אום קולטור עוד תשוב: היצירה היא צורך, פרנסה וגם התרפיה שלנו

״אום קולטור״ נולדה במסגרת פעולה ציבורית מקורית, שיזמה קבוצת סטודנטיות בבית הספר לאמנות במכללת ספיר בשדרות. הן השתלטו על מגרש חניה במרכז שדרות, והזמינו עוברי אורח (עם מצרכים ביד) לתרגל יוגה ונשימות ולהירגע, כמענה למצב הביטחוני המתוח. זה היה במסגרת קורס אמנות וקהילה שלימדתי באותה עת כמרצה בבית הספר לאמנות בספיר. בין חברות הקבוצה היו לימור מקס צרפתי ושרון קן דור.

עם השנים הפעולה ההיא התגלגלה בהקמת עמותה פעילה, ואני המשכתי לעקוב בהנאה אחרי המיצגים, האמנות הציבורית והפעילות הקהילתית שהן הובילו, בעוטף עזה ובמקומות אחרים. המלחמה עצרה את הפעילות בסטודיו ואת תוכניות ההתרחבות שרקמו, אבל לא תעצור את הכוחות היצירתיים והרוח היזמית שלהן ושל חבריהן בקהילת האמנים.

מחווה לשחקנית אוולין הגואל, פעולה של אום קולטור בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות. צילומים: תום צרפתי

ספרו קצת מי אתן.

לימור: אני אמנית ומנחה סדנאות אמנות, חברת קיבוץ רוחמה, אמא לשני קטנטנים, בוגרת תואר ראשון בתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר ותואר שני בניהול מוסדות תרבות באוניברסיטת חיפה. אני מייסדת ומנהלת שותפה, יחד עם שרון קן דור, של ״בית אום קולטור״ – עמותה שהקימה בית לאמנות קהילתית בשדרות.

בסטודיו לקרמיקה של שרון ושלי, גם הוא בשדרות, אני מנחה סדנאות. ובנוסף, מתחילת 2023 אני מנהלת את קהילת אמני עוטף עזה, בליווי ״הקליקה״, הבית לעסקים של המועצה האזורית שער הנגב.

שרון: אני קרמיקאית, גרה בקיבוץ ארז, אמא לשתי בנות פלוס חתול, כלבה (ובן זוג). בוגרת המחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר ותואר שני בלימודי מגדר בבר אילן. את לימור היכרתי בלימודי התואר הראשון.

אני שותפה מייסדת של ״בית אום קולטור״, וגם מורה ליוגה ועובדת ב״תוצרת הארץ״, ארגון שמקים קהילות צעירים בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל. כיום פליטה פריבילגית במצפה רמון.

שתיכן לא מעוטף עזה במקור. מה גרם לכן להישאר באזור אחרי הלימודים במכללת ספיר? 

לימור: העוטף הוא אזור יפיפה, מלא בא.נשים טובים, מיוחדים, אוהבי קהילה ואדם. במהלך הלימודים בספיר, בכל פעם שהייתי עוברת את קו אשקלון לכיוון שדרות, הלב שלי הרגיש בבית. תחושת הזמן בעוטף שונה, איטית יותר. הכול רגוע – עד שמגיעה מלחמה או מבצע והכל הופך למאיים ומכווץ. אחרי הלימודים גרנו שרון ואני בדירה בשדרות בלי ממ״ד. כשהתחילו הטילים הייתי נכנסת למיטה של שרון ומחבקת אותה כל הלילה.

שרון: שני דברים מאוד חיברו אותנו למקום – האנשים ונדיבות ליבם; והנוף הכפרי והעירוני שמאפשר מרחב לפעולה ויצירה. השפה של הדרום היא שפה של נתינה ושותפות ושל חשיבה קבוצתית כמעט נטולת אגו.

מה היה בסטודיו שלכן בשדרות בתקופה שלפני השבת של 7 באוקטובר.

שרון: הרבה חמר. החמר הוא מורה בשבילי, הוא מלמד אותי סבלנות והקשבה. יש כל כך הרבה תהליכים בחמר – בנייה, הריסה, ותמיד אפשר להתחיל מחדש. בסטודיו הפעלנו סדנאות קרמיקה. פעם לימדתי קבוצה של ילדים משדרות להכין כוסות. אחד הילדים, בן שמונה, מילא את הכוס שלו במים ושתה ממנה. כששאלתי אותו איך זה לשתות בכוס שהוא הכין, הוא אמר שהמים טעימים לו יותר.

שרון קן דור בסטודיו לקרמיקה בשדרות. צילום: לימור מקס צרפתי

לימור מקס צרפתי עם ראש מועצת שער הנגב אופיר ליבשטיין, שנרצח ב־7.10. צילום: תום צרפתי

איך צמח שיתוף הפעולה שלכן עם הקהילה באזור?

לימור: ב־2016 היינו שותפות ליוזמה ״עסק משותף״ בשדרות – האירוע הראשון שאיגד את אמני העוטף. הוצאנו ״קול קורא״ והגיעו 100 אמנים, שחקנים וזמרים. זיוה ילין (אמנית, מרצה ומאוצרות הגלריה בבארי) אצרה את התערוכה שליוותה את האירוע תחת אותה כותרת, ״עסק משותף״.

רצינו שהקהילה תכיר את האמנים והאמנים יכירו את הקהילה. לשם כך יצרנו שיתוף פעולה בין אמנים למקומות המסחריים המארחים, הקמנו מיצבים בחנות תבלינים, בחנות חיות ובסנדלריה. מאז היו עוד הרבה פעילויות.

ביולי השנה פתחנו תערוכת אמנות ראשונה של אמני העוטף במרחב העסקים ״הקליקה״ של שער הנגב, שהשתתפו בה אמניות ואמנים רב־תחומיים. באוגוסט הפקנו מסיבת אמנות ברחבת הפאבים של שדרות בשיתוף ״שופוני״, קהילת המוזיקאים של שדרות. הציורים נתלו סביב רחבת האירוע ויצרו גלריה מאולתרת של רישומים ודיוקנאות של תושבי האזור.

בשנתיים האחרונות זכינו בליווי ובתמיכה של אופיר ליבשטיין ז״ל, ראש מועצת שער הנגב, שנרצח בשבת הארורה. אופיר היה אדם מקסים. הוא נתן לנו חלל במתחם העסקים של שער הנגב, שהפך לגלריית הבית שלנו.

התוכנית קדימה הייתה לגייס משאבים ולהקים בית אמנים בשדרות, שיכלול גלריה וחללים לטיפול באמנות. לפי התכנון, האמנית סופי ברזון־מקאי, האוצרת הנוכחית של גלריה בארי, הייתה אמורה לנהל את העמותה יחד עם תמר קדם סימן טוב, שהתמודדה על ראשות המועצה. סגרנו הכול לפני החג, ולתמר היה אפילו תקציב מתוכנן עבורנו. בפגישת הזום האחרונה שלנו אמרנו חג שמח ו״נדבר אחרי החגים״. אבל לא היה ״אחרי החגים״. תמר נרצחה עם כל בני משפחתה במתקפת החמאס.

ספרו על קהילת האמנות והעיצוב בעוטף.

שרון: צריך להזכיר עוד שני מוסדות חשובים שקמו ביוזמת נשים מהאיזור: תמר ז״ל, שהייתה מניר עוז, הקימה במועצה האזורית אשכול את ״הגילדה באשכול״, מרחב של חללי סטודיו לאמנים ואמניות, שהציגו תערוכות והעבירו סדנאות. וליבנת קוץ ז״ל, מקיבוץ כפר עזה, עוד אישה מדהימה ואבידה גדולה, הקימה את בית המלאכה בשער הנגב – מרכז למלאכות ולאמנויות לילדות, ילדים ומבוגרים שרוצים ליצור. גם ליבנת נרצחה עם כל בני משפחתה.

שתיהן מייצגות בשבילי את המקום הזה, את קהילת האמנות המיוחדת שלנו, את הרצון לפתח את המקום של האמנות בחיים שלנו. אנחנו בהלם שא.נשים שעשו כל כך טוב למען הקהילה נרצחו באכזריות.

לימור: במצבי חירום – ואין ספק שעכשיו אנחנו במצב חירום החמור שאפשר להעלות על הדעת – האפשרות לתקשר, להתחבר ליוזמות מתוקצבות, חשובה ביותר. היצירה היא צורך, פרנסה וגם התרפיה שלנו. ודווקא בזמני פליטות ארוכים אנחנו זקוקות כל כך למרחבי יצירה

שרון: אני ומשפחתי התפנינו למצפה רמון עם כל חברי קיבוץ ארז. הקרמיקאי הנדיב נחום טבסקי פתח בפנינו את הסטודיו שלו, כך שאני יכולה להמשיך לעסוק בדברים שמייצבים אותי. החזרה לחומר היא קצת חזרה לחיים שהכרתי לפני הסיוט שאנחנו עוברים עכשיו

לימור: ביישובים השונים בעוטף עזה יש אמניות ואמנים מעולים. המטרה שלנו בפעילות היא לחבר בין האמנים כקהילה, לקדם ולרכז הזדמנויות לתצוגה, מכירה, למידה, יזמות. המהלך הזה מחזק כמובן גם את החוסן האישי והקהילתי.

במצבי חירום – ואין ספק שעכשיו אנחנו במצב חירום החמור שאפשר להעלות על הדעת – האפשרות לתקשר, להתחבר ליוזמות מתוקצבות, חשובה ביותר. היצירה היא צורך, פרנסה וגם התרפיה שלנו. ודווקא בזמני פליטות ארוכים אנחנו זקוקות כל כך למרחבי יצירה.

איך נראית השגרה שלכן בימים אלה?

שרון: אני ומשפחתי התפנינו למצפה רמון עם כל חברי קיבוץ ארז. הקרמיקאי הנדיב נחום טבסקי פתח בפנינו את הסטודיו שלו, כך שאני יכולה להמשיך לעסוק בדברים שמייצבים אותי. החזרה לחומר היא קצת חזרה לחיים שהכרתי לפני הסיוט שאנחנו עוברים עכשיו.

לבנות שלנו (בת שלוש ובת עשרה חודשים) מסגרת חינוכית קצרה, שהקיבוץ הקים בתמיכת תושבי מצפה רמון. בערב יושבים עם חברים, מדברים, בוכים וצוחקים, ומעבדים את מה שעברנו.

נדמה לי שלמפוני העוטף יש שפה פרטית משלנו. לדוגמה, בזמן שיעור יוגה במצפה רמון המורה אמרה ״עכשיו תרפו ותתנו לגב לנוח חוליה אחר חוליה״. אנחנו מהעוטף התפוצצנו, כבר לא יכולות לשמוע את המילים ״חוליה אחר חוליה״, כי חוליה בשבילנו זה חוליית מחבלים.

אנחנו לא בבית ולא במקום המוגן שלנו, וגם הזיכרון של המקום המוגן כבר נמחק וקיבל צבעים ומופעים אחרים. אין לנו יכולת לחשוב על חזרה הביתה. אנחנו לא פה ולא שם. אין שגרת עבודה לאוכלוסייה. יש אנשים שהעבודה שלהם היא להחזיק את הקיבוץ. הם מקבלים חדשות על גופות של אנשים שזוהו ומשפחות שנרצחו.

יש כאן חוויה של אבל ופליטות, אבל גם שמחה על החיים, ועל דברים שקיבלנו פעם כמובנים מאליהם. יש כוח חיים ורצון להמשיך הלאה. יש ילדים שצריך לקום אליהם, וזה שומר על השפיות.

לימור ושרון במיצג של אום קולטור ביפו. צילום: צבע טרי

איך אתן רואות את אפשרויות היצירה שלכן בעתיד?

שרון: קשה מאוד לחשוב כרגע קדימה, על העתיד. אני חושבת על מה שאני עושה בחמש דקות הקרובות. המבט שלנו הוא לכאן ולעכשיו. היצירה נותנת לי עוגן. החלום שלי כרגע הוא לשוב לסטודיו לקרמיקה של נחום, כאן במצפה רמון. זה מה שמטעין אותי.

לימור: אני רוצה לבנות מחדש קהילת אמנים חזקה כלכלית בעוטף, ומקווה שעולם האמנות והתרבות בארץ יעזור לנו בשיקום ובגיוס כספים. אמנות היא לא מותרות. כמנהלת קהילת אמני עוטף עזה, שיש בה 150 אמנים, חשוב לי ליצור תשתית לסיוע כלכלי לאמנים באמצעות תשלום על עבודה וסדנאות, וגם לבסס תמיכה נפשית לחברים שלנו שהם נפגעי טרור.

חשוב לי לבנות רשת ביטחון של אמנות, יצירה ופרנסה ליום שאחרי המלחמה, לריפוי ועיבוד המאורעות הקשים. אנחנו חולמות לערוך תערוכות למכירת עבודות מתוצרי הסדנאות שלנו, שינדדו בארץ ובעולם.

איזו עזרה מעשית קהילת האמנות והיוזמות האזרחיות יכולות להציע לאמני העוטף?

שרון: יש שני ערוצים, הערוץ הכלכלי והערוץ היצירתי. אנשים פועלים בהתנדבות, אבל צריך גם לשלם כדי להחזיק את האנשים המארחים וגם לתקצב את פעילות העמותה שלנו.

לימור: לשמחתי, באיגוד האמנים כבר עוזרים לנו מאוד וקשובים לחפש מענה לצרכים שלנו. אני מחפשת מימון כדי שאוכל להמשיך ולנהל את אמני העוטף. כרגע אני מגישה בקשות לקרנות שונות ומקווה מאוד שהעמותה שלנו תקבל מענק. קשה להתפנות לבירוקרטיה במצב הנוכחי. היינו רוצות להיות מעורבות ולהשפיע, להיות אקטיביות ולא פסיביות בתהליך הריפוי והשיקום, ליצור ולהתפרנס מהיצירה.

ברמה הפרקטית המיידית – אנחנו מקוות שאמנים בארץ יארחו אמנים מהעוטף בחללי הסטודיו שלהם. אני מנסה לדאוג לתקציב ולתגמל על הדרכות, חומרים וציוד. אני שמחה שנותנים לנו חיבוק. אנחנו רוצות להרגיש חלק מסצנת האמנות, במיוחד עכשיו. כרגע חשוב לנו מאוד שהקול שלנו יישמע, שהסיפור שלנו יסופר. גם המטרה של השיחה הזאת היא לתת קול לסיפור שלנו – של נשים אמניות חזקות ומובילות תרבות ליד הגבול.

אורית חסון ולדר היא אמנית בינתחומית, מתמחה באמנות חברתית עכשווית ויוזמת פרויקטים בשיתוף קהילות מגוונות. מרצה במדרשה לאמנות בבית ברל ובסמינר הקיבוצים ויועצת אמנותית לגלריית הלובי מקום לאמנות.

ליצירת קשר עם הגופים המוזכרים בכתבה:
״בית אום קולטור״; תוצרת הארץ; סיוע ממוקד לאמני העוטף בעזרת איגוד האמנים הפלסטיים

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה