כל מה שחשוב ויפה
צילומסך מתוך עמוד האינסטגרם של קנדל ג׳נר
צילומסך מתוך עמוד האינסטגרם של קנדל ג׳נר

The Critical F // כשלא רוצים לרצות את כולם

איך נזנח מחנה השמאל גם בתעשיית האופנה, למה בית האופנה ברברי עדיין מדשדש, מה מתדלק את טרנד הפרוות החדש ואיזו מגמה עומדת לרשת את אופנת הרחוב הספורטיבית?

ביוגרפיה של טרנד

שבועות האופנה לחורף הבא הם דוגמה מצוינת, המחשה של ממש, לביוגרפיה של טרנד. בהתחלה הוא נראה חשוב מאוד, משמעותי, מלהיב ופורץ דרך. בשלב שני הוא נעשה לנחלת הכלל, ומשום שלא נעים להתעלם ממנו – ממשיכים לאמץ אותו בכוח. בשלב שלישי, לאף אחד כבר לא באמת אכפת ממנו.

זה, בגדול, מה שקרה לכל תנועת אופנת הצדק של תחילת המאה ה־21. אחרי שזו הניפה את דגל הגיוון וההכלה, את דגל (איסור) הפרוות, את דגל אי־ההחפצה, את דגל הדאגה לסביבה, מתברר – שוב – שמוסר, כמו אופנה, הוא תמיד תלוי זמן.

מתוך שבוע האופנה במילאנו, ותחילתו של שבוע האופנה בפריז, עולה תמונה ברורה – אנחנו נמצאים בשלב השלישי. בניגוד לשבועות האופנה הקודמים, מעצבים ובתי אופנה אפילו לא מנסים להעמיד פנים. הקולקציות בסיבוב הזה הן אגרסיביות, מחייבות ומנסחות הבדלים: הבדלים בין מעמדות, הבדלים בין תפיסות אסתטיות, הבדלים בין גופים, הבדלים בין שווים יותר לשווים פחות.

אלה לא קולקציות ידידותיות והן לא מתאימות לכל אחד. למרות הטון המינימליסטי, מבט ארוך יגלה שזו לא אופנה קלה ללבישה. זו אופנה מהודרת ומלחיצה; אופנה המזכירה פסיעה לתוך בוטיק יוקרה בפריז שיש בו שקט מצמית ומבטים רעים, מהסוג שמחייב אותנו כל הזמן לבדוק האם אנחנו עומדים בסטנדרטים שלו או שלא.

בהקשר הזה, לא רק הירוק חאקי, שהפך לצבע הבולט ביותר העונה, רמז לאווירה המיליטריסטית, לאווירה החריפה והלא־מתנצלת שלקחו על עצמם מעצבים (ובהקשר הזה מצטיינת הקולקציה של פראגמו; החגורות העבות הן הברקה). אלא גם הצלליות אולטרה־מיניות (השקופים בסן לורן, המיקרו־מיני בגוצ׳י ובכל מקום אחר), גם השימוש השופע בעור ופרווה, וגם קידומן של צלליות מורכבות, שנועדו לאלף את הגוף (למשל בז׳יל סנדר או בוטגה ונטה).

האמת היא, שכשלא רוצים לרצות את כולם מתגלה אופנה בעלת שיניים. יש לה יתרונות ויש לה חסרונות. אבל לפני שרצים לרדוף את המעצבים ולהאשים אותם באובדן הדרך, כדאי לזכור דבר מה חשוב מאוד שנוטים לשכוח – המעצבים הגדולים באמת הם אלה שעונים לדרישות הקהל. הוא, ורק הוא, זה שמכתיב מה נכנס לאופנה, ומה יוצא ממנה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


פלטת צבעים מאוזנת ו״בריטית״ מאוד

״טוב יותר, אבל ספק אם זה מספיק״. אפשר לומר שהמשפט הזה מתמצת את השיח ברשתות החברתיות אחרי התצוגה השלישית (והקולקציה החמישית בסך הכל) של המעצב דניאל לי לבית האופנה הבריטי ברברי.

על הנייר היה שם חלק ממה שצריך – כמה מעילים נחשקים מאוד (במיוחד אלה העשויים שירלינג), פלטת צבעים מאוזנת ו״בריטית״ מאוד של חומים, ירוקים, מאובקים (ובלי הכחול המנג׳ס והמתאמץ של העונות הקודמות), ואפילו כמה מחויטים טובים. אבל המאמץ לשוות לנעשה קוליות באמצעות קריצה אל תרבויות הרחוב והפאנק של אנגליה, אל הזעם הבריטי, חיבל בתוצאה הסופית. ללי אין את הנשמה השרופה שהייתה לוויויאן ווסטווד ולאלכסנדר מקווין.

לי הובא אל ברברי מבית האופנה בוטגה ונטה כמושיע. הוא היה אמור להיות זה שיחזיר את בית האופנה המדשדש, הגדול ביותר של אנגליה, לחזית תעשיית היוקרה. אבל כמות התקוות שתלו בו – כמי שהיה אחראי בבוטגה ונטה לשלל להיטי שוק כמו תיקי הפאוץ׳ ההם – נתקלה במציאות המורכבת.

ברברי הוא בית אופנה הרבה יותר גדול מבוטגה ונטה, ומתוך כך הוא אמור לפנות לקהל הרבה יותר רחב. זו הסיבה מדוע המיתוג החדש והכיוון הסגנוני שאליו משך לי בקולקציות לא צלחו עד כה: הקמפיינים מגורענים וריאליסטיים יתר על המידה, העיצובים מתחכמים מדי, ומעל הכל חסר בכיוון הזה את מינון הפופיות ופופולריות שנדרש מבתי אופנה בסדר גודל כזה. יש משהו מנוכר מאוד, שלא לומר עצוב, בברברי של לי.

אין ספק שברברי, כמותג, משתדלים מאוד. מלבד השינוי ברוח הקולקציות, נעשים שם מאמצי מיתוג מחודש יוצאים מגדר הרגיל (כולל השתלטות מעוצבת על כל מיני מוסדות, כשהאחרון בהם הוא הכלבו הרודס בלונדון). אבל אלה עדיין משחזרים את בעיית הזהות שמלווה את המותג כבר 20 שנים – האם זה מותג של אופנת מעצבים אליטיסטית ומתקדמת, האם זה מותג של אופנת רחוב שקורצת לקהל צעיר יותר, או האם זה מותג שאמור לספק לנו מעילי טרנץ׳ עשויים היטב, שכל מעלתם היא להגן עלינו באלגנטיות בפני הגשם?

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


איך מכשירים את השרץ וחוזרים ללבוש פרווה 

החוק הראשון באופנה? לעולם לא להתחייב על שום דבר. או כמו שאמרה לי פעם אחת המרצות שלי בתואר השני – ״כשמשהו הוא באופנה, הוא תמיד נראה כמו הדבר הנכון והמוסרי והיפה. הוא נחווה כאמת. ואז הוא חולף ומוחלף באמת מידה אחרת לנכון, למוסרי וליפה״.

סביר להניח שיש כמה מנהלים בכירים שדופקים כעת את הראש שלהם על השולחן. אי־אז, סביב שנת 2020, אופנת ההתנגדות לפרוות הייתה בשיאה. בתי אופנה רבים כמו גוצ׳י, ורסצ׳ה, מייקל קורס, ואפילו זארה, אחרים הכריזו בכותרות ענק שהם מוותרים לגמרי על פרוות אמיתיות. 

בדיעבד היה זה צעד יח״צני, לא צעד מוסרי. בדיקה מעמיקה בזמנו העלתה שפרוות מהוות אחוז זעיר מהקף המכירות של בתי האופנה המצוינים, מה שאיפשר להם לזכות בתשומת לב ציבורית ניכרת מבלי לעשות שום ויתור כואב (ומאותה סיבה – זה מה שמסביר מדוע קבוצת לואי ויטון, שמחזיקה בין היתר גם בדיור ופנדי, מעולם לא יצאה בהכרזה דומה. פרוות מגלגלות שם הרבה, אבל הרבה, יותר כסף).

אבל כעת, ארבע שנים לאחר מכן, פרוות זוכות לעדנה מחודשת. רק בשבוע האחרון פרסמו האתרים ביזנס אוף פאשן והיי סנובייטי מאמרים שסובבים סביב העניין ההולך וגובר בפרוות, שבא לידי ביטוי במכירות מיוחדות, בחיפושים ברשת החברתית ובתצוגות האופנה החדשות. שבוע האופנה בניו יורק לחורף הבא, שנמצא כעת בשיאו, כלל אין־ספור פריטי פרווה.

בעוד שנהוג לומר שהתופעה קשורה לטרנד אשת־המאפיונר, האמת היא שפרוות ניכרות גם במלתחה הגברית, למשל בקרב שחקני ספורט מקצועיים וכדורסלנים מהאן.בי.איי, שהוכתרו כבר ממזמן בתור קובעי הטעם החדשים של הדור.

שאלת השאלות היא איך מכשירים את השרץ וחוזרים ללבוש פרווה. לאנושות, מסתבר, שלל דרכים. אחת מהן נובעת מהפופולריות העצומה של אופנת יד שנייה, שמזמן הפכה שווקי פשפשים מקומיים לתופעה גלובלית. צרכנים רבים – וגם מעצבים, אגב – מוצאים שהדרך לחזור וללבוש פרווה עוברת בפרוות משומשות, שזמינות לקהל רחב הודות לאתרים כמו דה ריל־ריל או וסטייה קולקטיב.

דרך נוספת היא לאמץ פרוות הנחשבות מוסריות יותר, כמו למשל שירלינג (פרוות כבשים), בדומה לזו שלבשה קנדל ג׳נר, או פרוות ארנבים המשמשים לתעשיית המזון. וכמובן – אפשר גם לאמץ פרוות מזויפות, נוסח המעיל השחור של דואה ליפה.

אבל כמו שגם ארגונים כמו פטה יודעים, אפילו פרווה מזויפת היא לא פיתרון מספיק טוב. מילא שהיא עשויה פלסטיק שאינו מתכלה, פרווה מזויפת עדיין מעוררת את החשק הפטישיסטי לפרוות, מה שמתדלק בעקיפין את הפופולריות שלהן; וזו צפויה רק ללכת ולהתגבר. אחרי הכל, אנשים הם הרבה פחות ערכיים מכפי שהם חושבים שהם.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


הדבר היחיד שהוא תמיד באופנה הוא אירוניה 

העשור השני של המאה ה־21 ראה את הנסיקה האדירה של מותגים כמו אדידס ונייקי. אלה עברו מהמשבצת הטבעית שלהם – ביגוד ספורט ופנאי – אל הלב הפועם והעיקש של האופנה בקפיטל־אף. מילא שמעצבי אופנה ובתי יוקרה הושפעו בשנים האלה מאוד מבגדי ספורט (עד לרמה שהוכרזה קטגוריית ביגוד חדשה – אלת׳לז׳ר), אלא שרבים מהם גם רקחו עם מותגי ספורט נגישים ופופולריים קולקציות משותפות ויקרות להחריד – לרבות גוצ׳י ובלנסיאגה עם אדידס או ז׳קמוס וצ׳יטוסה אבה (סקאיי) עם נייקי.

אבל בגדי ספורט של חדרי כושר (או לריצה בטיילת בזמן קורונה) כבר שייכים לאתמול. אמנם החיבה לפעילות גופנית אינה משה מסדר היום, אבל היא בהחלט משנה את פניה. תהליך דומה לזה שעברו נייקי ואדידס חווים כעת מותגים כמו דה נורת׳ פייס, פטגוניה או ארקטריקס, שמתמחים בלבוש פרקטי וענייני, המיועד להייקינג וטבע.

גם הפעם מתקיים מהלך כפול. מצד אחד, המותגים המתמחים בלבוש ייעודי להייקינג הולכים וזולגים אל עבר האופנה, ומפתחים קווים שמשמרים את הלוק אבל מיועדים לעיר; ומנגד – מותגי אופנה פר־אקסלנס הולכים ומאמצים את השפה שלהם, כמו למשל הקולקציה האחרונה שהציג המעצב טוד סניידר.

ומה אותה שפה כוללת? נעלי טיפוס הרים, מעילי רוח ופרקה, מכנסי דגמ״ח ושלל פיתוחים שנשענים על טכנולוגיות טקסטיל חסין־מים. המגמה, שהחלה בשוליים לפני שנים אחדות, כבר מזוהה בשם ייעודי – גורפקור (״גורפ״ הוא כינוי לתערובת אגוזים ופירות עתירת אנרגיה שמנשנשים בזמן הייקינג).

קשה שלא לקרוא את המגמה הזו בפראפרזה על התובנות של חוקר התרבות ג׳קסון לירס. גם הוא שם לב שהחיים בעיר הגדולה יכולים להביא לתוגה גדולה, שכן העיר מנתקת אותנו מהפעולות ההכרחיות לקיום שלנו. הכל בעיר מתווך באמצעות כפתור, סלולרי או יד נעלמה. אוכל מופיע בחנויות מוכן בקופסאות. אור בדירות שלנו נדלק לחיצת מתג. גם חימום. 

אנחנו לא יודעים בדיוק איך הדברים האלה קורים או מי עשה אותם או איך עשו אותם. הם פשוט מופיעים ואנחנו צורכים אותם. בלי שצריך לחטוב, לשתול, לחוות באמת את התהליכים שבוראים את כל אלה. פלא אם כך שאנחנו צריכים לצאת מהעיר כדי להתחבר?

אבל באופנה כמו באופנה, הדבר היחיד שהוא תמיד באופנה הוא אירוניה. הבגדים שאנחנו עכשיו מבקשים לאמץ חושפים את התשוקה שלנו לטבע, אבל הם זוכים לטיפול כה מסוגנן שהדבר הראוי ביותר לעשות איתם הוא לשבת בבית, או לכל היותר במסעדה מצוידת היטב.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. שושי

    הקישורים לאינסטגרם לא עובדים

    1. yuval saar

      הי שושי, אצלנו הם עובדים. ננסה לבדוק מה הבעייה

  2. שושי

    הי יובל, בכרום כן רואים תמונות ואפילו בלי להקיש. אני מעדיפה את דפדפן פיירפוקס. יש אתרים שבהם אין תמונות אך יש קישורים לאינסטגרם

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden