״הילד״ של יהב וינר: הלב נשבר ומתמלא בו זמנית

הצפייה בסרט ״הילד״ של יהב וינר, שנרצח בביתו בכפר עזה בשבת השחורה ההיא, היא מצמררת ושוברת לב. הרצח הנורא, ההצלה שלו את אשתו ובתו מהמרצחים, ההגנה שלו בגופו עליהן, אי אפשר להתבונן בסרט הזה מבלי לראות בבדיון הקולנועי השתקפות של המציאות המסויטת. האם הנער בסרט ידע את כל מה שעתיד להתרחש? האם הפחד מהסיוט הזה כתב את התסריט?

במרכז הסרט אב ובן (יורם טולדנו ונמרוד פלג) שחיים בקיבוץ על הגבול. הבן נראה כמי שחייו עשויים מאימה וחרדה, האב מנסה לשמור עליו גם מעצמו. ההתבוננות למוות בעיניים, הפחד ממנו, ההתקרבות אליו, ובו זמנית הניסיון של הורה להגן על בנו מכל אילו, הם הלב של הסרט. האופן שבו הפחד או הקרבה אל המוות בסרט התממשו במציאות הוא מצמרר.

הסרט הוא סרט הגמר של יהב בלימודיו במנשר, והוא זכה בפרס הצילום בפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים בתל אביב. בשבוע הבא הוא יוקרן בבכורה בינלאומית בפסטיבל סרטי הסטודנטים היוקרתי במינכן, והשבוע הוא יוקרן בהקרנות מיוחדות בקולנוע לב. במקביל הוא מוקרן גם בסלקום TV וביס.

יהב היה יקר לי. עבדנו יחד במכללת ספיר, הוא היה רכז ההפקות של המחלקה שבה אני מלמדת. נפגשנו בעיקר בביקורות עבודות של סטודנטים, בשיחות מסדרון, בישיבות צוות. כשאני כותבת על הסרט הזה אני רוצה לחשוב עליו לא רק דרך מה שקרה אחריו, אלא דרך מה שהכרתי ואהבתי אצל יהב: הלב הגדול, הסקרנות האין־סופית, האהבה הגדולה שלו לקולנוע, ליופי, לדימוי ויזואלי. 

תנועה עדינה ושברירית של חיים 

תמונת הפתיחה של הסרט מהפנטת. כביש חצי סלול באמצע שדות ירוקים, אור כזה שהוא בין הלילה ליום, אנשים חרוצים שיוצאים ליומם לפנות בוקר. באופק, בקצה השדות, נראים אורות של מקום ישוב, בשקט של השעה המוקדמת הזו שומעים בבהירות את הצלילים שמגיעים מרחוק, צלילים כמעט מוכרים של תפילה במסגדים בבקר. התמונה, האור, צללי העיר, השדות, תפילת המסגדים, הכל יפה ומוקפד ונקי ומדויק. מין תנועה עדינה ושברירית של חיים ושל יום שנפתח.

מהמקום שבו המצלמה או המבט מתבוננים אל העיר שבאופק אין סימן נראה לעין לגבול או להתקרבות אליו. להפך, זו תמונה של מקום עם מרחבים פתוחים. אפשר לחשוב לרגע שהכביש החצי סלול מוביל אל אורות העיר שבאופק. שדות, מרחבים פתוחים, יום חדש מתחיל. 

על המסך יש איזו נקודה לבנה שמתחילה להטריד את העין, לאט לאט היא גדלה, מתפרצת. גם אם היא מרמזת על איזו סכנה או תקלה היא ממוקמת בתוך השדה עצמו, לא בעיר עם קולות המסגדים שממול. לרגעים ההתפרצות הזו נראית ממשית לגמרי, אולי צינור מים שהתפוצץ, לרגעים יש לה איכות סימבולית. במבט לאחור דרך השבת השחורה ההיא יש לה איכות כמעט סוריאליסטית.

הפתיחה של הסרט בתמונה הזו של המרחב שנפתח מספרת סיפור שהוא לא רק ספור בין אב לבנו, אלא נוטעת אותו או מרחיבה אותו גם לסיפור של מקום או של מבט. מה רואים מהשדות כשמתבוננים בעיר? האם אפשר להגיע אליה? איך חיים במין מרחב כזה שבו יש כביש משובש משותף לטרקטורים שנוסעים אל השדה ולרכבים צבאיים?

אבל לב הסיפור מתחיל אחרי הפרולוג הזה, הסיפור שבין האב לבנו. הבן לא מדבר הרבה, השפה בסרט הזה היא בעיקר שפה של כאב או פחד או סכנה שחרוטה בגוף. המילה טראומה לא נאמרת, גם לא ברור מתי התחיל כל זה או אם יש בכלל אירוע שהתרחש שעורר את החרדה או הסבל של הילד. מה שמעסיק את הצופה ובעיקר את הדמויות זה אופן הנוכחות של כל הסערה הזו בגוף. 

הסרט לא מספר רק על בן סובל ואב שמציל, הוא בוודאי לא מספר סיפור שהוא רק אלטרואיזם של אב, אלא מתבונן בעדינות בתפקיד הבלתי אפשרי הזה הכרוך באבהות

מה שמעניין או תופס את המבט ביחסים הסבוכים האלה שבין בן שהחרדה או הסבל ממלאים את גופו לבין האב שדואג לו, זה שהסרט (וגם הבן) מפנה את המבט דווקא לסבל של האב. במילים אחרות, הסרט לא מספר רק על בן סובל ואב שמציל, הוא בוודאי לא מספר סיפור שהוא רק אלטרואיזם של אב, אלא מתבונן בעדינות בתפקיד הבלתי אפשרי הזה הכרוך באבהות. הוא פורט אותו לרגעים בלתי נסבלים של יום־יום, לדאגה, לכעס, כמעט לבושה. הוא מפנה את המבט לאופן שבו הדאגה ממלאת את החיים לגמרי, דאגה שאי אפשר להרפות ממנה, אבל גם בלתי נסבל להמשיך להחזיק בה.

הסרבנות לחיים שחשופה לעין כל

הנה למשל ארוחת צהריים בחדר האוכל בקיבוץ. זה יום חול, אין טקסים מיוחדים, לכאורה כל אחד בשלו. אבל כשהבן והאב מתיישבים אל השולחן האב כבר דרוך, הוא יודע היטב שתכף זה יתחיל. כשהם יושבים שם ואוכלים ארוחת צהרים, כל שאלה של ״מה שלומך״ או ״מה שלומו״ , היא שאלה פולשנית שצריך לסמן גבול מולה. כל מבט שמתעכב על הבן, או על האב, או על מה שביניהם, הופך דוקר.

הם יושבים שם שניהם חשופים לגמרי, ובאיזה מין שיתוף פעולה הם מנסים להדוף מעליהם את כל זה. כשיש ״צבע אדום״ פתאום באמצע חדר אוכל וכולם עושים את מה שצריך לעשות ורצים לתפוס מחסה הבן מסרב לקום מהכסא ולהציל את עצמו, זו לא רק הסכנה שמטריפה את האב, אלא גם המבטים שנשלחים אליהם, הסרבנות הזו לחיים שחשופה לעין כל.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

ויש גם האיטיות הזו של הבן, או השקיעה שלו אל עצמו. כשהאב מתעקש איתו על עבודה בשדה, כשהוא נותן לו משימה לעשות ואילו הבן בעולם משלו, זה מטריף אותו. אולי כי בעיקר כי הוא רוצה שהוא ״יחלים״ כבר, שאפשר יהיה להרפות, שאפשר יהיה להיות בטוח שהוא רוצה ומסוגל לחיות. 

יש משהו כנה ועדין בקו הדק הזה שבין דאגה ומסירות אין קץ של האב לבנו, לבין העול הכבד מנשוא שכרוך בהם. הבחירה להתבונן דווקא בזה, ולא להפנות את המבט רק לכאב של הבן היא לא מובנת מאליה. יש נדיבות גדולה ביכולת הזו לראות בתוך המצוקה הגדולה של עצמך גם את המצוקה של מי שמתמסר לך.

הלב נשבר ומתמלא בו זמנית מהקרבה הכנה והעמוקה הזו שבין האב לבנו, מההתמסרות הגדולה, ומההכרה בה. אי אפשר שלא לחשוב בסצנה הזו על יהב עצמו כאב שמציל את בתו, אבל גם כבן שמתבונן בהוריו מתמסרים לו.

הלב נשבר ומתמלא בו זמנית מהקרבה הכנה והעמוקה הזו שבין האב לבנו, מההתמסרות הגדולה, ומההכרה בה. אי אפשר שלא לחשוב בסצנה הזו על יהב עצמו כאב שמציל את בתו, אבל גם כבן שמתבונן בהוריו מתמסרים לו

זה סרט שמעדיף התבוננות על מילים ריקות; זה סרט שהוא מעין ריקוד עדין ומלא אהבה וכאב בין אב לבנו; זה סרט שמתבונן באופק כאילו אין לו גבול; זה סרט שהוא עצמו מחוות אהבה של בן להוריו. 

הסרט מוקדש לג׳ימי קדושים, אביו של חברו הקרוב של יהב שנהרג מפצצת מרגמה בגינתו בכפר עזה. בלוויה של יהב ספד לו אותו חבר קרוב ובנו של ג׳ימי. הוא ספר שיהב היה זה שמצא את גופתו של אביו, והוא היה גם זה שבישר לו את הבשורה הנוראה. 

ההספד הזה, הסיפור הזה על נער שמוצא את אביו של חברו מת, המראה הזה של המוות שהולך איתו מגיל צעיר, הוריו של יהב שמספידים את בנם, ההצלה של יהב את אשתו ובתו במותו, ההקדשה של הסרט שלו לג׳ימי, כל קצוות הסיפורים הללו מתערבבים כשצופים בסרט ״הילד״.

אבל מתוך הערבוב הזה שבין הסרט למציאות גם מתבהרת תמונתו של יהב, הלב הרחב, האהבה הגדולה והמסירות הזו שבין הורים וילד. ובכל פריים של הסיפור הנורא הזה ניכרת הנדיבות, האהבה הגדולה ליופי והתשוקה לקולנוע.

הילד
בימוי: יהב וינר
25 דקות