בניינים וציפורים: האדריכל רן אורון מאמין באינטימיות של היצירה

״מבטו של נווט במסוק צריך לנוע בו זמנית בין האדמה שתחתיו לבין מפת מסלול הטיסה והאופק שלפניו״, אומר האדריכל רן אורון, נווט מסוקים בעברו הצבאי. מה שלכאורה נשמע כתיאור יבש של תפקיד, מתברר כמוטיב ששזור בכל רובדי עשייתו האדריכלית, בעיסוקו באמנות ובכתיבה, ובתפיסת עולמו ככלל: סוג של זרימה מתמדת בין הפנים האישי וסביבת החוץ – ״ככל שנכנסים פנימה, כך אפשר לצאת החוצה״, הוא מנסח זאת.

את דבריו של אורון מיטיב לאשש ספרו ״ואז שוב ראה ציפור מחוץ לחלונו״ שראה אור לאחרונה. הספר, שהוא מתארו ״שקט ומינורי״, מכנס רישומים מינימליסטיים וטקסטים קצרים, בין שירה לפרוזה, המתעדים תצפית שהוא מנהל אחר זוג ציפורים – עיטי דגים – שמדי אביב שב לקנן מחוץ לחלון ביתו בקונטיקט, ארצות הברית. המעקב מתוך חלל הבית אחרי הציפורים שבחוץ מהדהד ומציף אצל אורון רגשות, מחשבות וזיכרונות, ובתוך כך מגלם תנועה בין התנהלותן לבין עולמו הפנימי – תנועה שנעה ברוח זרם התודעה מן החוץ אל הפנים ובין עונות, מציפורים לאנשים, מקן שנבנה לקן שהתפורר, תוך שהיא נוגעת בחיי זוגיות ומשפחה, בגידול ילדים ובהתבגרותם, באדריכלות, בתעופה, בבדידות, בגעגועים ובכמיהות.

רן אורון. צילום: יובל חן

רן אורון. לך לך, צילומים: Paul Warchol

הרישומים המעודנים, כולם על דפי משבצות תוך שימוש בעט פיילוט וציון התאריך שבו צוירו, מתעדים עונה בחיי הציפורים – ארבעה חודשים בין אביב לסתיו, שבמהלכם נמשך המעקב של אורון. הטקסטים נכתבו בגוף ראשון על בסיס הרגשות שהולידו בתוכו התיעוד והרישומים, ולדידו מדובר בספר שמחבר את האינטימיות שלו עם העולם, וככזה חותר לחיבור עם הקוראים. ״אינטימיות היצירה היא לב העניין״, הוא אומר.

הרצון להיות אדריכל כשיהיה גדול נבט אצל אורון, יליד חיפה שבגיל הנעורים עבר לעומר, כבר בנערות, בעקבות קריאת ספרו של לואיס וואלס, בן חור. ״היה שם תיאור של גן היושב מעל העיר ומשקיף אליה, והוא הקסים אותי. כנער גם ציירתי הרבה, בעיקר סוג של תכניות אדריכליות על דפי משבצות המאפשרים לשחק עם קנה מידה. עד היום אני אוהב לעשות תכניות, וגם בשנים שלימדתי, אחד הדברים שהקפדתי להקנות לסטודנטים היה החופש לזוז כל הזמן עם קנה המידה. לא להיות מקובעים״.

אדריכלות מעניינת אותי ברמה פילוסופית. אופי העבודה של הסטודיו הוא לא כזה שחותר לפרויקטים רחבי היקף או ליצירת וואו. ההתמקדות שלנו היא תמיד לעומק, בזיקוק רעיון, בהקשרים שעולים ממנו ובהידוק רובדי התוכן שלו

לאחרי שהשלים את שירותו הצבאי כנווט במסוקי יסעור ולימודי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת חיפה, נסע אורון לארצות הברית והגשים את חלום לימודי האדריכלות בבית הספר לארכיטקטורה של אוניברסיטת קופר יוניון. תקופת הלימודים זכורה לו כמרתקת, וככזאת זכורה לו גם אחת מהמשימות המאתגרות של מבחני הקבלה: ״המשימה הייתה לצייר את הפנים שלנו. לקחתי לוח נחושת, חרטתי עליו משבצו והדפסתי אותו, כך שהוא הפך לסוג של קנבס. במשך שבוע ישבתי מולו פעמיים ביום עם עיניים עצומות וחרטתי עליו איך אני ׳מרגיש׳ את הפנים שלי. הדפסתי כל חריטה כזו וציינתי את התאריך ואת השעה כדי לסמן השתנות שקורית בחיבור ציר הזמן. היות והדפסים מתקבלים ככתב מראה שמדמה מפה, מה שנוצר היה סוג של מפת זמן בשכבות״.

מאז סיום לימודיו מתגורר אורון בארצות הברית – בניו יורק במהלך השבוע ובקונטיקט בסופו – והיום הוא גם מרבה לנוע על הקו לישראל. הוא בעליו של סטודיו רב־תחומי לאדריכלות ועיצוב ROART בניו יורק, וב־25 האחרונות לימד באוניברסיטת PRATT בברוקלין. ״נכון לעכשיו יש לי פחות זמן להוראה, למרות שאהבתי את המפגש המפרה עם הראש של סטודנטים צעירים, ואהבתי להנחיל להם כלי עבודה חשובים לעוסקים באדריכלות כמו חשיבה מרחבית וערכית״.

לכל בניין קצב לב משלו

הסטודיו עוסק בתכנון מנעד מגוון של פרויקטים בעלי ייעודים שונים, מהם חדשים שתכנונם נרקם מבראשית, ומהם תכנונים מחודשים למבנים קיימים ועיצובי פנים. אורון אינו מעיד על העדפה כזאת או אחרת, ולשיטתו גם אין הבדלים מהותיים בין השניים. ההבדל היחיד הוא, לדבריו, ש״פרויקט חידוש מביא איתו קונטקסט של עבר, שמאפשר שיח עם מה שהיה, מה שאולי יותר קל כנקודת התחלה לתכנון. גם אילוצים שמטבע הדברים קיימים בפרויקטים מסוג זה יכולים להוות אתגרים שמזמנים הזדמנויות לפתרונות יצירתיים״. אך ככלל, הוא מוסיף: ״אדריכלות מעניינת אותי ברמה פילוסופית. אופי העבודה של הסטודיו הוא לא כזה שחותר לפרויקטים רחבי היקף או ליצירת וואו. ההתמקדות שלנו היא תמיד לעומק, בזיקוק רעיון, בהקשרים שעולים ממנו ובהידוק רובדי התוכן שלו״.

אורון הוא איש של אנשים, שגם בניינים נתפסים אצלו כאנושיים. ״אני מאמין שלכל בניין יש קצב לב משלו בדיוק כמו אצל האדם. הקצב נרקם משילוב של מרכיבים כמו הייעוד שלו ומהצד האנושי – המשתמשים, המיקום, הגודל, הפרופורציות, החומריות, הפרטים וכן הלאה. מה שחשוב זה להיצמד לקצב שהם מייצרים, וכל חריגה ממנו לטובת איזה ממד של שואו שאינו שייך – לא יכולה להניב דבר טוב״.

למרות שחלפו למעלה משלושה עשורים מאז העתיק את מושבו לארצות הברית, הקשר האמיץ של אורון לישראל, לשפה העברית, למקורות היסטוריים ולפרק הטיס של שירותו הצבאי – הוא חלק מהותי, עמוק ומשמעותי בעולמו האדריכלי והאמנותי, שמוצא ביטוי יצירתי בתכנים שהוא יוצק לעבודותיו.

רן אורון, קפלת השל. צילומים: Josh Nefsky

כך לדוגמה, העבודה PLANES, שהציג בתערוכה שאצרה דורי אשטון, מבקרת אמנות ומרצה להיסטוריה של האמנות בקופר יוניון, שהייתה עבורו מנטורית וידידה יקרה. התערוכה התקיימה לכבוד יובל שנים לישראל, והעבודה הייתה מבוססת על פיתוח תרגיל שביצע בסטודיו לימודי שהנחה האדריכל והמחנך האוסטרי־אמריקני ריימונד אברהם. ההשראה ליצירה, הוא מספר ״הגיעה מהאופנים השונים שבהם מקפלים נווטים את המפות המשמשות אותם בטיסות. אין שיטה אחת לקיפול המפה, וכל אחד מקפל אותה בדרך שהוא מוצא כנוחה והנכונה לו״.

מוטיב הקיפול תורגם על ידו למערכת קירות מתקפלים מעץ, המאפשרים פתיחה, סגירה והרכבה באינסוף אופנים, וכללה גם ציר מיוחד שפיתח עבורה. ״בזמן שעבדתי על הפיתוח שלו התחלתי לשחק עם המילה ציר והמשמעויות השונות שלה בעברית, שמבחינתי ביטאו הקשרים נוספים שמשלימים את רעיון העבודה כולה, כמו ציר במשמעות של דרך, או ציר לידה במשמעות של התהוות חדשה. אני מאמין שגם ביטויים ומשחקי מילים יכולים להיות מקור להשראות ולרעיונות מעשירים״.

המפות עצמן, הכלי המשמעותי ביותר של נווט, הן מוטיב תוכני נוסף שקיבל אצל אורון ביטוי מרשים בשני פרויקטים שתכנן לפני מספר שנים בבית הספר אברהם השל בניו יורק. למרות שגוף העבודות של הסטודיו התעשר מאז בפרויקטים עכשוויים מגוונים, אלה שמגלמים את הקשר העמוק שלו עם המקורות יקרים לו במיוחד. ״הילדים שלי למדו שם, וכשהוחלט לבנות בניין חדש לבית הספר בחרתי להיות בוועדת ההורים המייעצת כאדריכל מפקח, ולא להיות האדריכל המתכנן. הבקשה היחידה שלי הייתה לעצב את בית הכנסת ואת קיר האמן בחלל הלובי״.

תכנון בית הכנסת צמח ממפה בספר ארכיאולוגיה שמצא בבית הוריו שנים קודם לכן. ״זו מפה שרש״י שרטט בהשראת פסוק מספר דברים פרק ל״א, שמתאר את גבולות הנגב ואת המסע שעשו בני ישראל בדרך לארץ המובטחת. הוא עצמו מעולם לא ביקר בארץ, והמפה ששורטטה באדום בפרופורציות של חתך הזהב היא הפשטה מוחלטת של המקום והמסע״.

אני מאמין גדול בחצרות פנימיות, כמה שמספק קשר חשוב עם החוץ משולב עם תחושת מוגנות של פנים, וגם מאפשר אינטראקציות בין הדיירים

חקר המפה העלה שהארץ המובטחת הופיעה בה כריבוע יחיד, והנגב היה חסר בה. ״אפשר היה רק לדמיין אותו באמצעות אלכסונים מדומיינים בהצטלבויות הדרכים שבהן עבר המסע של בני ישראל״. הרעיון של מקום פיזי שנוצר באמצעות קווים מדומיינים היה מה שהנחה קונספט עיצובי של היווצרות/התהוות, וככזה תאם רעיונית את המקום שממלא בית כנסת בהתהוות של קהילה וביכולתה להתפתח.

שלושה מקירות החלל חופו בלוחות בחיתוכים גרפיים שונים, שמדמים את האלכסונים ועשויים מארבעה חומרים: אריג, לוחות אקוסטיים, MDF צבוע, ומתכת בצביעה אלקטרוסטטית בתנור. דיגום השטיח נשאב מצורות שנוצרות בעת קיפול מפות, תאורת התקרה עוקבת אחר מופע האלכסונים של החיפוי, והלוחות שהותקנו בעומקים שונים מייצרים חזות תלת ממדית. בקיר הרביעי ממוקם ארון הקודש, המהדהד את המופע הריבועי של ישראל במפה של רש״י. חזיתות ההזזה העשויות אוניקס הן תצורת הריבוע היחידה והאלמנט השטוח היחידי במארג החתכים התלת ממדי. מעל ארון הקודש מתנוסס משולש מואר, כרפרנס לאותיות המעוטרות במעין כתרים בתורה.

במישור הרעיוני־קונספטואלי ארון הקודש מדמה לדידו של אורון מזרקה, ולוחות החיפוי המקיפים אותו מייצרים נוף מלאכותי של מעין זרמים, המגלמים זרימת ידע פנימה והחוצה, כמטפורה להמשכיות של תהליך למידה. ״הנוף המטפורי הוא גם תזכורת תמידית לארץ ישראל כמושא געגועים המשותף לכל צורות הביטוי של היהדות. החלל נחנך בבר המצווה של בני השני, וככזה, מעבר לעיצוב ועם כל הזמן שעבר – יש לו ערך מוסף רגשי ומרגש מבחינתי״.

להיות בקשר עם היצירתיות

בדומה לעיצוב בית הכנסת, כך גם קיר האמן שיצר בחלל הלובי נולד מהמקורות. מדובר בחלל גבוה, מואר ונדיב ממדים, שהשימוש בו נועד להתכנסויות משותפות של מבוגרים וילדים. הקיר הדרומי הוא קיר האמן שעיצובו נשאב מהציווי התנכ״י בפרשת ״לך לך״ שבספר בראשית. ״המשמעות המילולית של הביטוי באנגלית היא ׳לך קדימה, צא למסע׳, בעוד המשמעות המילולית שלו בעברית יכולה להיקרא כ׳לך לתוכך, לתוך עצמך׳. בפרשנות שלי, תהליך הלמידה יכול להיקרא באותה דרך – כמסע פנימי, שככל שמעמיקים בו יותר ומתמסרים אליו, כך אפשר להגיע להישגים טובים ולהגשים חלומות״.

תוך שימוש מטפורי ברעיון של מסע, נרקם הקיר כסופרפוזיציה של שתי מפות, אחת על גבי השנייה, המתארות את מסעות היהודים לאורך ההיסטוריה ועד ימינו. אחת מתייחסת לתקופה שמאז ימי אברהם אבינו ועד חורבן הבית השני והגלות שבאה בעקבותיו; והשנייה מתייחסת לזמן שאחרי שנות ה־70 לספירה, ומשרטטת את העולם וגלי ההגירה המשמעותיים באלפיים השנים האחרונות. את הרקע למפות מייצרים 64 לוחות MDF, כשמסעות ההיסטוריה הרחוקה מופיעים כקו מקוטע־משובש בתכול בהיר, והמאוחרים יותר כקו רציף בכחול כהה.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

פרויקט אדריכלי מהעת האחרונה, שאורון מציין כמאתגר, הוא ״מפעל החלב״ במזרח ויליאמסבורג: תכנון מחודש של מבנה ישן מהמאה ה־19, שבעברו שימש כאורווה וכמקום אחסון לכרכרות חלוקת חלב בברוקלין, והפך למבנה מגורים המכיל 32 דירות יוקרה. ״הפרויקט כלל מהלכי חפירה והריסה משמעותיים בשטח המגרש ובחלל הפנים של המבנה, לצד צורך לתמוך בקירות הקיימים, כך שהתהליך הציב אתגרים מורכבים״.

חלקים נכבדים מהמגרש ומהמבנה הישן נחפרו ליצירת חצר פנימית, שהיותה משוקעת אפשר ליצור לדירות הדופלקס שבהיקף השטח חצרות פרטיות, ובמרכזה גן משותף לכלל הדיירים. אחוזי הבינוי של השטח שנחפר נוצלו להוספת שתי קומות חדשות, שאופן תכנונן התאפשר הודות לפרשנות יצירתית של חוק בנייה מחייב, המתייחס לתוספות בנייה ולחריגות מקו הבניין וגובהו.

רן אורון, מפעל החלב. צילומים: Jeff Evans

הקומות תוכננו כקופסת מתכת מודרנית, שתלויה־מרחפת מעל המבנה המקורי, ומותירה תחתיה מרחב פתוח שמנוצל לשמש את הדיירים כגינה קהילתית נוספת, הפעם בגובה. ״אני מאמין גדול בחצרות פנימיות, כמה שמספק קשר חשוב עם החוץ משולב עם תחושת מוגנות של פנים, וגם מאפשר אינטראקציות בין הדיירים״. הקומה העליונה בין השתיים נסוגה פנימה, והחיבור בין מופע הלבנים של המבנה הישן לבין מופען המודרני של הקומות החדשות מייצר מתח מעודן המדגיש את האיכויות האסתטיות של כל אחד מהם, ו״תופר״ אותם לכדי שלם.

על שולחן העבודה שלו בסטודיו שבניו יורק מונחים בשלבי תכנון שונים פרויקטים מאתגרים נוספים ברחבי העיר, בשכונות בושוויק וויליאמסבורג, ובכלל זה בינוי על תוואי הרכבת התחתית. במקביל, ישנו פרויקט שגם הוא כבר נמצא בעבודה – ספר נוסף, שכמו הקודם, לדברי אורון, תוכנו צומח מהבית בקונטיקט שבו הוא שוהה בסופי השבוע. ״זהו בית קטן על קו הים בגילפורד, שבעבורי הוא מקור ההשראה והמקום שמניע אותי ומעורר בי את הרצון ליצור. דורי אשטון, מי שאצרה את התערוכה שבה הצגתי בראשית דרכי וליוותה אותי כמנטורית, אמרה לי לפני שנים שאני צריך ׳להיות בקשר׳ עם היצירתיות שלי, והיום אני יודע שהיא צדקה. היא בכלל חשבה שאני צריך להיות פסל. והפיסול שלי הוא כרגע במילים״.