידי אונסק״ו כאתרי מורשת עולמיים – וינה ב־2001, ותל אביב ב־2003. מריאכר בוחנת את שתי הערים בהתייחס לאופני ההתמודדות השונים עם שימור המורשת. בעוד נופה האורבני של תל אביב התמלא במגדלים כתוצר של הסחר בזכויות אוויר, בווינה נמנעו עד כה מבנייה מסוג זה לטובת שימור המבט ומראה נוף העיר.

״רגע לפני שהדברים מתפרקים״ – סדרת הצילומים של דניאל צ׳צ׳יק, צלם ועורך בלוג הצילום בעיתון הארץ, מתייחסת להיבט הרגשי שמתעורר מקצב ההשתנות שהעיר עוברת, ועוקבת אחר בניינים שבעליהם התנגדו לתכנית השימור ושוחררו ממנה. הצילומים, שצולמו בעת שיטוט בעיר במצלמה אנלוגית בשחור לבן, מודפסים על נייר ארכיבי ומציגים פרטים מבניינים אלה, כשבאמצעותם חותר צ׳צ׳יק ללכוד את ממד הרגש העולה מ״התרחשות״ ההשתנות – השימור, הפיתוח וקצב הזמן.

דניאל צ'צ'יק

אלנה שטלצר

ציפה קמפינסקי, עיתונאית בעברה, עורכת ויוצרת, מתעדת מזה עשור את החיים וההתרחשויות בפלורנטין, שכונת מגוריה. בעבודתה ״אחד מ־1,000 מול אחד ויחיד״, שמבוססת על חומרים ויזואליים שנאספו על ידה בשיטוטי התיעוד שלה, בוחנת קמפינסקי את המתח בין שימור ממסדי לבין שימור וזיכרון חלופיים – קהילתיים ואישיים – באמצעות סיפוריהם של שני בניינים סמוכים בשכונה.

העבודה מורכבת מספרון ״אחד מ־1,000״ ומעיתון פיקטיבי בשם ״הטרנספורמטור״ שמוצג על הקיר. הספרון מציג את סיפורו של אחד מאלף הבניינים שנכללו בתכנית, ו״העיתון״, ששמו נגזר ממבנה הטרנספורמטור הישן בקצה שכונת פלורנטין שנכלל אף הוא בתכנית השימור, מציג מאבקים ומחוות של שימור עממי במבנה ציבור.

כאמן רב תחומי, היוצר מיצגים ועבודות וידאו ואוצר תערוכות ופעולות במרחב הציבורי, השאלה שהעסיקה את עומר קריגר ברזידנסי היא האם המרחב הציבורי בעיר הלבנה מאפשר פעולה אזרחית. את התשובה לה מציעה עבודתו ״כל הכוח״ – שהיא תרגיל מעשי בהתנגדות ציבורית: רתמת גוף והוראות שימוש והפעלה מזמינים את קהל המבקרים להתנסות ולתרגל את ההתנגדות על ידי שימוש בגופם כחלק מפעולת פרפורמנס בקנה מידה של 1:1. ככזו, הפעולה היא אקט המדמה כוריאוגרפיה שימושית להשתלטות, הפקעה ושחרור של מרחב ציבורי לשימור.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

שיר רז, אמנית רב תחומית, עסקה בעבודתה Hill's Hill בשאלות שעניינן מורשת: חקר מקומות ביחס להקשרם ההיסטורי; היווצרותם של נרטיבים ומיתוסים עירוניים והאופן שבו הם מעצבים נוף של מקום ומגדירים אותו כטריטוריה. באמצעות מיצב המשלב עמוד רומי שהובא מקיסריה וצילום היסטורי של עמודים רומיים בעיר שעובד על ידה, מתייחסת רז למורשת מושאלת, ומדגימה זאת על ידי האופן שבו חגגו הבריטים את ניצחונם על השלטון העות׳מני, כשהציבו בתל אביב שלושה עמודים רומיים – אלמנט זר לתרבותם שהושאל ואומץ מהתרבות הרומית.

אחד העמודים הוצב בגינת היל (הקרויה על שם אחד ממפקדי הצבא הבריטי במלחמתו באימפריה העות׳מנית) שנכללה בתכנית גדס, והייתה אחד מהקריטריונים שהביאו להכרזה על תל אביב כאתר מורשת. אגב כך, המיצב מרמז גם על אופן תכנון העיר הלבנה שצמח מרעיונות אירופאים מודרניים, ולאו דווקא מקומיים.

Rhythm, Chaos and The Nonplused Man – עבודתה של האמנית המושגית אלנה שטרצר, היא פסל קינטי המחשב במדויק מסלול של כדור הנע בחלל. הכדור, המשלב נירוסטה והדפסה בתלת ממד, נמנע מהתנגשות עם סביבתו, אך בה בעת בתנועתו הוא מגלם את האפשרות להרס. העבודה מייצגת את הסוגיות שבהן עסקה שטלצר בתכנית הרזידנסי, כמו איך אפשר לתמרן בין הריסה לבין פטישיזציה של מבנים ומונומנטים, וכן התחקות אחר היחס המשתנה לשימור ולזיכרון בהתאם לרוח התקופה ולקצב הזמן.

התנגדויות – 20 שנה להכרזת אונסק״ו על העיר הלבנה כאתר מורשת עולמי
אוצרת: סברינה צגלה
בית ליבלינג, אידלסון 29 תל אביב
נעילה: 30.12