כל מה שחשוב ויפה

חנן אופנר // על דעת הקהל: אנו

בעבודת הווידיאו ״על דעת הקהל: אנו״ יצר חנן אופנר בית כנסת שבו כל המתפללים הם דמות אחת - הוא עצמו. לטובתה הוא גם נכס תפילה שנקראת מדי שבת בבית הכנסת, והוסיף לה טקסט משלו

הפרטים הטכניים

״על דעת הקהל: אנו״ – עבודה שהתחילה כפרויקט גמר בבית הספר לתיאטרון חזותי, הוצגה בפסטיבל אינטימדאנס 2021, בפסטיבל ירושלים לקולנוע קווירי 2023 ובמסגרת אירועים ותערוכות בגלריות.

מי אני

חנן אופנר, יליד 1990. אמן וידיאו ומיצב, צלם, עורך וידיאו ואנימטור. בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי. עבודותיי הוצגו במספר פסטיבלים ותערוכות קבוצתיות.

חנן אופנר, על דעת הקהל: אנו. צילומים: פלג זלנפרוינד

חנן אופנר, על דעת הקהל: אנו. צילומים: פלג זלנפרוינד

העבודה

העבודה התחילה כפרויקט גמר בבית הספר לתיאטרון חזותי. בשנה שלפניה יצרתי עבודת וידיאו שבה ריפררתי לציור ״הריקוד״ של מאטיס. את דמויות הנשים האדומות בציור החלפתי בהכפלה של דמותי ובאמצעות אנימציית קאט אאוט הנפשתי את המחול. בדיעבד שמתי לב שיצרתי מעין ריקוד חסידי. הבנתי שגם כשאני מתעסק עם רפרנסים מובהקים מתולדות האמנות – אני תמיד חוזר לביוגרפיה האישית שלי בצורה כזו או אחרת.

שנה לאחר מכן, כשעבדתי על פרויקט הסיום, החלטתי ללכת למקום ישיר יותר ולייצר בית כנסת שבו כל המתפללים הם דמות אחת. מתוך הפרדוקס הביוגרפי שלי שבו מצד אחד יש חיבור חזק לבית כנסת ולתפילה ומצד שני יש תחושת חוסר שייכות עמוקה לדבר – הפתרון עבורי היה ליצור בית כנסת עם מניין מתפללים שכולם הם אני, כך שארגיש בו בנוח.

birds

מטבע הדברים, העבודה מתעסקת בקהל ובמקומו של היחיד אל מול הקהילה, לכן החלטתי לנכס לעבודה על תפילת ה״מי שברך״ לקהל, תפילה שבה החזן מברך את הקהל בכל שבת בבית הכנסת. הוספתי לה טקסט משלי וכך נבנה העיסוק בזיכרון, טראומה ואופני התמודדות עם ביוגרפיה הנכפית עלינו, ועם זו שאנחנו בוחרים לעצמנו:

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבותֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב. הוּא יְבָרֵךְ אֶת כָּל הַקָּהָל הַקָּדושׁ הַזֶּה עִם כָּל קְהִלּות הַקּדֶשׁ. הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנותֵיהֶם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם. וּמִי שֶׁמְּיַחֲדִים בָּתֵּי כְנֵסִיּות לִתְפִלָּה. וּמִי שֶׁבָּאִים בְּתוכָם לְהִתְפַּלֵּל. וּמִי שֶׁנּותְנִים נֵר לַמָּאור וְיַיִן לְקִדּוּשׁ וּלְהַבְדָּלָה וּפַת לְאורְחִים וּצְדָקָה לָעֲנִיִּים. וכל מי שאיחר לעבודה וכל מי שדאג ליום מחלה ומי שתוכו מלא שברים ומי שלקח סוכריות מזרים ומי שגלגל עיניו מעלה ומי שהיה שם ושתק ומי שהיה שם וצרח עד שלא נשאר לו קול ומי שזה חזר לו בלילה בחלום עד שבסוף הפסיק לישון ומי שזה חזר אליו לגוף ונשאר עוור לשארית ימיו ומי שהלך אחרון ומי ששרד כדי לספר ומי שנפל למשכב ולא זכר ומי שהחליק במדרגות ובא מדמם לעבודה ולא הוציא יום מחלה וְכָל מִי שֶׁעוסְקִים בְּצָרְכֵי צִבּוּר בֶּאֱמוּנָה. הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא יְשַׁלֵּם שכָרָם וְיָסִיר מֵהֶם כָּל מַחֲלָה וְיִרְפָּא לְכָל גּוּפָם וְיִסְלַח לְכָל עֲונָם. וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשה יְדֵיהֶם עִם כָּל יִשרָאֵל אֲחֵיהֶם. וְנאמַר אָמֵן:

את שמה של העבודה לקחתי מהמשפט הפותח את תפילת יום הכיפורים ״על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מטה ובישיבה של מעלה אנו מתירים להתפלל עם העבריינים״ – שוב, מתוך ניסיון נואש להפוך את האל־ביתי למוכר ולהרגיש חלק על אף הזרות.

תעבירו את זה הלאה

הייתי שמח להקרין את העבודה בבית כנסת אמיתי וכך אולי לסגור מעגל ולהשלים סוף סוף עם המורכבות הזו, אבל אולי גם פסטיבל סרטים יהודי מעניין יוכל לעשות עבורי את הסגירה הזו.

צילום: נעה חלפי

צילום: נעה חלפי

Free Hugs. צילום: חנן אופנר

Free Hugs. צילום: חנן אופנר

פלוס אחד

בשנת 2020 הצגתי יחד עם ישראל ארלנגר את עבודת הווידאו Free Hugs בתערוכה בגלריית דוד ילין בירושלים, במסגרת תערוכה קבוצתית באוצרותה של נאוה ט. ברזני. בעבודה הופיע ישראל במרכז הפריים, צלוב וכמעט עירום, ועל החזה שלו נכתב Free Hugs. הסאונד התבסס על ראיונות שבהם שאלנו אנשים האם הדבר הוא מופע בעיניהם.

הדימוי יצר אמן צלוב בפוזיציה שאינה מאפשרת לו לחמוק מהיותו נצפה, ובלית ברירה עליו גם להקשיב לקולות הרקע של הצופים המבקרים את עבודתו. כך הדבר הפך למופע מרגע שהצופים קיבלו את הלגיטימציה לדון באיכות המופע, או בלגיטימציה של היותו של הדבר הזה מופע.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden