פרסי ג׳קסון והאולימפיים: לא הגיבור שיציל את העולם

בפתחה של ביקורת זו, הרשו לי להתנצל. הפרק האחרון של הסדרה שניצבת כאן על הגריל עלה כבר ב־31.1 בשירות הסטרימינג של דיסני+. האיחור נובע מהסיבה הפשוטה שלא מצאתי כל סיבה להמשיך ולצפות ב״פרסי ג׳קסון והאולימפיים״. כוח האינרציה וזרועו הארוכה של העורך הראשי הם אלה שהניעו אותי לנסות ואיכשהו להתמיד בצפייה בסדרה, עד לרגע שבו נכתבת שורה זו ממש. אחרי שהורדתי את האבן הזו מהלב, בואו נגיע לעיקר.

לפני שהיא סדרת טלוויזיה, ״פרסי ג׳קסון והאולימפיים״ היא סדרת ספרים מצליחה, פרי עטו של ריק ריירדן. לא מדובר בתנ״ך מודרני סטייל ״חולית״ או ״שר הטבעות״, אבל יש לה את עדת המעריצים הנאמנים שלה. אלו זכו לגרסת לייב אקשן של גיבורם האהוב כבר בשנת 2010 בסרט ״פרסי ג׳קסון וגנב הברק״ בבימויו של כריס קולומבוס.

על אף שקיבל ביקורות שליליות מכיוונם של המעריצים והמבקרים כאחד, ההצלחה היחסית שלו בקופות הולידה את סרט ההמשך ״פרסי ג׳קסון והמפלצות״ בשנת 2013, שזכה לביקורות מעט יותר חיוביות, אך לא סיפק סיבה מספיק טובה להפיק סרטי המשך נוספים. וכך, חלומם של המעריצים לחזות בגיבורם האהוב, בנו של פוסידון, נלחם באלים ובטיטנים יוונים – נגדע באחת. ואז הגיעה סדרת הטלוויזיה.

עשור לאחר הכישלונות ההם ותחת אותו האולפן (סוג של. הסרטים הופקו תחת אולפני המאה ה־20 שנרכשו על ידי דיסני ב־2017), פרסי מקבל הזדמנות נוספת לסחוף את המעריצים, כשריירדן בעצמו לוקח חלק פעיל בהפקה. סביר להניח שאם היוצר המקורי מתצפת על הכל בעין בוחנת – נקבל תוצר איכותי. אז זהו שלא. מה שהתחיל כסדרת נוער/ילדים חביבה, התגלגל במהרה במדרון חלקלק והפך לתוכן סביל מינוס, קצת משעמם ובעיקר נטול עלילה בעלת עמוד שדרה יציב.

פרסי, של הסדרה לפחות, הוא גיבור שמניעים אותו במרחב, ולא כזה שיוזם מהלכים. הוא לא עובר מסע גיבור משכנע וקשת הסיפור שלו מחופפת לחלוטין

הסיפור מתמקד בפרסי ג׳קסון (ווקר סקובל), בנו של פוסידון, אל הים היווני, אך בנקודת הזמן בה אנחנו פוגשים בו לראשונה, הוא עדיין אינו מודע לעובדה הזו. לאחר מספר היתקלויות לא נעימות ביצורים מיתולוגיים, אמו של פרסי מבינה שאין מנוס – עליו לדעת מהיכן הגיע ולאן עליו ללכת.

פרסי, כמו ילדים נוספים בסדרה, נקרא ״חצוי דם״. הכוונה היא לילדים שהם בחציים האחד בני האדם ובשני אלים. על פי כל האלים והיצורים שנלקחו הישר מהמיתולוגיה היוונית, ילדים אלה נחשבים למוקצים, וכך פרסי מוצא את עצמו במחנה לילדים כמותו – מחנה חצויי הדם. שם הוא מכיר את אנאבת׳ (ליאה סאווה ג׳פריס) וגרובר (ארי סימחדרי), סאטיר חביב ששם לו למטרה למצוא את פאן, אל הרועים.

לאחר שפרסי, שעדיין מנסה להבין מיהו ומהו, מואשם על לא עוול בכפו בגניבת הברק של זאוס (לאנס ראדיק המנוח), הוא יוצא למסע חוצה אמריקה יחד עם אנאבת׳ וגרובר כדי להוכיח את חפותו ולמנוע מלחמת חורמה בין האלים.

הצפייה בפרק הראשון עשויה לסקרן ולהכניס אתכם לעולמו המופלא של פרסי הצעיר. אך ככל שתתקדמו – תבינו שאליה וקוץ בה. כמי שלא קרא את חומר המקור, לא אוכל לעשות את ההשוואה המתבקשת. אבל בתור אחד שלא משוחד, לא הצלחתי להתחבר כלל לאף אחת מהדמויות, כל שכן לדמות הראשית, שתפקידה הוא להפוך את הצופה לחלק מהסיפור שלה, לגרום לו להתאהב בה ולפתח כלפיה איזשהו רגש של אכפתיות.

המשחק של ווקר סקובל הוא אנמי ולא משכנע בעליל. לרגע לא אכפת מה יקרה או לא יקרה לפרסי. הצפייה תהפוך במהרה לצפיית חובה רק כדי לסיים את הסדרה. התחלנו כבר, אז למה לא? (ומצד שני, למה כן?).

לאורך הדרך נתקלים פרסי וחבריו בשלל יצורים מיתולוגיים שלמדנו להכיר בבית הספר: מדוזה גורגונה, כימרה, אכידנה ועוד רבים וטובים (או רעים). כולם מופיעים בכסות של בני אדם תמימים למראה, בכדי להתל בפרסי ולנסות להרוג אותו. שום סצנה, לרבות סצנות האקשן הלא מרשימות בלשון המעטה, לא סוחפת. האפקטים הממוחשבים ועיצוב המפלצות הם לא יותר מבסדר.

אבל מעל הכל, הסיפור והעלילה של ״פרסי ג׳קסון והאולימפיים״ מרגישים תלושים, אפילו בגבולות המדע הבדיוני והפנטזיה. פרסי, של הסדרה לפחות, הוא גיבור שמניעים אותו במרחב, ולא כזה שיוזם מהלכים. מדי פעם עולות במוחו הברקות והוא פותר בעיות. איך, כמה ולמה? הרי לפני כמה ימים הוא היה חסר כל יכולת. בנוסף, הוא לא עובר מסע גיבור משכנע וקשת הסיפור שלו מחופפת לחלוטין. לא שוכנעתי שהוא הגיבור שיציל את העולם ולא קניתי אותו בתור אישיות כריזמטית.

והנה לכם שורה, שנכתבה (וכנראה עוד תיכתב) יותר מדי פעמים השנה אבל אין מנוס מלכתוב אותה שוב: הסדרות שאנחנו מקבלים חדשות לבקרים תוצרת דיסני הן במקרה הטוב בינוניות ובמקרה הרע פשוט גרועות. ״פרסי ג׳קסון״ מצטרף לשורה ארוכה של תוכן בינוני, חסר לב פועם, חיוור ואנמי.

---

פרסי ג׳קסון והאולימפיים | דיסני+
יוצר: ריק ריירדן
8 פרקים; ארצות הברית, 2023
2 כוכבים