כל מה שחשוב ויפה
צילום: דויד זיסר
עדי יקותיאלי, 15 באוקטובר. צילום: דויד זיסר

עדי יקותיאלי // מלחמת ה־7 באוקטובר

בסדרה חדשה שמונה (בינתיים) כ־50 עבודות, האמן והאוצר עדי יקותיאלי מגיב למצב המורכב שבו נמצאים כולנו, ומבקש להזכיר שאמנות מאפשרת להתבונן אחרת במציאות, ואולי גם להתחיל מחדש

בשבוע הראשון למלחמה הייתי, כמו רבים אחרים, בשוק מוחלט לנוכח הזוועה האנושית, ללא יכולת לעכל ומבלי לדעת מה לחשוב או לעשות עם מגוון הרגשות שהתחוללו בי. לא היה לי במה להיאחז ולא הייתה דרך להסביר לעצמי את קיצוניות האירועים. המצב הזה ערער את יסודות העשייה שלי ב־30 השנים האחרונות: עשייה חברתית־פוליטית, שמבוססת על דיאלוג ושיח, במסגרת פרויקטים רבים של אמנות בקהילה, בין היתר עם קהילות פלסטיניות בארץ וברשות הפלסטינית גם יחד. פעילות שבבסיסה הרצון העתידי לחיים ללא פחד.

האמנתי, ואני עדיין מאמין, שאמנות יכולה לממש פוטנציאל לתקשורת אנושית אחרת, להיכרויות ולמקומות של הבנה במצבי קיצון אנושיים. אני לא מתכוון לאמנות מגוייסת עם אג׳נדה, אלא כדיסציפלינה, כשפה המאפשרת לאמנים ולא פחות מכך, לקהילה – לומר את דברם ולהעלות עניינים שונים למודעות בעולם.

עדי יקותיאלי, 22 באוקטובר. צילומים: דויד זיסר

עדי יקותיאלי, 22 באוקטובר. צילומים: דויד זיסר

צילום: דויד זיסר

24 באוקטובר

צילומים: דויד זיסר

26 באוקטובר

29 בנובמבר. צילום: דויד זיסר

29 בנובמבר

האמנות מדברת בשפה בלתי מילולית שגוברת על מגבלות הזרות ופערי תרבות, במטרה לתקשר, לפתוח אפשרויות ולפתח שיח בינינו לבין האחר. הדבר חשוב במיוחד למול זה הנחשב לאויב או שמכריז על עצמו ככזה.

לאורך השנים תמיד הערכתי את התעוזה לבטא מחלוקות בין משתתפי הפרויקטים של אמנות בקהילה. מעולם לא שאפתי להגיע לקונצנזוס תמים דעות. היה משמעותי עבורי ליצור חוויות של מפגשי אמנות שנסכו במשתתפים ביטחון לשאול כל שאלה באשר היא, ולהכיר בכך שלעיתים חוויות ראשוניות אחראיות לקונפליקטים ממושכים רב־דוריים.

צורת העבודה יצרה תהליך מתמשך שהתפתח ממעבדה של תוכן למעבדה רגשית, כזו שהפגישה אותי עם הפחדים שהרגשתי לעצמי, לאלו שמסביבי ובעצם לכולם באשר הם, במסגרת הקונפליקט המתמשך הזה, על צדדיו השוניםֿ

השנה, מספר חודשים לפני פרוץ המלחמה, הוצג במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג׳לס פרויקט ״הקיר העולמי״ של ג׳ודי באקה, שכלל ציור משותף שיצרתי בשנת 1996 עם האמן הפלסטיני סילמן מנסור והאמן הפלסטיני־ישראלי אחמד בווריאת. התמה של הציור הייתה ״עתיד ללא פחד״. במשך התהליך, שארך מספר חודשים, לא הצלחנו לדמיין או ליצור ולו דימוי משותף אחד שלא היה בו פחד.

בעקבות זאת, החלטנו ליצור סדנאות אמנות לבני נוער בערערה, במזרח ירושלים, במחנה הפליטים בלאטה שבשכם, ברעננה, בהרצליה ובתל אביב. אותם נערות ונערים שהיו אז הדור הבא, יצרו מאות דימויים שהיוו את הבסיס האופטימי־מעט לציור המשותף שלנו.

בשנת 1995, עם פרוץ ״השלום״ כפי שהאמנו אז בעקבות הסכמי אוסלו, חזרתי לארץ מקליפורניה עם משפחתי, לאחר היעדרות של כ־14 שנה. שלושה חודשים לאחר מכן נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הרגשתי שחזרתי אני להיות חלק ממציאות ותקווה חדשות, על אף הניסיון לרצוח את האפשרות לשלום.

החלטתי כאמן ליזום ולהיות מעורב בפרוייקטים של הקמת סדנאות אמנות, המעודדות שיח משותף לחברה הערבית באמצעות קבוצות משותפות לישראל ולרשות הפלסטינית. האמנתי שרק אם נצליח לדבר עם הצד השני, על אף ואולי דווקא בשל המורכבות, נוכל למצוא פתרונות לחיים טובים עבור כולנו כאן בארץ הזו, ביחד ובנפרד.

הפאנל הישראלי-פלסטיני, מתוך פרויקט World Wall של ג׳ודי באקה, שהוצג לאחרונה ב-MOCA Los Angeles

הפאנל הישראלי־פלסטיני, מתוך פרויקט World Wall של ג׳ודי באקה, שהוצג לאחרונה ב־MOCA Los Angeles. צילום: עדי יקותיאלי

עדי יקותיאלי, 9 בנובמבר. צילומים: מ״ל

עדי יקותיאלי, 9 בנובמבר. צילומים: מ״ל

30 בנובמבר

30 בנובמבר

5 בדצמבר

5 בדצמבר

בשבוע השני למלחמת ה־7 באוקטובר התחלתי להבין שבשביל הקלה קטנה ברווחה הנפשית שלי, עליי למצוא משהו שיעזור לי להבין ולסדר מעט את מנעד הרגשות הקיצוניים שגעשו בתוכי ללא הבחנה או אבחנה. ידעתי שריטואלים יומיומיים יוצרים מבנים שמייצרים אפשרות לעכל ולעבד, וכך התחיל תהליך היצירה שלי כאמן במסגרת גוף העבודות הנוכחי.

בחרתי צילומי עיתון, אחד בכל יום, שישמשו עבורי עוגן ומצע הולם למעין מעבדת תוכן בזמן אמיתי, שתגיב להתרחשות ולנושאים שבהם בחרתי להרהר. צירפתי לאלו טקסטים חדשים, שאותם יצרתי ממילים נבחרות מתוך הטקסטים הצמודים לצילומים, בפרספקטיבה משלי.

צורת העבודה הזו אפשרה לי להתבונן במציאות היום שעבר ולצרף אותה לציור קודם, כמו גם ליום הבא. לא כיומן מלחמה, אלא כציורים נפרדים המתייחסים לאבולוציה של מציאות, עם נרטיב לא ידוע מראש. היא יצרה תהליך מתמשך שהתפתח ממעבדה של תוכן למעבדה רגשית, כזו שהפגישה אותי עם הפחדים שהרגשתי לעצמי, לאלו שמסביבי ובעצם לכולם באשר הם, במסגרת הקונפליקט המתמשך הזה, על צדדיו השוניםֿ.

הציור עצמו אינו טיפולי במהותו. הוא מסמך מצטבר של עדות מתמשכת שאינה באה לומר דעה אחת דוגמטית, אלא להוות סדרה שמנסה להתבונן ולעורר מחשבות והרהורים, לתעד ואף לערער. אולי דווקא בתקופה שבה פוליטיקאים עסוקים בהצהרות לעיתונות שבכוונתן לעצב בנו מציאות מסוימת, יש לבוא ממקום מפתיע, כמו ממקום האמנות שאינה מתיימרת להחליף את מקום העיתונאי, ההיסטוריון או הפוליטיקאי, אלא מאפשרת משהו אחר.

מכיוון שבמהלך רוב שנותיי אני עוסק בהקשרים חברתיים ופוליטיים באמצעות אמנות – כאמן, כאוצר וכיזם חברתי, אני יודע שאמנות לכשעצמה אינה משנה מציאות, אבל מה שהיא כן מצליחה לעשות זה לגרום לנו להסתכל לרגע או שניים על המציאות, על דעותינו ועל אי ההבנות ביננו, מזווית אינטלקטואלית או רגשית, כזו שגורמת לנו להתבונן מתוך מקום חדש שהיא מעוררת בנו.

birds

שינוי מציאות הוא תהליך ארוך שלו שותפים רבים. לעיתים האמנות יוצרת בו נקודות מפגש ייחודיות של פתח המאפשרות לנו, כאמנים וכצופים, להבין לרגע את מה שכבר ידענו, אבל בעיקר להבין שאנחנו לא מבינים ולזכור שבסופו של דבר, רק במקום שבו נתבונן בצורה חדשה ואחרת – טמונה אולי התחלה חדשה. תוך הציור היומיומי אני מחפש את הזרעים שיתאימו לשתילה של עתיד ללא פחד, מחפש מקום שיעורר את ההבנה ואת ההכרח להתחלה של אופק חדש, גם אם במציאות הוא נראה בלתי אפשרי, כזה שמתרחק מעמנו.

כאמנים, יש לנו הזכות להציע רגישות ודימיון כאפשרות, וכמו שאמרתי לחברה קרובה: בימים אלו כל אחד עושה למען האחר את מה שהוא יודע לעשות. לכן אני כצייר מצייר, מנסה להציע דיבור בשפה אחרת. אולי אלו נקודות המפגש בין המציאות, רוח היצירה והפגיעות האנושית שאותן אני מנסה להניע יום אחרי יום, כששוב אני מבין שדבר לא ייגמר עד שנדבר. ואם זו נחשבת תמימות – אז כנראה שהיא זו השומרת עליי, וכך אמשיך לי לצייר.


מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden