כל מה שחשוב ויפה
ארובת עין במרכז אדמונד דה רוטשילד. צילומים: דניאל חנוך
ארובת עין במרכז אדמונד דה רוטשילד. צילומים: דניאל חנוך

ארובת עין: על העיוורון, על הדמעות ועל המבט לאחור          

האוצרת אורית בולגרו: עצימת העיניים, קונקרטית ומטאפורית, מלווה את התערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד. אפשרות להישיר מבט למראות או דווקא לעצום את העיניים מולם

פורטפוליו בשיתוף מרכז אדמונד דה רוטשילד


חגית: בוקר טוב אורית. ברכות על התערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד – טוב שיש אמנות בתוך הימים הקשים…

אורית: בוקר טוב, לא מובן מאליו באמת. עד הרגע האחרון לא ידענו אם התערוכה תפתח, שני אמנים משתתפים – ינון כלפון ושחר טישלר עוד מגויסים במילואים – המשתתפים והמשתתפות מגיעים ממקומות שונים בארץ ובכלל זמנים עצובים של קושי עצום וחוסר ודאות. ברגע כזה לפתוח תערוכה מעלה רגשות מעורבים. אבל אחרי שהחלטנו, הרגשנו את החשיבות של העשייה האמנותית, עבור כולנו

חגית: התערוכה מן הסתם תוכננה הרבה קודם – איכשהו הכל תופס נופך אקטואלי מצמרר

אורית: נכון, התערוכה תוכננה להיפתח לפני השבעה באוקטובר, והעבודות היו מוכנות כמעט לגמרי. כמובן שבמבט לאחור, קשה שלא להתבונן מתוך הפריזמות שמרכיבות עכשיו את המציאות

חגית: מאין הגיעה הכותרת (המאוד סימבולית)?

אורית בולגרו. צילום: מ״ל

אורית בולגרו. צילום: מ״ל

עבודה של לילך ירון. צילומים: דניאל חנוך

עבודה של לילך ירון. צילומים: דניאל חנוך

מראה הצבה בתערוכה

מראה הצבה בתערוכה

אורית: ארובת העין כדימוי של מיכל מגן, מרחב של בית, תנאי לראייה ומרחב של ציפייה לקראת, הניע את הדיאלוג ביננו. התערוכה נולדה מקול קורא שיצא לרשת היוצרים והיוצרות במרכז אדמונד דה רוטשילד, הוזמנו להגיש הצעות לתערוכות שמפגישות בין עבודותיהם. מכאן התגלגלה התערוכה. מתוך ההגשות חיפשתי את המשותף, שמעסיק גם אותי, ומלווה אותי לקראת פרויקטים עתידיים. ארובת העין כמרחב שמחזיק את הראייה ואת הידיעה, מרחב שהוא גם קונקרטי, ביולוגי אבל גם פנומנולוגי, תנאי האפשרות שלנו לראיה

חגית: כתבת בטקסט התערוכה ״דימוי ארובת העין התחוור לנו כהולם למצב, דימוי שמבהיר את נחיצותו של בית שמחזיק את הפנים, את זהות האני, ומאפשר להישיר מבט״. ואני חושבת איך העין היא גם מקור האור, הקליטה של המראות והאינפורמציה ובו זמנית גם פתח לפגיעות. כמה חשנו צורך להתגונן מחלק מהמראות, לעצום עיניים

אורית: עצימת העיניים, קונקרטית ומטאפורית, מלווה את התערוכה, באופן רחב יותר. למשל עבודתה של רוני בן פורת, שנוצרה בהשראת ״על העיוורון״ של ז׳וזה סאראמגו. היא מפגישה בין הצבע הלבן לחוויית הזיכרון במרחב. בספר, הגיבור מתאר את חוויית העיוורון והחוסר אונים הראשוני של ההבנה של המצב בביתו, במקום שאמור להיות הכי בטוח ומוכר לו. הקשר בין בית־זיכרון־מקום קיבלו משמעויות חדשות תוך כדי התהוות ההצבה שמחברת בין תלחיצי נייר ועליהם צמדי מילים לבין תבליטים פיסוליים ועליהם חפצי יומיום

דימוי ארובת העין התחוור לנו כהולם למצב, דימוי שמבהיר את נחיצותו של בית שמחזיק את הפנים, את זהות האני, ומאפשר להישיר מבט

חגית: המפגש והמעבר בין העבודות בתערוכה מייצר הקשרים מורכבים, מרחיבים?

אורית: בהחלט. עצימת העיניים מופיעה ככיסוי עיניים בעבודת הווידיאו של דועא בסיס, שמיקמנו בחלל סמוך לעבודתה של בן פורת. בעבודה, האמנית ורקדנית נוספת מחפשות באמצעות הגוף נקודות מגע והדהוד של תנועה ביניהן, כשעל עיניהן כיסוי ראש. בהעדר האפשרות לראות, הדגש על מגע הוא כעין פיצוי חושי שמחפש ביד את הצורה, המיקום והתנועה של עצם אחר.

גם בעבודה של נטליה נוסוב, האפשרות להישיר מבט למראות או דווקא לעצום את העיניים מולם, נמצאת בלב העבודה. נוסוב משחזרת מבנה אנטומי של ארובת עין במלאכת יד מסורתית אוקראינית של בניית בוץ על קונסטרוקצית ענפים, הנקראת מאזאנקה (Мазанка).

על המבנה, נראים ציורים מסורתיים שאותם נהוג לצייר על בתים באיזורים כפריים באוקראינה. בבסיס המבנה, מוקרנים דימויים של בתים והפגזות מהמלחמה באוקראינה, משם עלתה האמנית לפני מספר שנים. ולכן, במובן נוסף, העבודה עוסקת גם במחשבה על הבית ועל היעדרו ועל פליטות, כשנקודת המוצא היא הביוגרפיה של האמנית

גל קופליק ודקל אזולאי, ״המזרקה״

גל קופליק ודקל אזולאי, ״המזרקה״

לירוי בר נתן ״לירוי בהריון!״

לירוי בר נתן, ״לירוי בהריון!״

חגית: את מכירה את האמנים? עבדת איתם בעבר – או שהתהליך של העבודה על התערוכה היה גם מקור להיכרות ראשונה?

אורית: פנו אלי ממרכז אדמונד דה רוטשילד, בבקשה לאצור תערוכה של חברי וחברות הרשת, והתערוכה היתה הזדמנות עבורי להכיר לראשונה את האמנים

חגית: ״הרשת״ של מרכז רוטשילד היא של אמנים צעירים, בוגרי האקדמיות מהשנים האחרונות. בעבודה מולם, את מרגישה שיש איזו שפה שלהם, מה מעסיק אותם? רוח שמאפיינת את הדור המסויים העכשווי?

אורית: במסגרת התערוכה, עבדתי גם מול אמנים וגם מול מעצבים, שמגיעים מהאקדמיות השונות ומתחומי עשייה ותוכן שונים. תוך כדי תהליך העבודה, אני לא הרגשתי שפה דורית מאפיינת, אלא כל אחד הביא את התכנים שלו לתמה המשותפת, שהיתה כמו נקודת מפגש

חגית: בשיחות ביניכם לקראת מועד הפתיחה המחודש – עלו מחשבות על תחושת הבטחון / אי ודאות / חרדה / הקשורים למצב, ואיך הם באים לידי ביטוי בעבודות?

אורית: הדברים ביחס למצב עלו בשיחות ביננו, אבל תהליך היצירה של העבודות התקיים כמה חודשים לפני המלחמה

העבודות מקבלות משמעויות נוספות, זה בלתי נמנע. למשל, העבודה של גל קופליק ודקל אזולאי, ״המזרקה״. בארובת העין נמצא שק הדמעות, במזרקה נוצר מופע של דמעה שקופה גולשת על פני הבד האטום, נקוות ונעלמת

חגית: ועכשיו שהן מוצבות, את מרגישה שנוצרה קריאה אקוטית יותר? פרשנות חדשה?

אורית: העבודות מקבלות משמעויות נוספות, זה בלתי נמנע. למשל, העבודה של גל קופליק ודקל אזולאי, ״המזרקה״. בארובת העין נמצא שק הדמעות, ונקודת המוצא של קופליק היתה פניה אל החומר, הלחות, המים שמניעים את גלגל העין בארובת העין. במזרקה נוצר מופע של מחווה קטנה – שבה דמעה שקופה גולשת על פני הבד האטום, נקוות ונעלמת דרכה. במקום אלמנט דקורטיבי, המזרקה כאן הופכת לתצוגה אינטימית ומבוקרת של דמעות זולגות, שהן לא נספגות אלא פשוט נמשכות

חגית: אוי, הדמעות. איך הצופים מגיבים? התערוכה יוצרת ״מרחב מוגן״ שמאפשר להתנתק קצת?

אורית: כן, לגמרי, התערוכה מזמינה להתנתק מהיומיום של עכשיו, והצופים משתהים מול העבודות. למשל בעבודת הווידיאו של לירוי בר נתן ״לירוי בהריון!״, לירוי עוסק בגוף הקווירי ובהשתנות שלו, באופן שבו המיכל המגן של ארובת העין מהדהד את הגוף ההריוני, ואת הציפייה כלפי העתיד, כמו גם בתגובות של אנשים לגוף ההריוני הטרנסי.

שחר טישלר ואלייה דוד יצרו הצבת וידיאו משותפת, שיוצאת מארובת העין כשלוחה של המוח, מתוך העיסוק בראייה, בתפיסה ובתקשורת. בדומה למבחנים פסיכולוגיים, אפליקציות הכרויות ולהתכתבויות טלפוניות, האמנים שלא הכירו זאת זה לפני העבודה המשותפת, בחרו להתכתב רק באמצעות דימויים זה עם זה

דועא בסיס

דועא בסיס

אלייה דוד ושחר טישלר בתערוכה ״ארובת עין״

אלייה דוד ושחר טישלר

birds

חגית: את החיבור ביניהם אתן יצרתן?

אורית: נכון! שחר ואלייה הכירו מרחוק מתוך הפעילות של המרכז אבל לא עבדו במשותף, ואף הציעו עבודות אחרות ונפרדות לתערוכה. בשיחות לקראת התערוכה, התחוור ליעל ולי, שהעניין שלהם בקשר שבין דימוי ותפיסה מאוד קרוב ומשלים. בתהליך העבודה, עודדנו אותם לעבוד יחד, והם שמחו על כך. השיחה שלהם העמיקה סביב האופן שבו דימוי מובן ומתורגם בדיאלוג בין שני אנשים, האופן שבו הוא משפיע על מערך רגשות וציפיות שמבנים קשר וזהות

חגית: לא רק עיוורון או דמע. בכלל העיניים והראייה הן מוטיב חוזר

אורית: העבודה של ינון כלפון מתייחסת לראייה כפעולה של סריקה. הדימוי שלו מזכיר כרזה של בדיקת ראייה, טבלת חפצים שמזמנת השוואה ומחשבה על אספנות. לילך ירון מציגה זוג תצלומים של תפוחים באריזת קרטון סגולה כעיניים מציצות ומוגנות, מעין בדיחה פורמליסטית.

בסופו של דבר, אני חושבת שהשיטוט בתערוכה שאצרנו, יעל בן עמי ואני, מעלה גם מחשבות ביחס להווה, אבל הדברים נחווים גם מתוך ההקשרים של העבודות, ומתוך מה שנקלט לכל אחד בארובת העין שלו

חגית: לפני שניפרד, ספרי קצת רקע על עצמך ועל מה את עובדת כעת?

אורית: אני אוצרת עצמאית ומרצה לתיאוריה של אמנות באורנים, המכון הטכנולוגי בחולון ובבצלאל. בשנה הקרובה יצאו לאור שני פרויקטים שאני עובדת עליהם כמה שנים, וזו עוד נקודת אור קטנה. הראשון, ספר שכתבתי, בהוצאת רסלינג – ״שתי פנורמות״, שעוסק באטלס של אבי וארבורג ובאטלס של גרהרד ריכטר. ובסופה של השנה (סוף 2024) אני אוצרת תערוכה קבוצתית במוזיאון בת ים, פנורמה שתציג מקבץ מלוחות ״אטלס מנמוזינה״ של אבי וארבורג, לצד אמנות מקומית עכשווית

חגית: בהצלחה! בעיתוי הלא קל הזה, מה תאחלי לנו ל־2024?

אורית: מאחלת ימים של שקט שאולי מתוכם אפשר להתחיל לדמיין משהו כמו עתיד.


ארובת עין
אוצרת: אורית בולגרו; אוצרת משנה: יעל בן עמי
מרכז אדמונד דה רוטשילד, שד׳ רוטשילד 104, תל אביב
משתתפים.ות: לילך ירון, לירוי בר נתן, ינון כלפון, נטליה נוסוב, שחר טישלר ואלייה דוד, דועא בסיס, גל קופליק, רוני בן פורת
נעילה: 9.2

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. לילך

    נדמה שכל אחת יכולה להיות אוצרת. חבל.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden