כל מה שחשוב ויפה
יונתן הירשפלד. צילומים: ציקי אייזנברג

יונתן הירשפלד: כולנו יוסף. כולנו בבור. כולנו כתונת פסים מגואלת בדם

יונתן הירשפלד מתחבר למקורות הישראליים (באמנות ובמיתוסים) בתערוכת יחיד בגלריה גבעון, ומדבר על הקירבה המפתיעה בין הציור (שלו) לכתיבה והרצאה – שהיא גם פרפורמנס־ארט

חגית: בוקר טוב יונתן, חנוכה שמח. אשאל בזהירות מה שלומך, ואיך ההתרגשות של תערוכה חדשה פוגשת את אימי התקופה החשוכה שנפלה עלינו?

יונתן: זה מוזר. בפרטי שלומי טוב. אבל אי אפשר להפריד. בכלל, הימים האלו צובעים כל דבר בצבע של האימה והמלחמה. הרבה אנשים אמרו לי שהציור של האחים של יוסף מראים ליעקב את הכותונת ספוגה בדם (למשל) קיבל עבורם משמעות מצמררת. למרות שהוא כמובן צוייר הרבה לפני ה־7.10

יונתן הירשפלד. צילומים: ציקי אייזנברג

חגית: קשה להתעלם מהאווירה של העבודות – מן הסתם, כל התערוכה צויירה לפני – וגם מההקשר של החטיפה והירידה מצריימה, של יוסף ואחר כך משפחתו. צלם שפגשתי אמר שהוא פוגש אצל ניצולי השבת ההיא ״אבל בקנה מידה תנ״כי״. והנה סיפור תנ״כי הולם

יונתן: כן. הסדרה עושה הקבלה בין האוטוביוגרפיה שלי, חיי הפנימיים ביותר, לבין סיפור יוסף. בור. מוות ולידה מחדש. חלומות ופרשנות. ופתאום נוסף ממד כלל ישראלי. כולנו בבור. כולנו כותונת פסים מגואלת בדם

חגית: כולנו בגידת האחים?

יונתן: חלילה. אני רחוק מסוג כזה של שיח. כולנו יוסף, איש אינו האחים. בכלל, בחלומות, כל הדמויות הן אתה החולם. הנפש לא מכירה זולת

חגית: יפה אמרת. בטקסט שלך, שמלווה את התערוכה, אתה באמת מדבר על יוסף שהוא אתה: ״אני יוסף החולם (האמן), אני יוסף פותר החלומות (המתרגם האמנותי), אני יוסף המושלך לבור ויוצא ממנו כדי לסלוח״. אתה מתייחס ליוסף אינטימי וארכיטיפי בו זמנית

יונתן: כן. לאמנות שלי תמיד שני צירים. מבחינה סגנונית ציורית – ההכלאה בין אולד מסטרז ומודרניזם ארץ ישראלי, וציר תמטי בין האוטוביוגרפי לאוניברסלי, ארכיטיפי, מיתי

מושג האני שלנו חושל בסדנאות של טיציאן, קראווג׳ו ורמברנדט. אני רק חוליה בשרשרת. המודרניזם הישראלי חשוב לי, משום שאלו הם אנשים שבאמת האמינו בציור. הם לא חשבו שהוא פשע שדורש אליבי, בצורת ״תוכן פוליטי חברתי״

חגית: נדמה לי שבמסגרת השיח של זמנם, גם האולד מסטרז חיפשו תשובות בסיפורי התנ״ך, במיתולוגיה, כדי לתאר את חייהם ואת תקופתם. הכניסו את דיוקנם העצמי לציור בתפקידים סימבוליים. ולעומתם, דווקא במודרניזם הארצישראלי, סיפורי התנ״ך משמשים יותר כ״בסיס אידאולוגי״, אמנות מגוייסת, שייכות למקום

יונתן: כמובן. הציור המערבי הוא כור מחצבתו של הסובייקט המודרני. מושג האני שלנו חושל בסדנאות של טיציאן, קראווג׳ו ורמברנדט. אני רק חוליה בשרשרת. המודרניזם הישראלי חשוב לי משום שאלו הם אנשים שבאמת האמינו בציור. הם לא חשבו שהוא פשע שדורש אליבי, בצורת ״תוכן פוליטי חברתי״ וכו׳

חגית: ואיפה אתה נמצא בין כל אלה? איך נבחרה התמה של יוסף (ולא נגיד – דוד וגוליית, שמשון ודלילה, יש עוד)

יונתן הירשפלד. צילום: בר גורדון

יונתן הירשפלד. צילום: בר גורדון

יונתן: יוסף פשוט הזכיר לי את עצמי – ילד של חלומות, שגדל להיות מפרש חלומות

חגית: אוקיי, סיי נו מור

יונתן: כמובן שהאחים שלי מאד נחמדים ומעולם לא מכרו אותי לישמעאלים

חגית: ברוך השם. אבל ספר קצת על סדרה שנבנית שנתיים. איזה חלק מהסיפור מקבל ביטוי פיגורטיבי ישיר ולעומתו – מה נשאר במופשט?

יונתן: בגדול התחלתי מהפיגורטיביים והעלילתיים. ואז שנאתי אותם. מחקתי. גרדתי. וציירתי מחדש. בתהליך הזה הזדקקו אלמנטים: הכותונת הסגולה בלי הפסים; הפסים, של קופפרמן, ללא הכותונת; ההכפלות, ועוד. ואז הם כבר לא היו צריכים את הפיגורטיבי ונעשו עצמאיים.

אחד הדברים שמוזרים בעיניי הוא כמה קל לי לכתוב, להרצות וכו׳, לעומת כמה קשה לי הציור. אני מצייר תוך ייסורים. נכון, אני נהנה מהייסורים האלה, כמו מי שנהנה מהסבל של אימון קשה בחדר כושר, אבל הספקות העצמיים, החרטות, והנה פתאום יש התגלות.

כשהיא מופיעה בציור פיגורטיבי, אני יכול לקחת אותה ולבודד אותה כמופשט. למשל ההכפלה הזו של הבור. או הדמיון הצורני בין ה־ף ביוסף ולמד־דלת בהירשפלד (בכתב יד). זה הלא מודע מופיע, בציור אחד, במקרה הופך לדבר עצמו לבד הציור אחר. אם יש לך קשב ורפלקטיביות ועדינות. לפעמים אין לי והכל מוחמץ

אחד הדברים שמוזרים בעיניי הוא כמה קל לי לכתוב, להרצות וכו׳, לעומת כמה קשה לי הציור. אני מצייר תוך ייסורים. נכון, אני נהנה מהייסורים האלה, כמו מי שנהנה מהסבל של אימון קשה בחדר כושר, אבל הספקות העצמיים, החרטות, והנה פתאום יש התגלות

חגית: התהליך של ההפשטה הוא מעין שחרור, שחרור מהדיוק וההבהרה. מעביר את האחריות לפרשנות לגורם חיצוני – עכשיו הוא נתון בעיני הצופים. הקסם מתרחש כשאתה מצליח להכניס אותם איתך ״לבור״ או לפסים של קופפרמן ויוסף

יונתן: בול

התלייה הגאונית דל נעמי גבעון חושפת את התהליך

חגית: אז בוא נדבר רגע על הזהות הכפולה הזו – של הצייר והמרצה/חוקר/כותב

יונתן: כן. ככל שאני מתבגר היא פחות דיסוננסית עבורי

חגית: ככל שאתה מתבגר, היידע מעמיק, וחופש הדיבור ובפרפורמנס מאוד ניכר. ואילו בציור – ככל שיודע ומנוסה יותר, כך הקושי להחליט ש״זה זה״ גדל (מעניין ששנינו פתחנו ב״ככל שאתה/אני מתבגר)

יונתן: פעם הרגשתי שכשאני בא לסטודיו אני חייב לשכוח הכל ולהיות צייר טיפש. אבל למעשה אין להפריד. הכתיבה וההרצאה ממשיכים את המסע שמתחיל בסטודיו והסטודיו מגיב לתגליות שעולות במחקר.

מבחינתי, ההרצאה היא פרפורמנס־ארט והציור הוא מאמר אקדמי. ההבדל הזה, שהיה מאד חשוב לי פעם, כבר לא חשוב לי. אני חושב שבטעות ינקתי מהמורים שלי וכוחות אחרים בשדה האמנותי כאן – את רגשי הנחיתות של האמנות מול האקדמיה, ואת הפנטזיה על ״צייר טיפש״ שמעולם לא הייתה נכונה, והזינה מבקרים וצופים מאוד בעייתיים

הירשפלד: ״יוסף הזכיר לי את עצמי״, צילום מאלבום פרטי

הירשפלד: ״יוסף הזכיר לי את עצמי״, צילום מאלבום פרטי

חגית: איכשהו נראה לי שבהרצאות שלך אתה הרבה יותר חופשי והגבולות מתפשטים ומתפרסים בחופשיות. בציור – תחמת את עצמך בתמה ועבדת עליה שנתיים. זה מאווווד שונה

יונתן: רק למראית עין. הרי תמה הזאת מאד גמישה והציורים מאד שונים זה מזה

חגית: אני מסכימה שהמיתולוגיה – כמעט כל מיתולוגיה אבל של סיפור יוסף ספציפית – מאפשרת מאוד. יש לה ״פרקים״ טובים לעבודה: יש משפחה, מתחים וקנאה, הבור והחילוץ, החלומות והפתרונות, באמת נשמע כאילו כל מה שציירת התכוונן לתקופה הזו

יונתן: כן. הלא מודע עובד בדרכים נסתרות

חגית: ויש מי שיגיד – נבואיות, אבל ברור שזו נבואיות שבדיעבד. הנושא הוא על־זמני, הפרשנות אקטואלית. אני רוצה לדבר על המושג ״החלום ושברו״

יונתן: ציור הוא דבר הדומה מאד לחלום. שניהם מדברים בסמלים שאין להם באמת מסומלים. שניהם מייצרים את המפענח כסובייקט. שניהם פותחים צוהר למודחק והלא מודע, בשניהם השפה חזותית ולא מילולית

חגית: טעות נפוצה שמה דגש על השבר במובנו העכשווי, בעוד שבמקור מדובר על שבר = פענוח

יונתן: כן. יש בזה הגיון, כי מרגע שפירשת – שברת. מה שהובן מת רק הלא ידוע חי

חגית: ואני חושבת שלא במקרה אנשים נתפסים ל״שברו״ כהתרסקותו של החלום. חלומות במשמעות של תקוות ורצונות (ולא במובן של חלום בשינה והלא מודע). אבל נראה שאתה ממש מדבר על חלום כמקור לציור, כרפרנס חזותי

יונתן: לא רפרנס אלא מטריצה: הציור יצוק לתבנית החלום

חגית: איך הציורים עושים את המעבר מהסטודיו – חלל טעון ומלא בהצטברות שכבות; לקירות הגלריה – חלל נקי, שבו הצופים מחוללים בין העבודות ומחפשים הקשרים חדשים?

יונתן: זה דבר מעניין. איתמר לוי, שהוא חבר יקר שלי וראה את העבודות בסטודיו, אמר לי בתערוכה שהוא בקושי מזהה אותן. יש אמנים, הוא אמר, שהעבודות שלהם נפלאות בסטודיו וככה־ככה על הקיר, ויש מקרים שהקירות מרימים אותן.

עבורי, שהציור שלי חי מהזיקה לקופפרמן זריצקי לביא גרשוני וכו׳, הקירות של גבעון ממש מדברים דרך הציורים שלי. אין לי מילה אחרת אלא קסם

חגית: באמת, מהבחינה הזו הכי מתאים להציג בגבעון – שם אכן יש הדים מגיבורי העבר של הציור הישראלי. האחים הגדולים של יוסף. אולי במובן הזה עכשיו אתה בבור פשוט כי אתה העכשווי. הם היו ואינם

יונתן: כן

birds

חגית: מרתק. באמת הלא מודע עושה שעות נוספות 🙂 לפני שניפרד, כמה התחייבויות לקוראים: מי אתה יונתן הירשפלד?

יונתן: יונתן הירשפלד, 44, נשוי, מצפה לבת ראשונה במרץ

חגית: הווו, שיהיה במזל. ומה הולך להיות בשיח גלריה?

יונתן: יהיה שיח גלריה ב־16.12 עם יעקב צ. מאיר ואורנה קסטל. יעקב יביא תורה ואורנה פסיכואנליזה

חגית: איך ממשיכים מכאן? הצגת תערוכה היא סוג של נקודה בסוף משפט, ואז צריך לעבור הלאה ולהתחיל לחשוב על הדבר הבא. על מה אתה עובד עכשיו? וגם במובן היותר רחב – של החיים שלנו פה – אתה אופטימי? אתה רואה תוחלת לתרבות שלנו? שנקום מהשבר הזה?

יונתן: איך ממשיכים? אני אף פעם לא מפסיק, כי אני כל הזמן לא מרוצה מהציורים ובא לי לעשות קצת יותר גדול, קצת יותר לבן, לעבות פה, להכניס תוכן נפשי שם. והציורים, כמו קליעים במחסנית, תמיד כבר בבית הבליעה, בקנה של המכחול מול הבד


יונתן הירשפלד | חיי יוסף
גלריה גבעון, גורדון 35, תל אביב
נעילה: 6.1.24

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. גל

    עדיף שהירשפלד יתרכז בהרצאות ופחות בציור.

  2. לירי

    מדהים!!! כמה עומק, איזו איכות!!! יצירות מרתקות, יכולה להתבונן בהן שעות!

    1. רחל

      לירוי שלום, ספרי לנו ממה נדהמת והתפעמת? תערוכה ואמן בינוני לחלוטין עם יח"צ מעולים.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden