כל מה שחשוב ויפה
ג׳רי שי שריג, סבך. צילומים: מ״ל
ג׳רי שי שריג, סבך. צילומים: מ״ל

חוטי מחשבה: ג׳רי שי שריג בתערוכת יחיד חדשה

ג׳רי שי שריג היתה הרבה דברים לפני שהחליטה להתמסר לאמנות. בתערוכת יחיד חדשה היא מזקקת את עבודות הקולאז׳ שלה לכאלה בגוונים שונים של שחור, שכוללות צילום, עיבוד דיגיטלי, רקמה, תפירה, אריגה ועוד

מארכיטקטורה לאופנה, מאופנה לעיצוב, מעיצוב לאמנות, מתערוכות קבוצתיות לרזדינסי במקסיקו – אלו השלבים שהובילו את ג׳רי שי שריג לתערוכת החיד שלה, ״סבך״, שתפתח ביום חמישי (28.9) במקום לאמנות בקריית המלאכה. בתערוכה תציג שי שריג כ־20 עבודות עשויות שכבות שבין התעשייתי לידני, ביניהן סדרת פורטרטים של א.נשים שקרובים לליבה שאותם צילמה באמצעות הטלפון, הדפיסה בשחור לבן על בד גולמי והפכה אותם למצע שעליו היא סורגת ורוקמת בעבודה ידנית־עמלנית.

סבך של חוטים מסתיר את חלקי הדמות, מה שמעקר אותן מזיהוי קונקרטי או משקף את מהותן ואת מהות הקשר שלה איתן – הקשר הסבוך, הגורדי, הבלתי ניתן להתרה בינה לבין הדמויות. מכאן גם שמה של התערוכה.

שי שריג יוצרת בתוך מסורת נשית־קראפטית אבל מבקשת לאתגר אותה מבפנים, להתחשבן עם ערך ה״יפה״, לקמט את העבודה ולחקור את מהותו של הסבך האנושי. ״העבודות חפות מלהיות יפות״, היא אומרת. ״המסורות האמנותיות שבהן אני משתמשת מתערבלות זו בזו. העבודות מציעות נקודת מבט חידתית ורב שכבתית והן ממוקמות בין הגשמי לבין הרוחני עד שהן הופכות אחד – שלם שמכיל עולם ומלואו. תך הרקמה מתפקד עבורי כקו הרישומי״.

את התערוכה אצר ניר הרמט. ״חיכיתי לו הרבה זמן, וזה היה כנראה הכי נכון לי. הוא דייק אותי, אתגר והביא אותי למחוזות חדשים. עד התערוכה הזו העבודות שלי היו צבעוניות, וההחלטה ליצור עבודות בשחור ולבן הגיעה מעבודתנו המשותפת. מדובר בשחור על גבי רקע לבן ללא כל גוון אחר״. העבודה היחידה שיהיה בה כתם של צבע היא שטיח שאותו ארגה שי שריג, שהוא חלק מעבודת אינסטליישן הכוללת גם עבודת וידאו.

אני עובדת בצורה אינטואיטיבית, לא מתכננת אותן מראש. אלה עבודות שיוצאות מהנשמה שלי, יש בהן טשטוש בין זכר לנקבה, בין ילד למבוגר. יש בהן ערבוב של הרבה הגדרות ומושגים

״הרבה יותר קשה להביע את עצמך בצבע אחד. זה היה אתגר לא קטן להראות את מה שאני רוצה להביע רק בשחור. אדייק אם אומר שהעבודות הן בשחור על חומריו המגוונים. אני עובדת בצורה אינטואיטיבית, לא מתכננת אותן מראש. אלה עבודות שיוצאות מהנשמה שלי, יש בהן טשטוש בין זכר לנקבה, בין ילד למבוגר. יש בהן ערבוב של הרבה הגדרות ומושגים״.

שי שריג מעידה על עצמה שהיא יוצרת מגיל אפס. ״אמא שלי היתה מורה במקצועה, אבל גם ציירת מוכשרת שלא מומשה. בזכותה אני מחוברת לעולמות האלה בכל נימי נפשי לעולמות. תמיד התעסקתי עם חומרים קראפטיים. ציירתי, רקמתי, סרגתי, ארגתי. תמיד היתה לי משיכה לחומרים שאפשר לעשות להם איזו טרנספורמציה. זה היה ונשאר עולם התוכן המרכזי בעולמות היצירה שלי״.

החוט ככלי לרישום וציור

שי שריג למדה לתואר ראשון באדריכלות בוויצו חיפה, וסיימה את לימודיה ב־1998. ״לא בניתי או פרקתי קיר מעולם. אני אוהבת את עולם האדריכלות, אבל לא עסקתי בו. עם סיום הלימודים עברתי כמעט מיד לתחום האופנה. היה לי מותג אופנה שלי תחת השם ׳ג׳רי׳. עיצבתי, יצרתי ומכרתי אופנה. היו לי שתי חנויות בוטיק בתל אביב, אבל אחרי כמה שנים החלטתי שמיציתי ואני חייבת לאוורר את המוח, ופרשתי ללימודי תואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל״.

הלימודים בבצלאל הם סימן דרך משמעותי נוסף בקריירה האמנותית שלה. נקודת המפנה המשמעותית התרחשה בשנת הלימודים הראשונה, כשבמסגרת אחד מהקורסים היא הציעה לרקום את האיורים שלה, ואלו הוצגו בשבוע האיור תל אביב 2018 בתערוכה Out Of Line (אוצרת: חגית פלג רותם). בתערוכה היא הציגה שבע עבודות איור רקומות, שתעדו רישומים שלקוחים מהיומיום שלה. האיורים המקוריים הועברו לבד קנבס שעליהם נעשתה עבודת הרקמה, לטובתה נעזרה ברוקמות בדואיות מהעיירה הבדואית לקייה. ״הרקמה היתה דרך להוסיף לאיורים רובד משלי, וכנראה גם לחבר אותם לעולמות האופנה שמהם באתי״.

ג׳רי שי שריג. צילום: גיא און

ג׳רי שי שריג. צילום: גיא און

צילום: זוני מאיה

צילום: זוני מאיה

צילום: אבי ולדמן

צילום: אבי ולדמן

צילום: זוני מאיה

צילום: זוני מאיה

birds

טכניקת העבודה המרכזית של שי שריג היא רקמה ידנית, אינטואיטיבית מאוד. ״אני מתייחסת אל החוט ככלי לרישום וציור, שאיתו אני עובדת על גבי דפוסים שאת רובם אני מצלמת בעצמי ועושה עליהם מניפולציות ממוחשבות. החומרים שבהם אני משתמשת בעבודות שלי מגוונים וכוללים לרוב בדים וחוטים – לרוב כותנה ולעיתים גם צמר. אני מנסה בכל פעם למתוח עוד את גבולות החומרים שבהם אני משתמשת.

״גם עולמות ההשראה שלי מגוונים. הראש והעיניים שלי פתוחים ונמצאים במצב ספיגה תמידי. האמנים שמבחינתי מעיפים לי את המוח הם פרנסיס בייקון ואמנית הקולאז׳ הדדאיסטית האנה הוך שיצרה בשנות ה־40״.

לפני כשנה חזרה שי שריג מרזידנסי במקסיקו, שמנוהל על ידי האמנית לשעבר טל פרנק, ומדי שנה מארח כחמישה אמנים לשהייה בת חמישה שבועות. ״הרזידנסי היווה מבחינתי מתיחת גבול חדשה. המקום איפשר לי להתנסות בכל חומר או טכניקה שעלו על דעתי. נחשפתי שם לשימוש בחומרים חדשים לחלוטין עבורי, ביניהם חוטים מכל מיני סוגים, מתכות, פי.וי.סי – שבהם אני משלבת את עבודת הרקמה שלי, שפת הביטוי המרכזית שלי. ממקסיקו חזרתי עם קבוצת עבודות שהיוו השראה לתערוכה הנוכחית. חלק מהעבודות שאציג בה נוצרו עוד לפני הנסיעה, חלקן נעשו במקסיקו וחלקן בשנה האחרונה מאז שחזרתי, בעבודה משותפת עם ניר.

״בשנה וחצי האחרונות אני מתרחקת מהיופי, הביוטי, ויוצרת בעיקר כתמים גדולים שמשלבים טקסטיל וחוטים. אני משלבת גם קולאז׳ים עשויים מבדים מקומטים. השטיח שיוצג בתערוכה עשוי מחוטים שאותם אני משטחת ומחברת ידנית לבד, שתוך כדי עבודה אני מכווצת אותו. זו עבודה איטית ומבחינתי היא מדיטטבית לחלוטין. היא מורידה לי את התדר, מרגיעה אותי ומשנה את עולמי. אני נמצאת כל יום בסטודיו יותר למעלה משמונה שעות, עובדת בשקט מוחלט. לא מדברת ולא שומעת מוזיקה. אני כל כולי בתוך העבודה״.

את כבר מתכננת את הדבר הבא?

״לפני הכל. אני לא בן אדם שנושם בין עבודה לעבודה. זה שיש כרגע תערוכה לא מרגיע אותי לרגע. אני חייבת לדעת שיש פרויקט נוסף ולעסוק בו. אני חייבת שיהיה סדר ותכנית בעבודה ובחיים שלי. יש בעתיד הקרוב שתי תערוכות קבוצתיות שאשתתף בהן – אחת מהן בארץ והשנייה בניו יורק, שתוצג בדצמבר באוצרותה של קרן בר־גיל בגלריה סטרייקר סנטר. אציג בה חמש עבודת ריקמה, שבהן אני חוזרת לצבעוניות שלי. זה היה לא פשוט לחזור לצבע אחרי העיסוק המעמיק בשחור, אבל זה טבוע בי כנראה.

״מעבר לזה, אני לגמרי רוצה עוד תערוכת יחיד. הנוכחית היא ציון דרך בקריירה האמנותית שלי, אבל אני כבר חולמת על הבאה. מלבד התערוכות, אני רוצה להעביר מהידע שלי הלאה ומקדישה מחשבה לאיך יהיה נכון לעשות את זה בצורה המיטבית והיצירתית ביותר, כדי להגיע לכמה שיותר אנשים״.


ג׳רי שי שריג | סבך
אוצר: ניר הרמט
מקום לאמנות בקריית המלאכה, שביל המרץ 6 תל אביב
פתיחה: 28.9; נעילה: 28.10

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden