כל מה שחשוב ויפה
אלה אמיתי סדובסקי במוזיאון וילפריד. צילומי הצבה: דניאל חנוך
אלה אמיתי סדובסקי במוזיאון וילפריד. צילומי הצבה: דניאל חנוך

מסע משותף אל המזרח: שלוש תערוכות יחיד במוזיאון וילפריד

אלה אמיתי סדובסקי, חניתה אילן ומשה רואס מציגים במוזיאון וילפריד ישראל תערוכות יחיד, שנוצרו בתהליכי עומק עם האוצרת שיר מלר ימגוצ׳י, ובקשר ישיר למקום ולאוספיו

״זיקה למזרח מבחינה אסתטית ורעיונית מנחה אותי בבחירת האמנים למוזיאון תמיד״, מספרת אוצרת מוזיאון וילפריד ישראל, שיר מלר־ימגוצ׳י. ״בתערוכות הנוכחיות התקיימו תהליכי עומק של ליווי אוצרותי בהפקת עבודות חדשות. עם כל אחד מהאמנים עבדתי כשנה וחצי על התערוכה ותוך כדי התהליך המרתק התגבשה העבודה. בעבודה כזו דרוש הרבה אמון, במסע המשותף אל הבלתי ידוע.

״אלה אמיתי סדובסקי יצרה מחיצות מצוירות בהשראת מיניאטורות הודיות שהגדילה לממדי ענק, ועליהן היא מקרינה הנפשה של מגזרות מצוירות שיצרה של דמויות המצויות בהתרחשויות אבסורדיות. בעבודותיה של חניתה אילן נוכח המדיום של מגילה, שמקבל מופעים שונים. הפעם זה קורה בין הגלוי לנסתר, בטכניקה שכה מאפיינת אותה של ציור ומחיקה. היא יצרה בחלל התצוגה – שהוא חדר הקריאה לשעבר – פרשנות על התרוקנות והתפוררות הספר/המגילה שמייצגים אידיאולוגיות שאיכזבו, כמו הסוציאליזם שלאורו נוסד הקיבוץ.

״נקודת המוצא של משה רואס בתערוכה שלו הייתה מוטיב הדרקון – המייצג גם את הפחד וגם את ההתגברות עליו. הוא יוצא למסע כאמן אלכימאי, המפליא לחולל תמורות בחומרים ולגעת בסוד הצירופים בין אובייקטים מהחי והצומח שהוא מלקט בשיטוטיו, לפסלים שהוא יוצר במגוון חומרים ויוצר ביניהם מערכת יחסים מדודה ואיזון עדין התלוי על בלימה״.


אלה אמיתי סדובסקי // אי שם

מה את מציגה בתערוכה, כיצד התפתח גוף העבודות הזה?

״התערוכה היא מיצב של ציורי ענק שנעשו בהשראת מיניאטורות הודיות המוצבים כמחיצות אורינטליות עליהן מוקרנים סרטי וידאו סטופ־מושן. העבודה נבנתה כתיאטרון שבו דמויות נשים וחיות פועלות במרחבים פנטסטיים. תנועת הדמויות ופעילותן מציגה את העולם שבציור והקיום בו כאבסורדי ושברירי.

״על הרעיון לתערוכה המציג עולם חסר הגיון, מגוחך ובו בעת גם עצוב, ועל הביצוע שלו כמיצב המשלב ציור ווידאו עבדתי מספר שנים, שבהן ניסיתי להבין איך אוכל לבנות את ה׳תפאורה׳ שהיא הציור וה׳שחקנים׳ שהן הדמויות, ולהציג אותם ביחד כשהם משפיעים אחד על השני, ליצירת דימוי חדש שעולה על סך חלקיו. לשם כך פיתחתי את האנימציה בטכניקה שאפשרה את ההקרנה על גבי הציור.

אלה אמיתי סדובסקי. צילום: מ"ל

אלה אמיתי סדובסקי. צילום: מ״ל

אלה אמיתי סדובסקי. צילומים מתוך וידאו: טל בדרק

אלה אמיתי סדובסקי. צילומים מתוך וידאו: טל בדרק

״בנוסף, היה לי חשוב ליצור משטח צבע שידע לקבל את ההקרנה. עשיתי ניסיונות רבים בצבע וצורה כך שהחיבור בין הציור לדמות המוקרנת יצר דימוי חדש. תוך כדי יצירת המיצב עבדתי עם מוזיקאים – חברי להקת ׳היללה׳ ניתאי קלאי וסוף ניקריטין, שיצרו, בשימוש בכלים מזרחיים כעוד, קמנצ׳ה וקול – פסקול מקורי שנותן ביטוי לאבסורד ולקולאז׳יות של העבודה״.

האם היה שינוי בעבודה או בתחושת הרלוונטיות של התכנים, לאור האירועים לקראת התערוכה?

״נולדתי וגדלתי בקיבוץ גשר בעמק הירדן, על הגבול, בשנים של מלחמות רבות. חייתי כשלוש שנים מתחת לאדמה במלחמת ההתשה. במיצב יש אזכורים לעולם של מטה ועולם של מעלה, עולם של הסתתרות ומלחמה. בפאנל הראשון במיצב שנקרא ׳תחת השמש׳ מופיעים סוסים, חמורים ועדרי צאן המורכבים מדמויות וממלאים את הנוף כשועטים למלחמה. מעליהם כפר נטוש וסימנים לפגיעת פצצות ושריפה, עדות לדרמה שהתחוללה באזור.

״בעבודה נוספת מופיע מגדל השמירה ודמות מטפסת עליו להדליק את האור. אלו היו קיימים בעבודה לפני ה־7.10 והבהירו שאין באמת חדש תחת שמש המזרח (התיכון). הקושי והמורכבות בקיום שלנו כאן ממשיך, ללא פתרון נראה״.

אלה אמיתי סדובסקי: ״במיניאטורות המעטרות סיפורי עם מזרחיים, כמו סיפורי אלף לילה ולילה, תיאור הנוף בחלל הביתי והחי הוא שטוח, והפרספקטיבה ׳נפתרת׳ על ידי שימוש באורנמנטיקה. הרבה פעמים גם אני עושה כך״

מה הזיקה האישית שלך למזרח הרחוק ולאמנות ממסורות המזרח?

״גדלתי במשפחה ממוצא ספרדי שבו קיימת תרבות של מספרי סיפורים. סיפורים פנטסטיים שהם משל לחיים. יש בהם שימוש בחיות כמשל לאדם, הגזמה, סוריאליזם ואבסורד. במשך שנים צחקתי על ההגזמות בסיפורי החיים ועל הקשר הרופף בינם לבין המציאות. אבל ביצירה אני חוזרת למקומות האלו שמאפשרים לי לדבר על נושאים מורכבים בצורה עקיפה.

״בנוסף, אני חוקרת שימוש בפאטרנים, בצבע, באוריינטליות, ובאשליות אופטיות הנוצרות במעבר בין דו ממד לתלת ממד. במיניאטורות המעטרות סיפורי עם מזרחיים, כמו סיפורי אלף לילה ולילה, תיאור הנוף בחלל הביתי והחי הוא שטוח, והפרספקטיבה ׳נפתרת׳ על ידי שימוש באורנמנטיקה. הרבה פעמים גם אני עושה כך״.

המוזיאון והמקום: היבטים של עבודתך ביחס לאוסף מוזיאון וילפריד; קיבוץ הזורע ובכלל המהות הקיבוצית?

״בשל הקרבה שלי לאמנות המזרח הציעה אוצרת המוזיאון, שיר מלר ימגוצ׳י, שאבקר בארכיון של המוזיאון. שם פגשתי את אוסף המיניאטורות המדהים ואת הקשר בהתייחסות לחלל בינן לבין העבודות שלי. בנוסף ראיתי שבהרבה מהמיניאטורות ממדי האישה המצויירת מוקטנים ביחס למידות הגבר המצוייר, ולרבות מהנשים יש תפקיד בבידור הגבר ושירותו, נקודה שבה רציתי לעסוק בעבודה.

״בהתבסס על שלוש מיניאטורות שמצאתי באוספים ובתערוכות, בניתי את שלושת הפאנלים במיצב, שבהם מופיעות רק נשים הפועלות בעולם משל עצמן. כמו במיניאטורות, הדמויות והנופים במיצב שטוחים והפרספקטיבה נבנית בדרך של ציור בשכבות ובאורנמנטיקה, בניגוד לציור פרספקטיבי ליצירת תלת ממד. כדי להיות נאמנה למיניאטורות השתמשתי בפיגמנטים שמקורם עתיק והיו בשימוש במזרח. צבעים כמו ירוק אמרלד (בין ירוק לתכלת), ורמילון (אדום כתום) וסגול טיריאן (ארגמן) ובפיגמנטים המאפשרים החזרה פלורסנטית של האור״.

איפה זה תופס אותך – מה קורה בחייך בתקופה זו, עבודה, משפחה, ומה הפרויקט הבא שעל שולחנך?

״ברור שהמצב בארץ משפיע עליי מאוד, הוא גם מחזיר אותי לתקופת מלחמת ההתשה שבה חייתי במקלט, בעמק הירדן, בזמן הפגזות וחדירת מחבלים. הודות ליצירה יש לי אפשרות להתבטא ולהגיב למצב. על שולחני המטאפורי נמצא פרויקט גדול שמיועד לתצוגה בעוד כשנה וחצי ותערוכה חדשה בגלריה גורדון״.


חניתה אילן // בסימן שבתאי

מה את מציגה בתערוכה, כיצד נוצר / התפתח גוף העבודות הזה?

״אחד הדברים הראשונים שסיקרנו אותי כשהגעתי למוזיאון היה ארון עץ ריק, בנוי מרצפה לתקרה, שהוצב בקיר הכניסה לחלל שבו אני מציגה. ארון העץ הישן נבנה במיוחד עבור מוזיאון וילפריד ישראל שתוכנן ע״י מוניו וינרוב ואל מנספלד, מתוך מחשבה שהחלל ישמש כחדר קריאה של חברי הקיבוץ. עניין אותי לחשוב על הארון הישן שהתרוקן ותופס את מלוא הקיר בגלריה, כמו על האוטופיה הסוציאליסטית של הקיבוץ, שהתרוקנה רעיונית, אבל הגוף שלה עדיין כאן.

״את הסטנדרים גיליתי ערב אחד בצירוף מקרים יפה: גלשתי בבלוג על אדריכלות וארכיטקטורה של מיכאל יעקובסון, ומצאתי שם דימוי של כני תפילה יהודיים – ׳סטנדרים׳ – גיאומטריים, יפהפיים מעץ מלא. הם נראו שונים לגמרי מאלה שהכרתי מישיבות ובתי כנסת ומיוצרים בפס ייצור. הם היו חלק מהעיזבון של מדרשיית נעם ההיסטורית בפרדס חנה שנותרה נטושה. באותו הרגע, בזווית העין ראיתי שבטלוויזיה הדלוקה לידי משודר הדוקו על אותה המדרשייה, שיצרו טל בכר ויאיר אגמון, ואותם סטנדרים בדיוק הופיעו מולי על מסך נוסף.

חניתה אילן, צילום איילת רוטמן

חניתה אילן, צילום: איילת רוטמן

חניתה אילן. צילומים: דניאל חנוך

חניתה אילן. מתוך התערוכה במוזיאון וילפריד. צילומים: דניאל חנוך

״למדתי שמדרשיית נעם הייתה מוסד חינוכי מפואר שנועד להיות הישיבה הראשונה עבור הציונות הדתית. את המבנה תכננה האדריכלית ג׳ניה אוורבוך ובדומה לארון, הספסלים האלו נוצרו מתוך מחשבה שהם יכילו את החלומות הגדולים שנבנו סביב המוסד. התלמידים קיבלו המון כוח עצמאי להחליט, ליזום ולהשתלב בתפקידי מפתח בעתיד. אחרי יותר מחמישים שנה, גברו שם מגמות של חוסר משמעת שהיו קיימות גם קודם – מרדנות וונדליזם – שבסוף הביאו לסגירתו של המקום.

״בתערוכה, מול הארון הצבנו שורות של סטנדים, שעליהם נפרשת מגילה ציורית כמעין פרוכת שמכסה את הרהיט, אבל גם מגלה את הציור. פרגמנטים ציוריים בצבעוניות דומה ממשיכים מהמגילה אל הארון, שם נדחסו שלושה ציורים בתאים הריקים. הסטנדים וארון הקיר, שנוצרו באותה תקופה, מעומתים בחלל כשני רהיטים שחולקים שפה עיצובית אבל נושאים איתם מטענים אידיאולוגיים הלקוחים משני קצוות שונים של הקשת הפוליטית הישראלית״.

האם היה שינוי בעבודה או בתחושת הרלוונטיות של התכנים, לאור האירועים לקראת התערוכה?

״המלחמה פרצה תוך כדי העבודה על התערוכה, ואחד הדימויים שהתווספו למגילה בזמן השביר הזה מבוסס על צילום מארכיון קיבוץ הזורע, של חלוצים שוכבים למנוחה בשמש היוקדת, מכסים את עיניהם בזרועות שלהם, מלבד בחור אחד שקורא ספר. כיסוי העיניים המודע הרגיש לי דימוי רלוונטי יותר מתמיד: ההעלם והעיוורון, המודע והלא מודע. עבורי, הצילום ההיסטורי הזה פגש את הלך הרוח העכשווי בצורה חזקה.

״באופן דומה, מכוונים לכך גם הספרים המחוקים בציור: גווילי תורה רטובים שכמו תלויים על הסטדנרים לייבוש; ספרים ריקים שהטקסט בהם נמחק או נשטף והם פרושים על האדמה לייבוש בניסיון להציל את הכתוב. יש משהו מרגש בניסיון להציל את הכתב ואת המילים. בסופו של דבר יסודות הזהות של כל חברה נמצאים בטקסטים״.

חניתה אילן: ״החשיפה של פני השטח של הנייר נוכחת מאוד, היא אפילו החלטה פיסולית, כמו לחשוף את ׳אחורי׳ המגילה שלא מצוירת. תהליך הציור לרוב מתחיל בדימוי דרך מחיקה, ריקון של הצבע, ובסוף מה שנחשף מפני השטח של הציור הוא מה שמתקבל באמצעות החלטה אינטואיטיבית״

מה הזיקה האישית שלך למזרח הרחוק ולאמנות ממסורות המזרח?

״כשהתחלנו לעבוד על התערוכה, שיר הפנתה אותי למגילות מהמזרח הרחוק שנמצאות באוסף המוזיאון. התפתחה בינינו שיחה על הריק כמוליך שהוא לא רק רעיוני, אלא גם קונקרטי בקראפט של המגילות ושל הציור שלי. במגילות של המזרח ה׳ריק׳ נוכח בציור לכל אורכו ורוחבו ופני השטח של המגילה הם חלק אינטגרלי מהציור. בעבודה שלי, החשיפה של פני השטח של הנייר נוכחת מאוד, היא אפילו החלטה פיסולית, כמו לחשוף את ׳אחורי׳ המגילה שלא מצוירת. תהליך הציור לרוב מתחיל בדימוי דרך מחיקה, ריקון של הצבע, ובסוף מה שנחשף מפני השטח של הציור הוא מה שמתקבל באמצעות החלטה אינטואיטיבית״.

צילומים: תומר פרוכטר

צילומים: תומר פרוכטר

צילומים: תומר פרוכטר

המוזיאון והמקום: היבטים של עבודתך ביחס לאוסף מוזיאון וילפריד; קיבוץ הזורע ובכלל המהות הקיבוצית?

״כשאני מתחילה לעבוד לקראת תערוכה אני אוגרת כמות גדולה של דימויים, בעיקר מצולמים. ֿבתערוכה הנוכחית מבוססים רוב הציורים על דימויים ארכיוניים של קיבוץ הזורע ושל מדרשיית נעם, ומולחמים לנוף אחיד בעל צבעוניות דומה מונוכרומטית. נעשתה הבחירה לאחד ביניהם וגם בין הארון לסטנדרים, מתוך הבנה שמדובר בתהליכים דומים שעברו על חברות המקור שלהן, גם אם הן מאוד שונות. חלקים שונים בחברה הישראלית נמצאים בתהליך ממושך של פרידה מאוטופיות שעברו שבר. זו מציאות שנמצאת בהתהוות מחודשת״.

איפה זה תופס אותך – מה קורה בחייך בתקופה זו, עבודה, משפחה, ומה הפרויקט הבא שעל שולחנך?

״בשנים האחרונות התעסקתי בקשר שבין ציור לבין קונסטורקציה באמצעות אלמנטים כמו הפרוכת היהודית, הפרגוד היפני, ציורי מזבח נוצריים ועוד. מעניין אותי כשנוצר חלל שאפשר גם להלך ולשוטט בו בין הציורים. היה לי מעניין לעבוד הפעם עם רדי מייד, קונסטרוקציה שכבר קיימת בעולם ומאפשרת להקשרים נוספים להיבנות סביב הציור. ההקשר ההיסטורי שיש ברהיט יכול להטעין את הציור בצורה מעניינת, ומסקרן אותי לראות לאן זה יכול להתפתח ביחס לציור שלי״.


birds

משה רואס // להרוג את הדרקון

מה אתה מציג בתערוכה, כיצד נוצר / התפתח גוף העבודות הזה?

״אני מציג פסלים והדפסים שיצרתי בשנה וחצי האחרונות בהשראת האוסף של מוזיאון וילפריד. שם התערוכה הוא אלגוריה למסע הרגשי שעברתי במהלך העבודה על התערוכה – מהצורך להתנתק מרעשי רקע ולפסל בשקט, דרך מאבקים פנימיים וגילוי עצמי ועד להתבוננות והתכנסות פנימה, ממש כמו במדיטציה. את המסע הפנימי תרגמתי למסע בחלל התערוכה כשאני מזמין את המבקרים להצטרף אליי לתחנות במסע״.

האם היה שינוי בעבודה או בתחושת הרלוונטיות של התכנים, לאור האירועים לקראת התערוכה?

״העבודה הארוכה על תערוכת יחיד מאפשרת לזמן, לתחושות ולפעולת המלאכה לבוא לידי ביטוי בחומרים השונים שאיתם אני עובד, לכן כל מה שעובר עליי באופן אישי ועל הסביבה שלי מתבטא בסופו של דבר ביצירות – החל מהניואנסים הכי קטנים של טכניקה ועד לרמת הקונספט. הסיפור שאותו מספרות לי העבודות מתבהר מרסיסים של מחשבות ותחושות לכדי שלם. כמובן שגם המציאות משתקפת ומוטמעת בתוך השלם הזה״.

משה רואס. צילום: בצלאל בן חיים

משה רואס. צילומים: דניאל חנוך

משה רואס. צילומים: דניאל חנוך

מה הזיקה האישית שלך למזרח הרחוק ולאמנות ממסורות המזרח?

״המפגש שלי עם המזרח התחיל לפני שנתיים במחסנים של אוסף המוזיאון, שאליו הוזמנתי על ידי שיר מלר ימגוצ׳י אוצרת המוזיאון כדי לקבל השראה ולצאת לדרך חדשה. מאז ביקרתי ביפן ובתאילנד, ולכל אחת מהארצות הגעתי במטרה לאסוף חומרים וחוויות לעבודות. מעניין שדווקא שני המסעות האלה התחברו בצורה מובהקת בעבודה אחת – ׳התיבה׳ – שפוגשת את המבקרים בכניסה לתערוכה. התיבה היא ארכיון של מסע, הדהוד של אוסף המוזיאון, מקבץ של אוֹצָרוֹת. את חלקם מצאתי בחופיה של תאילנד ובמקדשי הזן של יפן, את חלקם בארץ ואת חלקם יצרתי״.

משה רואס: ״המיקום של המוזיאון בקיבוץ הזורע אינו שולי ביחס לאיך שהתערוכה שלי נראית. המפגש עם השקט והיופי של הטבע, השונה כל כך מהיומיום הישראלי של החודשים האחרונים – שניהם מהווים רקע מתבקש וטבעי לתערוכה״

המוזיאון והמקום: היבטים של עבודתך ביחס לאוסף מוזיאון וילפריד; קיבוץ הזורע ובכלל המהות הקיבוצית?

״המיקום של המוזיאון בקיבוץ הזורע אינו שולי ביחס לאיך שהתערוכה שלי נראית. המפגש עם השקט והיופי של הטבע, השונה כל כך מהיומיום הישראלי של החודשים האחרונים – שניהם מהווים רקע מתבקש וטבעי לתערוכה. הנוף הזה מתמזג בדמיוני עם המקום אליו מגיע ה׳גולה׳ של וילהלם בלייק (תחריט שאליו אני מתייחס בעבודה ׳קרב (1)׳) – העבודה שתלויה באוויר ומחלקת את חלל התערוכה לשני חלקים: לפני ואחרי. בסוף מסעו, הגיבור פצוע וכואב, ומוצא מקום להניח את הראש על אבן או לשכב על מיטת עץ אלון ולעבור טקס ריפוי המתקשר לזיכרון ביוגרפי בעבודה ׳מידה כנגד מידה׳.

״הקשר למקום הספציפי מתבטא בכמה עבודות. כך לדוגמה, ה׳מטה׳ – עבודה שנראית כמו מטה נדודים, ומוחזקת על יציקות ברונזה של שתי הזרתות שלי – פוגשת את הצופה בחלל המרכזי. אחד המבקרים בתערוכה, חבר קיבוץ הזורע, הפנה את תשומת ליבי לכך שהמטה עשוי באותה הטכניקה כמו המעקה של המוזיאון היורד אל גינת זן קטנה. לא שמתי לב לזה לפני כן, וזה חיזק את החיבור המיסטי של התערוכה אל המקום״.

איפה זה תופס אותך – מה קורה בחייך בתקופה זו, עבודה, משפחה, ומה הפרויקט הבא שעל שולחנך?

״הגעתי לפתיחה של התערוכה כשאני נרגש ומוצף – שתי תערוכות משמעותיות שלי נפתחו כמעט במקביל. האחת במוזיאון וילפריד והשניה – ׳מעיינות׳ – בגלריה בצלאל לאמנות, תערוכה זוגית עם הצלמת אן סימין שטרית באוצרותו של פרופ׳ דור גז. שתי התערוכות התגבשו קונספטואלית בתקופה של מפולת כללית, כאוס ואובדן יציבות ובטחון אישי. במקביל התחלתי את שנת השהות בתכנית הרזידנסי של ארטפורט. ריבוי התרחשויות האלו הגן עליי מהמפגש עם המציאות, והיווה מפלט ונחמה, תחושה של קרקע יציבה שאני יכול לעמוד עליה.

״בעוד שאני מצפה בהתרגשות לבוא האביב, אני מתכונן לאירוע השקה לפסל חדש – ׳לונה׳ – שהוצב בפארק המדרון שמדרום לנמל יפו כחלק מפרויקט פיסול במרחב הציבורי של עיריית תל אביב־יפו (בהובלתה של צלילית בן נבט). זהו פרויקט משמעותי ואבן דרך מקצועית שנעשה בליווי הצמוד של סמדר שינדלר, האוצרת האהובה״.


אלה אמיתי סדובסקי | אי שם
חניתה אילן | בסימן שבתאי
משה רואס | להרוג את הדרקון

אוצרת: שיר מלר־ימגוצ׳י
מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות ולידיעת המזרח, קיבוץ הזורע
נעילה: 8.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden