שחר קגן // Israeli Edition

אני שחר קגן, בן 41, נשוי ואבא לשלוש קטנטנות. הסטודיו שלי ממוקם בתל אביב ונותן שירותים של עיצוב, חווית משתמש וניהול מוצר (UX/UI) לסטארט־אפים וחברות טק בתחום הסייבר והביג דאטה. אבל האמת היא שזה סיפור כיסוי: מה שאני עושה בסטודיו רוב הזמן הוא קרמיקה ופרויקטים ללא מודל עסקי מסודר.

את הסטודיו שלי פתחתי ב־2015 והוא משלב את שני התחומים שאני הכי אוהב: UX\UI לפרנסה וקרמיקה לנשמה. הסטודיו נמצא בשכונת מוניטיפיורי בתל אביב. המשרד משקיף אל הרחוב, הוויטרינות רחבות ומספקות הצצה לבחוץ ולבפנים, והתקרה הגבוהה משלימה את הצורך שלי במרחב. אני מעצב בהתאם לחומר שמעניין אותי באותו הרגע.

היו כמה שנים שבהן התעסקתי בפלסטיק ממוחזר ויצרתי ממנו גופי תאורה. אחר כך מצאתי מצבעת רכב שסיפקה לי כמויות של חומר גלם מטורף עשוי שכבות שכבות של צבע, מה שזרק אותי לפרויקטים של ריהוט. בשנתיים האחרונות הקמתי סדנת קרמיקה בסטודיו. היום אני מפעיל תנור פעם בשבוע, ולאט לאט גדל במשקל החימר שאני מצליח למרכז על האבניים. העובדה שמקור הפרנסה וההנאה שלי נמצאים באותו חלל זו התגשמות חלום עבורי, מה שמפתיע אותי כל בוקר מחדש.

פרויקט Israeli Edition החל כתרגיל ללימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי במכון טכנולוגי חולון בשנת 2007, כשקיבלנו משימה להכין מזכרת ישראלית. בחרתי ליצור סדרה של חמישה חיילי צעצוע ירוקים בהשראת המציאות הישראלית כפי שהוצגה, בזמנו, בעמוד הראשון של העיתון.

 

הוויזואליות שהוצגה על דפי העיתון והכותרות האדומות הסתדרו עם משחק החיילים הירוקים, אבל היה שם אבסורד: המשחק מייצג מציאות נוראית ואנחנו נותנים לילדים לשחק בזה, כאילו זה גוגואים. כל הסדרה נוצרה כתוספת ישראלית למשחק המוכר, עם ביקורת על האופן שבו מגדלים ילדים ועל הערכים המועברים להם – לשחק במשחקי מלחמה כי ככה מגדלים ילדים שאחר כך יהפכו ל״גברים״.

מאז ועד היום, בכל פעם שנתקלתי בתמונה בעיתון שזעזעה אותי, הייתי שומר אותה ומכין דמות של חייל בהשראתה. בראיה לאחור, כל הפרויקט נהיה דוקומנטציה. לאור המצב במדינה שלנו הוא הפך, בעל כורחו, לפרויקט מתמשך ומתפתח. עם הזמן אספתי קופסה ענקית של חיילי צעצוע מכל מיני סוגים. בתהליך העבודה אני חותך ומתיך אותן לדמויות חדשות. יש מקומות שאני משתמש בהדפסות תלת־ממד לחלקים מסוימים כמו הנשקים או חלקים שצריכים דיוק גבוה, ויש אלמנטים שאני מוסיף משעווה של תכשיטנים ומפסל ידנית.

מה שלוקח הכי הרבה זמן הוא למצוא את המאפיינים שהופכים כל דמות לאייקון, משהו שכולם מכירים וכל אחד יכול להזדהות איתו (בכי של תינוק, מבט מזועזע של מתנדב זק״א, תנוחה של אמא על קבר בנה). היו דמויות שעבדתי עליהן חודשים כמו החייל והתינוקת. ניסיתי להגיע לפרטים עדינים, להדגיש את הפרצוף של הילדה או את ההבעה של החייל שסוחב אותה.

כל הסדרה נוצרה כתוספת ישראלית למשחק המוכר, עם ביקורת על האופן שבו מגדלים ילדים ועל הערכים המועברים להם – לשחק במשחקי מלחמה כי ככה מגדלים ילדים שאחר כך יהפכו ל״גברים״

בגלל ההפשטה וההתעסקות באייקונים מוכרים של מלחמה הדמויות הן אנונימיות ולא מייצגות אדם ספציפי. ועדיין כל אחד יכול לזהות כל אחת מהן ולהרגיש שייכות מסויימת; ״תוספת ישראלית״ שכולם צריכים לזכור וכולם רוצים לשכוח. בסופו של דבר הפיכת הדמות לאייקון יכולה להתרחש כשיש אלמנט שמולו אפשר לפתח אמפתיה או יכולת לזהות את המצב הרגשי של אותה דמות, לדמיין מהיכן היא הגיעה או מה מדד הפוסט טראומה שלה. לקח לי חודשים להבין שהבכי והפה הפעור מעידים על הכל, ושכל השאר לא רלוונטי.

בתחילת הדרך ליוו את הפרויקט מחשבות על חינוך, ילדים, מלחמה ומה שביניהם. אבל לאורך הזמן הבנתי שיש לנו סמלים ישראליים של אובדן, שכול, וטראומה לאומית שייצרו דמויות איקוניות שכולם מכירים וחוו כמעט באופן אישי. אנחנו חיים במדינה פוסט טראומתית וסוחבים איתנו כאבים של שנים, געגועים לאנשים שכבר אינם, כאלה שנרצחו ומתו למען המדינה. האובדן הוא אישי ויש דרכים מגוונות להתמודד איתו. יש מישהו שעבורו כל הדמויות הן אייקון להזדהות, הן חלק מסיפור החלמה והנצחה. ויש מישהי שעבורה דמות אחת היא עולם ומלואו.

מעבר לכך, ומבלי להיכנס לשירות הצבאי שלי שאת חלקו הגדול אני לא זוכר, או לא יכול לספר עליו כפי שהייתי רוצה, קודם כל לעצמי (אני יודע ששירתי כמעט שנתיים בתוך עזה אבל מצליח להיזכר במעט אירועים מהשנתיים האלו), הפרויקט נתן לי הזדמנות מול עצמי ומול מה שפגשתי בשירות הצבאי שלי, להקפיא את הרגע ולנתח אותו בתור בן אדם בוגר ולא בתור חייל בן 21. כבר שנים שאני מנסה להבין מה גורם לי לעשות עוד ועוד חיילים. כנראה שיש שם איזו התמודדות עם טראומה לא פתורה.

היום אני אבא לשלוש בנות ומוצא את עצמי בסיטואציות שבהן אני נדרש לתווך להם את המציאות באופן שהכי פחות יפגע בהן. מצד אחד אני רוצה להיות מקור ראשון למידע עבורן, להעניק להן כלים טובים להתמודדות ולהרגעה עצמית. מצד שני, מי בכלל מסוגל לענות לילדה בת שבע כשהיא שואלת ״אבא, מה זה חטופים?״ או ״מה עושים אם מחבל נכנס הביתה?״. אני יכול לספק אינפורמציה מותאמת גיל, אבל לא משנה איזה הסבר אני אתן לה, בסופו, כשההבנה תיפול, תיגדע עוד חתיכה מהילדות שלה, עוד פיסה של תמימות תיעלם ממנה – מוקדם מהצפוי.

באחד מהערבים נכנסתי לעמוד ״ילדים הם התסריטאים הטובים בעולם״ בפייסבוק. אחרי ה־7 באוקטובר העניק העמוד במה לתהיות ומחשבות של ילדים שחוו את האירועים על בשרם. מכה מתחת לחגורה לכל הורה. אפשר לקרוא לזה אובדן התמימות אבל זה הרבה יותר מזה. במשפטים אנחנו עדים לרגעים הראשונים שבהם הילד מתחיל להתוודע למציאות שבה הוא חי, ולניסיון שלו ליצור הבחנה בין עולם המשחק למציאות.

 המציאותכפתה כניסה אל העולם האכזרי של המבוגרים, ואני מניח שזאת גם הסיבה העיקרית שהוצאתי את הפרויקט מהמגירה ופרסמתי אותו בעיתוי הנוכחי. הדמיות שיצרתי יושבות בדיוק על התפר שבו המשחק הופך למציאות שאנחנו חיים בה.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו