כל מה שחשוב ויפה
לאהוב פשוט. צילומים: קולנוע חדש
לאהוב פשוט. צילומים: קולנוע חדש

״לאהוב פשוט״: שאלות פילוסופיות במבחן המציאות

סרטה של הבמאית מוניה שוקרי הוא לכאורה, כשמו, סיפור אהבה פשוט בין אישה בשנות ה־40 לחייה לגבר ששונה מאוד מבעלה. אבל בעוד אהבה היא אולי פשוטה, החיים הם מורכבים, ומובילים אותה למסע שסופו בגילוי העצמי

״לאהוב פשוט״, סרטה של מוניה שוקרי, מצא חן בעיניי כבר ממבט ראשון. הכניסה של המצלמה לעולמם של אנשים בגילאי ה־30 וה־40 לחייהם, כאינדיבידואלים בתוך העולם המשפחתי המחייב, הוא משהו שאני מצפה לו די הרבה – וקורה די מעט. הציפייה מאנשים שחצו את גיל 30/40 להשתנות, כשלמים, יפים, הכמהים לאהבה בתוך חוזה הנישואין ומחוץ להגדרות המשפחתיות, היא אותנטית, אבל המורכבות שלה לא מוצגת לנו לעיתים קרובות.

״לאהוב פשוט״ לא נזהר ולא מנסה ליפות את הכבלים החברתיים במרחב הזה של אמצע החיים, אלא מביט במורכב בפיכחון עוצמתי ומלא. רק קריאת ביניים קטנה לפני שנמשיך – זהו לא סרט לשמרנים. שזה כבר אומר שהוא מצוין.

במרכז הסרט סופיה (מגלי לפין־בלונדו), גיבורה אצילית ומאתגרת מוסכמות שנשואה לקסאבייר (פרנץ וילאם ראומה). הזוג הוא חלק ממילייה אינטלקטואלי ובארוחת ערב קלילה עם חברים, כמרצה לפילוסופיה לגיל השלישי, תתגלה סופיה כמי שמערערת על המציאות עם תרחישים שרובינו מדחיקים. הסרט נפתח בשאלות קיומיות, תוך כדי טלוויזיה דלוקה וצעקות של ילדים ברקע. כבר בפתיח הזה אנחנו עדים באופן קולנועי לאופן בו המציאות – הזוגיות, הילדים, השגרה – משתיקה את הדיון הפילוסופי אודות השאלות הבוערות שמעסיקות את כולנו. המציאות שתפקידה האמיתי הוא להעיר אותנו, אבל בפועל פעמים רבות מכבה אותנו, בכל מה שקשור לחיפוש אחרי עצמנו הבלתי תלוי.

באותו ערב, יחזרו סופיה וקסאבייר ברכבם הביתה, כשסופיה היא הנהגת. הנסיעה הזאת, על שלל הדימויים, הצללים והאורות שיופיעו בה, יסמלו את יציאתה למסע הנשי והמיני שלה, מסע שהוא גם המסע של הסרט. לזוג בית קיץ שצריך לשפץ, וכשסופיה מגיעה אליו למחרת לבדה, היא פוגשת את סילבן (פייר־איב קרדינל), גבר פשוט ושרמנטי, מיני וסוחף באופן שבלי שתבין איך, היא הופכת באמצעותו לחסרת שליטה על רגשותיה.

״לאהוב פשוט״ הוא לכאורה סיפור בגידה טריוויאלי, שמשמעותו עזיבת האחד עבור האחר, אלא שהסיפור הוא יותר ביטוי לחידה פסיכולוגית־פילוסופית שהפיזי בו הוא עוד רובד

הסרט מתעכב באופן שלא עושה הנחות על צרכיה הרגשיים והמיניים של סופיה, כאישה המודעת לעצמה ולסובבים אותה, זו שאוהבת את החיים ומפרגנת להם בפתיחות אינסוף אבל זקוקה לאחר כדי לממש ולהגיע לאותו עינוג פנימי הטומן בחובו מסתורין. סילבן הוא לא פילוסוף והוא לא דורש מעבר לפרקטיקה עצמה של האהבה, וזה בדיוק מה שתופס את סופיה לא מוכנה.

אנדריאה דבורקין כותבת שהקונפליקט בין גברים לנשים הוא ברוטלי. ״הז**ן הרגיל, על ידי הגבר הרגיל, נתפס כאקט של פלישה ותפיסת בעלות המתחולל כביזה״. תובנה מיוחדת זו בנוגע לפסיכולוגיה המינית של הזכרים מושווית לחוויה המינית של הנשים וזוכה לאישוש ממנה בסרט. עבודת הבימוי של הסצנות האינטימיות עוסקות בכוח וכניעה ובממד הזה (או המיטה הזאת) שבו סופיה נשלטת, מרצונה או בעל כורחה.

האופי והסגנון האישיותי והמיני השונה של קאסבייר ושל סילבן הוא גם ביטוי למעמדות החברתיים השונים שמהם מגיעים השניים. שניהם ניצבים כשתי פרשנויות שונות לאהבה, פרשנויות שגם מוציאות מסופיה שתי נשים שונות. ״לאהוב פשוט״ הוא לכאורה סיפור בגידה טריוויאלי, שמשמעותו עזיבת האחד עבור האחר, אלא שהסיפור הוא יותר ביטוי לחידה פסיכולוגית־פילוסופית שהפיזי בו הוא עוד רובד.

אם תרצו רמז, בהתחלה, באמצע ובסוף – הביחד הוא לבד והאחר הוא הפרטנר לחוויה שעשויה להשתנות ולשנות צורה. מעבר לזה, אנחנו משתנים כל הזמן וכך גם החוויה הרגשית שלנו. הסיפור הפשוט הזה הוא בכל זאת חידה פסיכולוגית קשיחה או כמו שסופיה מסבירה באחת מההרצאות שלה: ״אנחנו משתוקקים כל עוד הדבר שאליו אנחנו משתוקקים בלתי מושג. לכן גם פרידה תגרום לנו להשתוקקות לאדם שעזבנו (כמו גם לחלק היחסי בנו שנותר בו)״.

המוות השקט של האני

מעבר לאהבה, במוקד הסרט עומדים החיים החברתיים והמיניים של אנשים באמצע החיים, מה שקצת מזכיר את הסדרה האהובה ״שלושים ומשהו״. תהליכי השינוי שעוברת סופיה נתקלים בציפיות החברתיות ופוגשים בזוגיות של חברתה הטובה, חבריה, חמה וחמותה ועוד.

הייצוג של האימהות בסרט גם הוא מעניין (אמא שלה, אמא של קאסבייר ואמא של סילבן) משום שגם הוא מהווה סוג של שיקוף (הזיקנה נוכחת בסרט, ואיתה השאלה עם מי נרצה להזדקן או איך נרצה שתראה הזיקנה שלנו). לצד זה, הסיפור נע על ציר פילוסופי באמצעות ההרצאות שמעבירה סופיה על מושאי האהבה והתשוקה, מאריסטו ועד שפינוזה.

מת׳יו בויל כותב על שקיפות כתופעה וכבעיה. גארת׳ אוונס הבחין בכך שבדרך כלל אנחנו מייחסים לעצמנו אמונות לא על ידי ראיות הנוגעות למצבים הפסיכולוגיים שלנו, אלא באמצעות עובדות לא פסיכולוגיות. זה קורה כי המבט של האדם מופנה כלפי חוץ, אל העולם. השיפוט התפיסתי נעשה בקורלציה הדוקה עם המצב בזמן נתון. התופעה הזו היא שקיפות של ידע עצמי לא מוסבר.

הפתרון שבויל מציע לבעיית השקיפות שואב השראה מהרעיון של סארטר לגבי תודעה עצמית – ההבחנה בין ידע ״שקט״ לבין ידע ״מפורש״. היכולת שלנו להכיר את המוח שלנו קשורה ליכולת שלנו להכיר את העולם, מכיוון שהמודעות שלנו לעולם כרוכה בסוג של מודעות עצמית מרומזת – וזו המודעות שעליה אנחנו מסתמכים.

אחד הדברים היפים ב״לאהוב פשוט״ הוא השימוש בצללים ואורות כתומים שמזכירים עבודת תיאטרון, כמו גם את דמדומי הנפש והמודעות העצמית. שוקרי שמניחה בפנינו מראה, מציעה לנו את הפתרון של להיות נאמנות לעצמנו. מבחינה פילוסופית, זה הפתרון הנצחי.

birds

הנוסחה של חיים אינטלקטואלים ובורגנים היא נוסחה של נוחות. אנחנו פועלים בקטן מתוך מחשבה שזוהי הדרך הבטוחה ביותר לחיות, כשלמעשה זה המקום הכי פחות בטוח להיות בו, משום שהידוע הוא גם לפעמים המוות השקט של האני. להסתכן פירושו לחיות ואם לא נסתכן, אנחנו עשויים להפסיד את החוויה העוצמתית הזו של הגילוי העצמי.

סופיה מבינה את זה, ורוצה ללכת עם זה עד הסוף, אבל גם שם היא פוגשת לבסוף את עצמה. הנסיעה ברכב, לקראת סוף הסרט, כשלצידה סילבן – הפעם הוא נוהג, אינה שונה בהרבה מהנסיעה שבה נפתח הסרט עם קסאבייר. אבל המעמד של סופיה כאישה שההגה בידיים שלה השתנה וכשהיא מבינה את זה – היא מעדיפה לצעוד לבדה.

איינשטיין כתב לבתו שהמדע לא יכול להבין את זה אבל הסוד הגדול של היקום הוא אהבה. גם תיאוריות לכאורה ודאיות אינן מוחלטות, משום שהן עשויות להשתנות בגלל תנודה, מבט, כוונה או מחשבה. ואיינשטיין, אני מזכירה למי ששכח – היה רומנטיקן חסר תקנה ומרובה מאהבות. אולי גם זו הייתה חלק מהגאונות שלו.


לאהוב פשוט
בימוי: מוניה שוקרי
111 דקות; קנדה/צרפת, 2023
4.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden