כל מה שחשוב ויפה
פרסי ג׳קסון והאולימפיים. צילומים: דיסני+

פרסי ג׳קסון והאולימפיים: לא הגיבור שיציל את העולם

מהסדרה החדשה של דיסני+, שמבוססת על סדרת ספרים מצליחה שהכותב שלה הוא גם יוצר הסדרה - ציפינו לקצת יותר. אבל בעוד הפרק הראשון עוד עלול לסקרן, אלה שמגיעים אחריו יגרמו לנו להמשיך לצפות רק בגלל שכבר התחלנו. או שלא

בפתחה של ביקורת זו, הרשו לי להתנצל. הפרק האחרון של הסדרה שניצבת כאן על הגריל עלה כבר ב־31.1 בשירות הסטרימינג של דיסני+. האיחור נובע מהסיבה הפשוטה שלא מצאתי כל סיבה להמשיך ולצפות ב״פרסי ג׳קסון והאולימפיים״. כוח האינרציה וזרועו הארוכה של העורך הראשי הם אלה שהניעו אותי לנסות ואיכשהו להתמיד בצפייה בסדרה, עד לרגע שבו נכתבת שורה זו ממש. אחרי שהורדתי את האבן הזו מהלב, בואו נגיע לעיקר.

לפני שהיא סדרת טלוויזיה, ״פרסי ג׳קסון והאולימפיים״ היא סדרת ספרים מצליחה, פרי עטו של ריק ריירדן. לא מדובר בתנ״ך מודרני סטייל ״חולית״ או ״שר הטבעות״, אבל יש לה את עדת המעריצים הנאמנים שלה. אלו זכו לגרסת לייב אקשן של גיבורם האהוב כבר בשנת 2010 בסרט ״פרסי ג׳קסון וגנב הברק״ בבימויו של כריס קולומבוס.

על אף שקיבל ביקורות שליליות מכיוונם של המעריצים והמבקרים כאחד, ההצלחה היחסית שלו בקופות הולידה את סרט ההמשך ״פרסי ג׳קסון והמפלצות״ בשנת 2013, שזכה לביקורות מעט יותר חיוביות, אך לא סיפק סיבה מספיק טובה להפיק סרטי המשך נוספים. וכך, חלומם של המעריצים לחזות בגיבורם האהוב, בנו של פוסידון, נלחם באלים ובטיטנים יוונים – נגדע באחת. ואז הגיעה סדרת הטלוויזיה.

עשור לאחר הכישלונות ההם ותחת אותו האולפן (סוג של. הסרטים הופקו תחת אולפני המאה ה־20 שנרכשו על ידי דיסני ב־2017), פרסי מקבל הזדמנות נוספת לסחוף את המעריצים, כשריירדן בעצמו לוקח חלק פעיל בהפקה. סביר להניח שאם היוצר המקורי מתצפת על הכל בעין בוחנת – נקבל תוצר איכותי. אז זהו שלא. מה שהתחיל כסדרת נוער/ילדים חביבה, התגלגל במהרה במדרון חלקלק והפך לתוכן סביל מינוס, קצת משעמם ובעיקר נטול עלילה בעלת עמוד שדרה יציב.

פרסי, של הסדרה לפחות, הוא גיבור שמניעים אותו במרחב, ולא כזה שיוזם מהלכים. הוא לא עובר מסע גיבור משכנע וקשת הסיפור שלו מחופפת לחלוטין

הסיפור מתמקד בפרסי ג׳קסון (ווקר סקובל), בנו של פוסידון, אל הים היווני, אך בנקודת הזמן בה אנחנו פוגשים בו לראשונה, הוא עדיין אינו מודע לעובדה הזו. לאחר מספר היתקלויות לא נעימות ביצורים מיתולוגיים, אמו של פרסי מבינה שאין מנוס – עליו לדעת מהיכן הגיע ולאן עליו ללכת.

פרסי, כמו ילדים נוספים בסדרה, נקרא ״חצוי דם״. הכוונה היא לילדים שהם בחציים האחד בני האדם ובשני אלים. על פי כל האלים והיצורים שנלקחו הישר מהמיתולוגיה היוונית, ילדים אלה נחשבים למוקצים, וכך פרסי מוצא את עצמו במחנה לילדים כמותו – מחנה חצויי הדם. שם הוא מכיר את אנאבת׳ (ליאה סאווה ג׳פריס) וגרובר (ארי סימחדרי), סאטיר חביב ששם לו למטרה למצוא את פאן, אל הרועים.

לאחר שפרסי, שעדיין מנסה להבין מיהו ומהו, מואשם על לא עוול בכפו בגניבת הברק של זאוס (לאנס ראדיק המנוח), הוא יוצא למסע חוצה אמריקה יחד עם אנאבת׳ וגרובר כדי להוכיח את חפותו ולמנוע מלחמת חורמה בין האלים.

הצפייה בפרק הראשון עשויה לסקרן ולהכניס אתכם לעולמו המופלא של פרסי הצעיר. אך ככל שתתקדמו – תבינו שאליה וקוץ בה. כמי שלא קרא את חומר המקור, לא אוכל לעשות את ההשוואה המתבקשת. אבל בתור אחד שלא משוחד, לא הצלחתי להתחבר כלל לאף אחת מהדמויות, כל שכן לדמות הראשית, שתפקידה הוא להפוך את הצופה לחלק מהסיפור שלה, לגרום לו להתאהב בה ולפתח כלפיה איזשהו רגש של אכפתיות.

המשחק של ווקר סקובל הוא אנמי ולא משכנע בעליל. לרגע לא אכפת מה יקרה או לא יקרה לפרסי. הצפייה תהפוך במהרה לצפיית חובה רק כדי לסיים את הסדרה. התחלנו כבר, אז למה לא? (ומצד שני, למה כן?).

birds

לאורך הדרך נתקלים פרסי וחבריו בשלל יצורים מיתולוגיים שלמדנו להכיר בבית הספר: מדוזה גורגונה, כימרה, אכידנה ועוד רבים וטובים (או רעים). כולם מופיעים בכסות של בני אדם תמימים למראה, בכדי להתל בפרסי ולנסות להרוג אותו. שום סצנה, לרבות סצנות האקשן הלא מרשימות בלשון המעטה, לא סוחפת. האפקטים הממוחשבים ועיצוב המפלצות הם לא יותר מבסדר.

אבל מעל הכל, הסיפור והעלילה של ״פרסי ג׳קסון והאולימפיים״ מרגישים תלושים, אפילו בגבולות המדע הבדיוני והפנטזיה. פרסי, של הסדרה לפחות, הוא גיבור שמניעים אותו במרחב, ולא כזה שיוזם מהלכים. מדי פעם עולות במוחו הברקות והוא פותר בעיות. איך, כמה ולמה? הרי לפני כמה ימים הוא היה חסר כל יכולת. בנוסף, הוא לא עובר מסע גיבור משכנע וקשת הסיפור שלו מחופפת לחלוטין. לא שוכנעתי שהוא הגיבור שיציל את העולם ולא קניתי אותו בתור אישיות כריזמטית.

והנה לכם שורה, שנכתבה (וכנראה עוד תיכתב) יותר מדי פעמים השנה אבל אין מנוס מלכתוב אותה שוב: הסדרות שאנחנו מקבלים חדשות לבקרים תוצרת דיסני הן במקרה הטוב בינוניות ובמקרה הרע פשוט גרועות. ״פרסי ג׳קסון״ מצטרף לשורה ארוכה של תוכן בינוני, חסר לב פועם, חיוור ואנמי.


פרסי ג׳קסון והאולימפיים | דיסני+
יוצר: ריק ריירדן
8 פרקים; ארצות הברית, 2023
2 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. אריק

    שמח לעלות לכאן סקירה שאני כתבתי על הסדרה:
    קצת והרבה על "פרסי ג'קסון והאולימפיים"

    הסדרה מתוקה, כמו הסרטים המתוקים [אהבתי אותם, יש לי טעם רע], והספרים היותר מתוקים שכל מטרתם להנחיל את העבר המיתי היווני לילד בן זמננו. להעשיר את העולם בו חיים ילד אנלפבת מחד גיסא או גאון מחשב מאידך גיסא ושניהם בורים ועמי ארצות.
    בפרק בן 50 דקות, שמציג את "אחורי הקלעים" אומר הסופר באופן מפורש, פרסי ג'קסון הוא יצירה שהיא תולדה "של סיפורים שסיפרתי לבני." [מזכיר עץ ענק שרירדון נתלה בו, טולקין, אלא מה?!] וכן כמובן – הכל אמת, הכל אמת. הוא גם הוסיף שרצה להראות לבנו שגם ילדים עם ליקויי למידה יכולים להיות גיבורים.
    אז 8 פרקים
    רירדון והתסריטאי הלכו על המניע לפעולה בסיפורי מיתוס רבים, באגדות עם רבות ובמעשיות: הקווסט. יש דבר שיש להגיע אליו, להחזירו על מנת להיחשב כגיבור. במיתוס היווני, גלוריה אינו שם של אשה, זו מטרה מעצבת חיים ומייצרת עתיד שאין בו מוות, היעלמות או הדהות של האדם ומעשיו. אז להחזיר את האם האנושית מ"האדס", כי היא לא מתה [מתים אנושיים לעולם לא חוזרים – לא אצל היוונים ולא אצל היהודים. אלים זה סיפור אחר, ראה פרספוני, ראה דומוזי.] זו מטרת המסע הראשונית והחשובה מכל לפרסי, והחזרת הברק הראשון שנגנב מזאוס, לא פחות. זו מטרת המסע הרשמי אליו יוצא פרסי, שאגב כך יחזיר, אולי את אמו, ואז בשל תעלול מרושע של אריס, נוספו עוד שני חפצים: מגן והכובע של האדס. די הרבה לאדם אחד, אפילו הוא חצוי. הפרק האחרון מגלה לנו מי עמד מאחורי גניבת הברק, הקובע והמגן, מה שמטעין, רק עבור אלה שיודעים את המיתוס היווני, תחושות דיסטופיות-משהו. או במלים של חוכמולוג – רירדן משקף כאן תפיסה פוסטמודרניסטית קשה ביחס לפוסטמודרניזם ולסכנה האצורה בו, כן באחד הפרקים נטען, שמלחמת העולם השנייה היא ביטוי למלחמת האחים האולימפיים, לא פחות, כן.. במלים אחרות, מה שמתחת לעולם הסדר הנגלה והנוצץ מבעבע ומאיים תדיר.
    אגב, למי שלא יודע, חצויים יכולים להפוך לאלים, ראו הרקולס שאביו זאוס הפכו בסוף לאל.
    העלילה בנאלית וצפויה החל מתחילתה, אמצעה וסופה, גם המכשולים וההפתעות די צפויים בלשון המעטה. לכן, על התסריטאי ועל הבמאי ליצור משיכה אחרת אליה. אז כמובן שחקנים יפים, צעירים, ילדים בגיל המעבר – 12 – 15, טריים שעוד לא התבהמו בשוק הבשר ההוליוודי, כאלה שאפשר לראות ששחקנים סוטים לא שמו עליהם ידיים במסיבות הוליוודיות נוצצות, כלומר: תמימים לגמרי! בפרק "אודות" מרואיינים כל הורי הילדים, יש פיקוח הדוק שלהם על מה שקורה. הם למדו משהו ממייקל ג'קסון. [לא פרסי] ומתנועת ME2.
    המחלה ההוליוודית ששמה "יופי" באמת מעצבנת, אבל מבחינת הסדרה, זה מובהק יווני, שגם הם סגדו להרמוניה וליופי כערכים עליונים.
    תפאורה מטריפת שכל, ואני ממש מסכים. לראות את "האולימפוס" ממרומי הקומה האחרונה של "האמפייר סטייט בילדינג" בניו יורק. זו עבודה שמעמידה בצל הרבה מסכים מסדרות טלוויזיה למשל, או כמו שנאמר בפרק ה"אודות" – במקום לנסוע ל"ניו יורק" הבאנו אותה אלינו. אבל לא רק זה, יש נופים נהדרים, מציאויות נהדרות, שדומתן ראינו למשל ב"בשורות טובות" או בהפקות של סרטי חלל וכוכבים אחרים. במקביל לא נזנחה אמריקה הטובה, ולדעתי, יש בסדרה רפרור אולי אני מגזים ל"אלים אמריקאיים" בהם רק השוליים העירוניים והספר הם העיקר.
    דבר נוסף כמובן – איפור וגאונות במינימליזם, רק לזכור את מדוזה, הדמות הכי מפחידה מופיעה כאישה בעלת עיניים גדולות, שרק כובע עם סרט נמוך משוליו מסתיר את המוות שבה, או מהצד השני יצורי האימה הרודפים את פרסי.
    רפרורים מדליקים לאלה שיודעים:
    מי חתך את ראש המדוזה אז, ומי כרת ראשה היום?
    האחד בן אנוש ובנו של זאוס השני בן אנוש ובנו של פוסיידון, שני היריבים הכי גדולים [שכל-רגש].
    פרסאוס יוצא עם עזרת אתנה והרמס, את עזרת אתנה הוא מקבל דרך בתה, מהרמס את הנייקי המכונפים, אבל העוזר השני הוא שעיר עיזים, פאן, שהצליחו להעלים את הפאלוס הנוכח תדיר בגופו.
    הסיום ככל הסיומים – הגיבור שב הביתה, זוכה בנערה, במקרה שלנו באמו ומתכונן, כמו הרקולס למשימתו הבאה.
    והתקינות הפוליטית, היוונים לא היו מעלים בדעתם להפוך את זאוס לשחור, אבל באמריקה 2023 אין בעיה.
    אני מאוד נהניתי ואני ממליץ.
    בניגוד גמור לדעתי, יוני בינרט טוען שאין לה תקומה, בין היתר, השחקן הראשי. יש מן הצדק בדבריו, ילד בן 13 שאינו מודע למיניות שלו [תמימים לגמרי כתבתי למעלה] לא מושך המונים, גם זה שלא מראים עור שלו [חזה חשוף, רגליים חשופות – אבל השחקן עצמו בן 13, בכיתה ז' – זה יהיה אקט על גבול הפדופיליה.] בסרטים הגיבור היה מבוגר יותר, אז אפשר היה להפעיל מעין קסם מיני.
    וכן, השחקן דהוי, תקוע בעצמו, מדבר בקול {מפונק" ולענ"ד לא מבין כלל את הדמות ואת הכוחות הפועלים בה.
    בכל מקרה, כך בינרט פותח את הביקורת: – https://www.ynet.co.il/entertainment/article/s1ejuhlwa
    "
    גם כל אלי הפנתאון היווני לא יצילו את סדרת הפנטזיה הזאת משיממון גנרי​
    "פרסי ג'קסון והאולימפיים" מביאה למסך הקטן את סדרת הספרים האהובה של ריק ריירדן לבני נוער, והיא בהחלט מהווה שיפור לאחר צמד סרטי הקולנוע הגרועים שניסו לעשות זאת קודם. אלא שלאור חיוורונו של השחקן הראשי, אפקטים מיוחדים ירודים והיעדר כריזמה כללי, לא נותר אלא להמליץ עליה אך ורק לחובבי סדרת הספרים, שמחמת גילם וניסיונם המועט לא יתקוממו אל מול אלו​
    יוני בינרט|21.12.23 | 08:19"

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden