כל מה שחשוב ויפה
דיוויד הוקני, שנה בנורמנדי. צילומים: מ״ל
דיוויד הוקני, שנה בנורמנדי. צילומים: מ״ל

האביב של הוקני: מנורמנדי ליורקשייר, מלונדון לטוקיו ות״א

ציור אייפד קטן ומשפט אחד, בכניסה לתערוכת היחיד של דיוויד הוקני בטוקיו, גרמו לי תחושת אופטימיות. כמו שרק אמנות טובה יכולה לעשות

01

על קיר הכניסה לתערוכה של דיוויד הוקני, במוזיאון לאמנות עכשווית בטוקיו, מופיע משפט שאמר האמן במרץ 2020, רגע לפני שהעולם עצר מלכת: רק תזכרו שהם לא יכולים לבטל את האביב (תרגום חופשי שלי ל־Do remember they can’t cancel the spring).

עמדתי מול המילים והנרקיסים שלצידן, שצויירו באייפד באותם ימים, ותוך שניות התחלתי לבכות מהתרגשות. הקונטקסט היה ברור: כל העולם בסגר. קורונה. נראה שעוד שנייה מגיע סוף העולם. מגיפה. אבל *הם* לא יכולים לבטל את האביב.

המשפט הזה זרק אותי מיד ל־2023. לכאן ולעכשיו. לאלו שמנסים כבר כמעט שנה לבטל לנו את החיים. ולא שהיה צריך סיבה מיוחדת שתגרום לי להתרגש מאמנות טובה ומתערוכה של הוקני. גם ככה זה היה מעמד אמוציונלי: זה היה היום האחרון שלי בטוקיו, אחרי שלושה שבועות ביפן שבהם הצלחתי ממש להתנתק ולא לעקוב אחר מעגלי החדשות האינסופיים.

ופתאום, בצד השני של העולם, אמן בן 86, שראה דבר או שניים בחייו, גרם לי להיות אופטימי ולהבין שבסוף, למרות הכל, אנחנו ננצח. עמדתי דקות ארוכות מול המשפט הזה, לוקח את הזמן להסדיר נשימה. נדמה לי ששאר המבקרים לא ממש הבינו מה קורה עם הזר הזה שעומד דווקא שם, מול המשפט הזה, מושך באף ומחפש טישו.

שנה בנורמנדי

שנה בנורמנדי

02

האמת שלא כל כך ידעתי למה לצפות, איזה עבודות מוצגות בתערוכה, האם יש תמה מארגנת וכן הלאה. לפני שנחתתי בטוקיו אמרתי לעצמי שאין מצב שאני מפסיד את התערוכה, אבל הנמכתי את הציפיות בעקבות החוויה שעברתי מוקדם יותר השנה בלייטרום בלונדון (ועל כך ממש עוד רגע). בכל זאת, אני חושב שהוקני הוא האמן האהוב עלי, ויש לכך מיליון סיבות: האופן שבו הוא מצייר טבע, הסקרנות למדיומים ופורמטים שונים, ההומואיות, הבריכות, הפורטרטים.

הייתה לי הזכות לבקר בלא מעט תערוכות שלו, בין היתר הרטרוספקטיבה ב־2015 בטייט בריטיין שנדדה למט בניו יורק (ונסעתי אליהן במיוחד); Drawing from Life, תערוכה שהייתה פתוחה למשהו כמו שבועיים בתחילת 2020 בנשיונל פורטרט גלרי, והספקתי לבקר בה פעמיים לפני שהיא נסגרה (עוד רגע של אופטימיות: היא תיפתח שוב בתחילת נובמבר).

והייתה גם התערוכה לפני 35 שנה במוזיאון תל אביב, ב־1988, שלאחר הביקור בה חזרתי הביתה, לקחתי מספריים והתחלתי לגזור מודעות ולעשות בעצמי פוטוקולאז׳ים; ושבזכותה, לימים, הלכתי ללמוד עיצוב גרפי (תמונות בסוף). 

גדול יותר וקרוב יותר (ולא קטן יותר ורחוק יותר)

גדול יותר וקרוב יותר (ולא קטן יותר ורחוק יותר)

03

והיה, כאמור, את Bigger & Closer – not smaller & further away. מוקדם יותר השנה, בחודש מרץ, ביקרתי בלונדון. וגם במקרה הזה, אחת הסיבות לביקור הייתה לצפות בדבר הזה שאני לא בטוח עוד איך לקרוא לו, אבל השם שלו הוא ״גדול יותר וקרוב יותר (ולא קטן יותר ורחוק יותר)״. 

זה קרה בלייטרום – חלל חדש בקינגס קרוס, שהושק עם הפרויקט האימרסיבי של הוקני: הקרנה על הקירות, הרצפה והתקרה של חלל ענק, שבו, במשך כשעה, הוקני לוקח את המבקרים למסע אישי לאורך 60 שנות עשייה אמנותית. ההקרנה שמקיפה את הצופים, ומערכת הסראונד האיכותית, מאפשרות למבקרים לחוות את העולם דרך העיניים (והקול) של הוקני עצמו, בניגוד לפרויקטים דומים שנעשים בדרך כלל עם עבודות של אמנים מתים.

התחושה הראשונה הייתה אכזבה; הרגשתי שרימו אותי. אם מהתמונות שהתפרסמו בכלי התקשורת קיבלתי את הרושם של מספר חללים שיוצרים אינטימיות במפגש עם העבודות (גם אם בקנה מידה גדול), אחרי שהבנתי שאת השעה הקרובה אני הולך לבלות עם עוד 200-300 אנשים באולם ענק אחד, הייתי צריך לעשות סוויץ׳ במוח ואתחול מחדש. התחלתי ליהנות רק כשהתמסרתי לחוויה, כשראיתי איך הוקני הקשיש מתנסה שוב (ושוב) בפורמטים חדשים, מותח את הגבולות ויוצר מהאמנות של עצמו משהו אחר.

״העולם הוא מאוד מאוד יפה אם מסתכלים עליו, אבל רוב האנשים לא ממש מתבוננים. הם סורקים את הקרקע מתחתם ולפניהם כדי שיוכלו ללכת, הם לא באמת מסתכלים על דברים. אני כן״

אולי אם הייתי יודע למה אני מגיע הייתי נהנה יותר. ואולי אם הייתי צעיר יותר החוויה הזו הייתה מדברת אליי יותר. ואני יודע שאני לא לבד בתחושה שהטכנולוגיה לא מיטיבה עם האמנות במקרה הזה, אם כי בראיונות איתו, הוקני לא נשמע מוטרד: ״לא אכפת לי מה המבקרים אומרים עליי. לדעתי זה ממש טוב, ואם לדעתי זה טוב, זה מה שחשוב.

״העולם הוא מאוד מאוד יפה אם מסתכלים עליו, אבל רוב האנשים לא ממש מתבוננים. הם סורקים את הקרקע מתחתם ולפניהם כדי שיוכלו ללכת, הם לא באמת מסתכלים על דברים. אני כן״.

בואו של האביב, וולדגייט, מזרח יורקשייר

בואו של האביב, וולדגייט, מזרח יורקשייר

04

והנה עוד תערוכה, בטוקיו, אבל לא *עוד* תערוכה. תערוכת יחיד רחבת ההיקף הראשונה של הוקני ביפן מזה 27 שנים (זמן קצר לאחר פתיחת המוזיאון, בשנת 1996, הוצגה בו תערוכת יחיד שלו).

מיד אחרי קיר הכניסה שגרם לי לדמוע, את הקומה הראשונה (שבה אסור היה לצלם) אפשר לדמות למעין מבוא לאמנות של הוקני, עם מבחר מייצג של ציורים מתחילת הקריירה, פורטרטים של בני משפחה, חברים ומאהבים, נסיונות בפרספקטיבות, בריכות, השתקפויות, ועבודות בפורמטים שונים.

״אני לא רוצה לחזור על עצמי יותר מדי, אני מעדיף למצוא משהו רענן, משהו חדש״, מצוטט הוקני על הקיר. כמי שהביע הערצה גדולה לפאבלו פיקאסו, ששינה ופיתח ללא הרף את סגנונו האמנותי לאורך הקריירה שלו, גם הוקני ידוע בעבודות פורצות הדרך שלו שמשחזרות את החוויה הממשית של ״לראות״ בתוך משטח דו־ממדי, בעבודות הקולאז׳ הצילומיות שלו, בעבודות הווידאו הרב־ערוציות שלו, וכן הלאה.

גם האייפד, שהוקני רכש מיד עם יציאתו לשוק באפריל 2010, פתח גבולות חדשים לעיסוק האמנותי שלו ולנסיונות הבלתי פוסקים לתאר לפרטי פרטים עולם שמשתנה באופן דרמטי מיום ליום. כך, הקומה השנייה של התערוכה נפתחת עם ״בואו של האביב, וולדגייט, מזרח יורקשייר״ (The Arrival of Spring, Woldgate, East Yorkshire) משנת 2011 – ציור שמן ברוחב 10 מטרים ובגובה 3.5 מטרים, שנוצר בשנת 2011 בעיר הולדתו של הוקני באנגליה.

לצידו נתלו 12 ציורי אייפד גדולים שהודפסו על נייר. היה אפשר לחשוב שהציור הדיגיטלי ייראה חיוור לעומת ציורי השמן, אולם במתח שבין הדיגיטלי לפיזי הוקני מוכיח שהקלישאה שאומרת שהמחשב הוא עוד כלי בארגז הכלים של האמן, נכונה במקרה שלו.

שנה בנורמנדי

שנה בנורמנדי

גולת הכותרת של התערוכה היא החלל האחרון, עם ״שנה בנורמנדי״ – ציור מגילה באורך 90 (!) מטרים. מאז 2019 הוקני עובד בנורמנדי, בצפון מערב צרפת. כשהעולם נעצר עקב התפרצות בלתי צפויה של מגיפה, הוקני, שחי באזור נידח ומצא את עצמו מושפע מעט מנסיבות כאלה, המשיך להפנות את המבט שלו אל הטבע מסביבו ואל העונות המתחלפות.

זה הוביל בסופו של דבר לעבודות כמו הציור הקטן שפותח את התערוכה, ולהפקת יצירת המופת השאפתנית באורך 90 המטרים – ציור אחד גדול שמאפשר להוקני לתאר את עונות השנה בעבודה אחת. אני אמנם בן אדם (גם) של מילים, אבל אני לא כל כך מוצא מילים לתאר את עוצמת החוויה של ההיטמעות בתוך העבודה הזו. בלי הקרנות ובלי סראונד ובלי חלל ענק מסביב. 

05

מבין אלו שסיפרתי להם על התערוכה, השאלה שחזרה על עצמה הכי הרבה הייתה אם זה שינה לי שאלו ציורי אייפד. התשובה היא שלא: הם היו כל כך יפים, וההדפסה הייתה כל כך איכותית, שאני מעז לנחש שחלק גדול מהמבקרים אפילו לא קלט את זה. וגם אם כן, איך אפשר להישאר אדיש אל מול הציורים הנפלאים האלו?

אני רוצה לחשוב שהייתי מתרגש מהעבודה הזו גם אם זה לא היה הוקני שחתום עליה, אבל אני חושב שאני לא יכול לנתק את החיבור הרגשי שלי אל האיש ואל העבודות שלו. אפילו שאנחנו לא מכירים (כמובן), לראות שוב את ההורים שלו בציור על הקיר הרגיש לי כמו לראות הורים של חבר ותיק שלא פגשתי מזמן (כמו גם דמויות אחרות, אספנים או מאהבים).

אני רוצה לקוות שיהיה טוב בעולם. אם הייתי מבקר בתערוכה בתקופה יותר צינית שלי, הייתי אומר לו ׳דיוויד, ברור שהם יכולים לבטל לנו את האביב. אני לא יודע אם שמת לב, אבל אין כבר אביב׳. כל הקונספט של עונות השנה כבר מזמן לא רלוונטי עם ההתחממות הגלובלית, השטפונות, גלי החום ושאר אסונות האקלים.

אבל אני בתקופה פחות צינית והרבה יותר אמוציונלית, אז אסיים עם שלוש עבודות מייצגות שעשיתי אני בהשראתו, בעקבות אותה תערוכה במוזיאון תל אביב לפני 35 שנה. ילד בן 15 שהולך למוזיאון, ואמן אחד בצד השני של העולם משנה לו את החיים.

יובל סער, 1988 ואילך

יובל סער, 1988 ואילך

*כוכבית מייצגת שדות חובה

19 תגובות על הכתבה

  1. אתיקה יפה

    יובל יקר!
    כתבתך מרגשת, מאלפת וכמה הייתי רוצה להיות שם ולחוות! תודה שהבאת אתך את הוקני באביבותו!!!!!!!!
    גמני מאוד מחוברת להוקני וכאן עם דבריך
    העלית אותו למשטחי הטוב! אנצור!
    בהכרת תודה!
    אתיקה🌹❤️

  2. אסתי ירון

    מדהי…ם ומקסי…ם!!! אמן נפלא,כתבה מצויינת!!! תודה

  3. יהודית בן צבי

    תודה על הדברים הנהדרים שכתבת על הוקני והעבודות הנפלאות שלו באייפד. כישרון לא הולך לאיבוד בשום מימד שמביאים לידי ביטוי…
    ותודה שחשפת את העבודות המעניינות שלך.
    יודית

  4. אירית

    האם התערוכה תגיע לתל אביב?

    1. yuval saar

      לא שאנחנו יודעים. הלוואי

  5. נעמי

    התרגשתי מאד לקרוא על התגובה שלך לציטוט של הוקני. גם אני מוצאת את עצמי בשנה האחרונה נחנקת מול טקסטים, שלפני שנה היו עוברים לי ליד האוזן.
    הוקני הוא האמן האהוב עלי. נסעתי במיוחד ללונדון ולטייט ב2017 כדי לראות בלייב את הציורים שלו (והופתעתי מכמה שחלקם גדולים!).
    האופן שבו הוא משתמש בצבע משמח, מרגש ומאד ייחודי

  6. גיטה בן-דב

    ביתי למדה תיקשורת חזותית. אבי היה אדריכל. לימד את בני להחזיק עיפרון. כשהיה בן שנתיים. ומאז הילד מצייר(בן 53;). ביתי מרפררת (כלומר. מיתכתבת עם. אלוזיבית ליצירותיו(למה. עבודות. כי אמניות לא עובדות? אלה. יצירות). ) להוקני גאון-הציור בצילומי בריכות מיתקפלות. מה שכתבת הוא שילוב נאה בין השכלתנות לאמנות. מרגש ומתגמל ותודה על השיתוף בתמונותיך ובחוויותיך. פרט אולי לטישו

  7. רונה צרפתי

    כתבה נהדרת שתופסת ולוכדת את החיבור וההבנה של הוקני. תודה רבה שהבאת את התערוכה גם קצת לכאן. התערוכה שתיפתח בנובמבר תוכל לתת קישור לזה?

  8. דני

    תודה. זה פשוט מקסים!

  9. עופרית

    מקסים. נהניתי לקרוא, אהבתי את האומנות שלו ואת היצירות שלך. תודה על החשיפה

  10. שושי

    נהדר ומרגש! תודה רבה!

  11. מזית

    קראתי ונהנתי מכל מילה, התיאורים שלך יוצרים השתוקקות אדירה לראות,את כל היופי הזה,נוסעת בנובמבר מקוה שהתערוכה,עדין תוצג

  12. דיאנה

    היום, אחרי השבעה באוקטובר והחושך שירד עלינו, המשפט שאומר אף אחד לא יכבה לנו את האביב, מנחם ומבטיח מתמיד.
    תודה על כתבה שעוזרת לרגע להרים את המבט הכבוש באדמה.

  13. ניצן

    מקסים ומשמח

  14. גבי

    מהפנט הצבעוניות שיוצרת אופטימיות גם בימים קשים אלה❤️

  15. רונית

    כתבה מעניינת, דרך האומנות נותנת אופטימיות צבועניות ואור..
    בתקופה חשוכה נותנת אור ותקווה.
    הוקני מחזיר אותי לתקופה לימודיי בעיצוב גרפי.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden