כל מה שחשוב ויפה
תודה*. צילום: סוניה טרומן
תודה*. צילום: סוניה טרומן

The Critical F // כשאופנה לא עסוקה בלהיות בסדר עם כולם כל הזמן

מה היה כל כך פרובוקטיבי בתצוגה של ג׳ון גליאנו למיסון מרג׳יאלה, איך השתלטה הגותיקה החדשה על מעצבים ישראלים צעירים ואיזה שילוב יצא לגמרי מהאופנה?

גליאנו חוזה סופה של תקופה

״מופע אופנה מרהיב״ פסק חבר קרוב, שהוא גם מעצב אופנה ידוע, בתגובה על תצוגת הקוטור לאביב הקרוב של מיסון מרג׳יאלה, שעליה חתום המוקצה־לשעבר ג׳ון גליאנו. ״ומה שמפתיע שזה פתאום רלוונטי!״, המשיך.

מיותר לציין שאותו מכר לא היה היחיד. נהמות עונג וגרגורי־חתולים נשמעו מכל רחבי תעשיית האופנה ביחס לספקטקל של גליאנו. יותר מכל, שימשה התצוגה הזו הצצה לכמה כיף היה לפני עידן הטלפונים הסלולריים והרשתות החברתיות, כשאופנה לא הייתה עסוקה בלהיות בסדר עם כולם כל הזמן.

את הרגישות התרבותית והאחריות החברתית שמעצבים נדרשים לה היום – ואכן, אין משעמם יותר מהתקין פוליטית – החליף גליאנו במבעים שלא יכולים להתקיים בעולם האמיתי, לפחות לא במלואם, אבל שלגמרי יכולים להתקיים ביקומים אלטרנטיביים: חלומות, פנטזיות, תיאטרון או מועדונים מטונפים מאוד.

נקודת המוצא של גליאנו הייתה אחת שהוא נגע בה כבר אין־ספור פעמים בעבר – שנות ה־30 וה־40 של המאה הקודמת. אבל האופן שהוא טיפל בה הפעם הציב אותו צעד אחד או שניים לפני שאר המעצבים שפועלים כיום. בזמן שהם עסוקים במינימליזם, יוקרה שקטה ושאר תארים מכובסים לאופנה מסורסת, גליאנו חשף את מה שיקרה אחרי שימאס לנו מבגדים קלאסיים ועשויים היטב.

עם ערוות מדומות, מחוכים קיצוניים ופאר שנעוץ בלא־הכרחי, זו הייתה תזכורת מופתית לכל מה ששכחנו בעשורים האחרונים – שאופנה היא כלי ראשון במעלה להפוך את הגוף לאוביקט מיני ושזה חלק בלתי נפרד מתפקידם של בגדים; שבגדים הם כלי ראשון במעלה לשינוי ועיוות הגוף (ועד כמה אין ולא היה דבר כזה ״יופי טבעי״); ושאופנה משובחת מצריכה כישרון וידע אמיתי, מהסוג שרק מחקר היסטורי ותאורטי רציני יכול לספק.

בהקשרים רחבים יותר, אפשר לומר שגליאנו חוזה את סופה של תקופה. אחרי כמה עשורים של אופנה פוסט־מודרנית, שדחפה לריבוי קולות ולאמת יחסית מחד, ולאותנטיות מנגד – פרדוכס שהוליד בסופו של דבר תרבות שכל כולה זיוף, העמדת פנים והתנצלות – הולך ומתגבש כעת צמא אמיתי ליצירה שהולכת עד הסוף ומצליחה להוכיח שהיא פשוט טובה יותר, אבסולוטית, מאחרות. כזו שמזכירה שעם כל הכבוד למי שבוחר להיעלב – יש טובים יותר, יש טובים פחות, ולא הכל הוא עניין של טעם או של ״עיני המתבונן״.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


פזילה מאופרת באייליינר שחור אל האפל

עד לאחרונה, אופנת מעצבים מקומית ויתרה במודע על הצעירים באמת. הסיבה לכך כמעט מובנת מאליה. דור ה־Z מעדיף לקנות באסוס ושיין, ומעצבים מקומיים מעדיפים להילחם על כיסן וכיסם של כלות וחתנים, של נשים קרייריסטיות או של טיפוסים אמנותיים שאשכרה הצליחו לעשות כסף מאמנות (וזה קורה, מסתבר, בעיקר אחרי גיל 40).

אבל סיבוב קצר באחד משווקי המעצבים מהדור החדש בתל אביב, כמו זה שמארגנת העיתונאית אביב וינברגר יחד עם אורטל אצבחה, מגלה שמתגבשת לה סצינה מובהקת של אופנת רחוב, עם לקוחות שבטוחים שאינסטגרם זה בומרי. הסצינה הזו באה לידי ביטוי גם בכמות ההולכת וגדלה של מעצבים צעירים שמבקשים לטפל בקטגוריה שהייתה נחשבת זניחה יחסית בקרב מעצבי אופנה בארץ, וגם בהתגבשותם של בוטיקים חדשים יחסית שסובבים סביב אותו לוק־אנד־פיל.

בעוד שאמות המידה האסתטיות של הקטגוריה הזו גולשות באופן טבעי לעולמות הספורט, הסקייטרים, בגדי עבודה וכל מה שנגזר רחוק מאוד מהגוף, מעניין לגלות שרבים מהמעצבים המקומיים האלה פוזלים פזילה מאופרת באייליינר שחור אל האפל: הגוונים כהים, הגרפיקה ניאו־גותית וההשראות מושרשות בפאנק שהתגלגל אל דיזנגוף סנטר בשנות ה־90. 

גם ההגשה של אותם מותגים ברשתות החברתיות מחוספסת. אפילו בגדי הספורט של המותג החדש Veynd, שמנוהל בחלקו מתל אביב, נראים כמתאימים למכון כושר שפועל רק בלילה.

האם זו השפעתן של טיסות לואו־קוסט תדירות לברלין? ייתכן. אחרי הכל, ״ברלין״ כשם קוד אסתטי זלגה ממזמן אל מרחבים אחרים (וגם למיינסטרים המובהק, ע״ע הקליפ של טרוי סיוון לשיר rush). אבל הגל החדש הזה של אופנת מעצבים צעירים קשור גם לגורמים אחרים.

מצד אחד, הוא מאותת על השינוי במודל חיי הלילה בתל אביב, שמאמץ יותר ויותר את אמות המידה של תרבות הטכנו. מצד שני, הגל הזה גם מגלם את דחייתם של קודי התלבשות כל־ישראלית. אלה הם הפריקים של התיכון שלא רוצים לקום לטיול שנתי.

וכך, בעוד שרבים מהמעצבים האלה משתמשים בעברית או בביטויים מקומיים שגורים, הם מיישמים אותם על אופנה שנראית כה זרה, מרוקנים על ידי כך את השפה ממשמעותה המקורית. כמו חלומות, יש גם אופנה שהיא חסרת סאב־טקסט. וואט יו סי, איז וואט יו גט.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


כל דבר עדיף על חליפה שנלבשת עם סניקרס

״גנריות״ היא מילה שחוזרת על עצמה בדיונים על הקולקציות לחורף הבא שהוצגו בשבוע האופנה במילאנו. על פניו השימוש בה מוצדק – הארכיטיפים של הלבוש הגברי הקלאסי כולם היו נוכחים על המסלולים, גם באלה של המעצבים הרדיקאליים והעצמאיים יותר.

מצד אחד, שובן המסיבי של עניבות וחליפות המחויטות, שברוב המקרים – כמו בגוצ׳י ובפראדה – נגזרו בגזרות ישרות, בנויות ומשרדיות במקצת, רחוקות מעט מהגוף. מצד שני, ניכרת פזילה אל הים, מרחב גברי במובהק, אם לשפוט לפי הקולקציות של אמפוריו ארמני ו־ס.ס. דאליי, ששפעו קריצות למלחים, פיראטים ושאר פועלים ימיים (כשגם בפראדה השתרבב כובע מלחים אחד או שניים).

הדבר היחיד שפרע את הסדר הגברי היו אביזרים בולטים. תיקי ההובו, שנעשו לצללית מפתח במלתחה הנשית בשנה החולפת, נישאים כעת גם על כתפי הדוגמנים (אם כי בגרסאות מרווחות יותר). מנגד, בלטו בהעדרן המוחץ נעליים ספורטיביות. במקומן היו מוקסינים, נעלי דרבי או סנדלי עור. ובפראפרזה על אמירה של המגזין GQ – בימים אלה כל דבר עדיף על חליפה שנלבשת עם סניקרס.

אבל תארים כמו גנריות או ״חזרה לקלאסיקה״ או ״מודרניזם גברי״ ושאר קשקושים מכובסים נועדו להסוות דבר מה עיקרי – את האליטיזם המופגן ששולט בקולקציות האלו. אם עד לאחרונה שלטו בכיפה עיצובים שפזלו אל תרבויות שוליים, אל העממי, אל אופנת רחוב – דמנה גווסליה מבלנסיאגה עשה מזה קריירה – הרי שכל אלה נעדרים כמעט לגמרי מההיצע.

אין שום רמז לדרסינג־דאון. אפילו לא זכר לזכר העובד בהייטק, שמנסה לחקות את הופעתו הדלה של סטיב ג׳ובס. להפך – אלה בגדים של דרסינג־אפ, של הידור, של משרות משרדיות הנעוצות בכסף ישן. במבט קרוב אפשר גם לשים לב שמה שנדמה מלח הוא בעצם אדמירל.

ואם באליטיזם עסיקנן, לא מפתיע שמודל היופי של שנות ה־90 שב יחד איתו. הדוגמנים צעירים במופגן, דקי גו במופגן, לא מזמינים במופגן. יותר מכל, הקולקציות החדשות האלו ממחישות את קריסתה של אמת המידה והמוסר ששלטה כאן בעשור הקודם. זו שהאמינה שגיוון, הכלה וריבוי באמת יכולים לשנות את העולם ולהפוך אותו לטוב יותר.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


מינימליזם־מסחרי וסקסי

״הברק לא מכה פעמיים״; והייתי מוסיף – וגם הפרובוקציה לא. יש משהו מעורר רחמים בתהליך המיתוג החדש של גוצ׳י. אחרי שנים שבהן בית האופנה היה חתום על סגנון אובר־רומנטי וקיטשי מועצם, הוא מינה בשנה שעברה מעצב חדש (סבתו דה סרנו) והכריז על גישה אסתטית חדשה. זו מבקשת לקרוץ אל ימי המותג בסוף שנות ה־90 ובתחילת המילניום, ואפשר להגדיר אותה כמינימליזם־מסחרי וסקסי. הבעיה היא הפער בין הכוונות לתוצאה.

על פניו מדובר בשינוי סגנוני ומיתוגי הגיוני, ובמידת מה גם מבורך. עולם האופנה זולג אל עבר מבע מאופק יותר מחד (״יוקרה שקטה בלה בלה בלה״) ומחפצנת יותר מנגד (״מוסרנות היא כל כך 2021״). ההצעה החדשה של גוצ׳י אמורה לענות על שתי הקטגוריות גם יחד: בגדים מודרניים מאוד, עם שרבוב לשון חושני שבא לידי ביטוי בגזרות שמשאירות מעט מקום לדמיון, כמו לדוגמה אחד הפריטים הבולטים בקולקציית הביכורים של דה סרנו – מכנסונים מחויטים קצרצרים.

האתגר הגדול בבגדים מהסוג הזה – שתמיד דומים מדי לדברים שאנחנו כבר מכירים – הוא שהם אף פעם לא עומדים בזכות עצמם. הם אולי נראים טוב, עשויים טוב ומחמיאים, אבל יש להם יכולת קלושה לעורר עניין. המוצר עצמו, כשלעצמו, אינו מספיק. ולכן הוא צריך מסגרת התייחסות והקשר – קונטקסט במילים אחרות – שיפיחו בו חיים, אנרגיה ותשוקה.

טום פורד, שהיה המעצב הראשי של גוצ׳י בשנות ה־90, הבין את זה היטב. כאמריקאי שהוא, הבגדים שהוא היה חתום עליהם הם יותר לבישים ממסעירים: חליפות מחויטות, ג׳ינסים נמוכים ושמלות צינוריות א־לה־האלסטון. כדי להתמודד עם הגנריות היחסית שלהם, הוא עטף אותם בקמפיינים הפרובוקטיביים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. במידה רבה, מודעות הפרסומת האלו, שהיו מרוחות על כל ווג ושלט חוצות בזמנו, הן מה שהקהל רצה לקנות; הרבה יותר מאשר את הבגדים עצמם.

דה סרנו, שחשף השבוע את הקמפיין הראשון שלו עבור גוצ׳י, רמז שיש לו תוכניות דומות. את הבגדים הגנריים שלו הוא מבקש להציג בהומאז׳ לצילומי האופנה הגדולים של אז.

אבל אם פורד (וגם דולצ׳ה וגבאנה, למשל) העז לגעת בכל מה שהיה טאבו, דה סרנו מבקש לעשות סקסיות תוך שהוא מעביר אותה את פילטר התקינות הפוליטית שהדור הנוכחי ממזמן היה צריך להיפטר ממנו. וכך התוצאה היא לכל הפחות מאוסה, מזכירה עד כמה תשוקה אמיתית לעולם לא נוכחת בתלם.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden