כל מה שחשוב ויפה
צילומסך: מתוך עמוד האינסטגרם של פייר־פאולו פצ׳ואלי
צילומסך: מתוך עמוד האינסטגרם של פייר־פאולו פצ׳ואלי

The Critical F // כולנו עוד זוכרים את מקווין 

איזו מורשת מותיר אחריו דריס ואן נוטן, לאן נעלמו ״הצרכנים השאפתניים״, מה אפשר ללמוד מהתערוכה החדשה של בראסאיי ועם איזה כישלון צריך אלכסנדר מקווין להתמודד?

בין מחויטים מעולים לפנטזיות קולוניאליסטיות

מבין כל זיכרונות האופנה שיש לי – ואלוהים יודע שיש לי הרבה מהם – תצוגת אופנת הגברים של דריס ואן נוטן לחורף 2009 היא בוודאי אחד הרגעים החריפים ביותר. זו הייתה התצוגה הראשונה של ואן נוטן שהזדמן לי לראות בלייב, בפריז, כחלק מקהל גדוש וחם.

אני זוכר את הרושם האדיר שהתצוגה הזו הותירה בי: היא נערכה במטה המפלגה הקומוניסטית, מקום בעיצוב מדכא במקצת, שהרצפה שלו מכוסה בשטיח ירוק, כשהדוגמנים – בחליפות ומעילים מופלאים, אם כי מינימליסטיים וסגפניים מאוד – צועדים במסדרונות בקצב צבאי סדור.

עם השנים הפכתי אובססיבי לואן נוטן, שהתחיל את הקריירה שלו בסוף שנות ה־80. כל ביקור בפריז היה מחייב ביקור בחנות שלו, שצופה אל גדת הסן. פעם אפילו נסעתי שלוש שעות ברכבת, חולה לגמרי, רק כדי לבקר בחנות הראשונה שלו, שנמצאת באנטוורפן (כולל שיחה ארוכה עם המוכרת שעובדת שם שנים, שכבר לא עולה לקומה השנייה ״כי כואבות לה הרגליים״).

ואן נוטן – כאישיות – לא נראה אדם מעניין במיוחד. להפך – הרושם העיקרי שעולה מהסרט הדוקומנטרי עליו הוא עד כמה הוא אדם מרובע ובעל שגרת יום סדורה, שלא לומר משעממת עד אימה. כמעצב, לעומת זאת, מצטייר כהפך המוחלט. יש לו כתב יד מובחן, שממזג בין מחויטים מעולים לבין פנטזיות קולוניאליסטיות שמגיעות מהודו, המזרח הקרוב או הרחוק. יש משהו בארוקי, עתיר רגש ומעט עקום־בכוונה, באופן שבו הוא מגיש בגדים, מצליח לשדך בין מרקמים, צבעים ודפוסים עזים. התוצאה היא תמיד אינטימית ומפוארת בעת ובעונה אחת.

בניגוד לרבים אחרים, ואן נוטן נותר מעצב עצמאי לאורך רוב הקריירה שלו. לאורך יותר מ־30 שנים הוא סרב בעקביות למכור את מניות הרוב לקונצרנים גדולים והעדיף – יחד עם בן זוגו, פטריק – לשלוט על ניהול העסק גם במחיר של להישאר מותג קטן שמתמקד בבגדים ולא, כמו שמקובל באופנה העכשווית, באביזרים ובקוסמטיקה. עבור רבים בתעשיית האופנה, זה היה ביטוי לאינטגריטי שלו כמעצב.

כשהגיעה הידיעה, לפני כשש שנים, שואן נוטן מכר את החברה לקבוצת האופנה והקוסמטיקה הספרדית Puig, כבר היה ברור לכולם שהוא מתכנן את דרכו החוצה. כהרגלו דברים קרו לאט ובמסודר. הוא נותר המעצב הראשי, אבל בית האופנה – כדרכם של בתי אופנה שנמכרים – נכנס לתהליך פיתוח מסחרי מואץ. נוספו לו קווי בישום ואביזרים ונפתחו חנויות חדשות.

היום נודע שואן נוטן פורש מתפקידו. ייתכן וזהו הזמן המושלם, כשכולם עוד זוכרים עד כמה הוא מצוין, ורגע לפני שלוקחים את הבייבי שלו והופכים אותו למפלצת חובקת עולם.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


ירידה בהיקף ״הצרכנים השאפתנים״

הסיסמוגרפים בתעשיית האופנה רוטטים בתנועה הולכת וגוברת, כשהמגמה מתחילה להעיד על צונאמי מתגבש. על פניו, הידיעות השבוע על עזיבתם של המעצבים דריס ואן נוטן ופייר־פאולו פצ׳ואלי לא אמורות להיות מסעירות כל כך. שניהם היו בתפקיד שנים רבות כך שתחושת מיצוי היא לגמרי אפשרית. מנגד, מדובר בשני אנשים יציבים מאוד בתעשייה רבת תהפוכות, וייתכן שהשינויים המתרחשים בבתי האופנה שלהם – זה של ואן נוטן ובוולנטינו – רומזים על קרקע בוערת.

אופנת היוקרה נמצאת בבעיה קשה, וזו ניכרת קודם כל במספרים. קבוצת קרינג, שמחזיקה בין היתר בבית האופנה גוצ׳י, הכריזה על ביצועים גרועים ברבעון הראשון של השנה; גם בית האופנה ברברי מתקשה להתרומם. אלו תוצאות מפתיעות במיוחד שכן שני בתי האופנה האלה נמצאים בתהליך של מיתוג מחדש, שנכון להיום עדיין לא מתרומם.

מנגד, אתרים מקוונים רבים לשופינג אופנה, שהיו חוד החנית של קמעונאות היוקרה, כמו נט־א־פורטר, מאצ׳ספאשן או אסנס, נמצאים בצניחה וחווים נטישה המונית של צרכנים.

הסיבות לסחררה רבות, אבל שתיים מהן בולטות במיוחד. הראשונה קשורה לירידה בהיקף ״הצרכנים השאפתנים״, שם קוד מכובס בתעשייה לצרכני מעמד הביניים שקונים את הפריטים הזולים של בתי האופנה – לרבות תיקים ממותגים, נעליים או פיצ׳פקעס כמו משקפי שמש שאפשר לפרוש לתשלומים.

היסטורית, הצרכנים השאפתניים אחראים לחלק גדול מאוד מהכנסות בתי האופנה. עם זאת, הירידה ביכולת הבזבוז שלהם אחרי הקורונה הביאה מותגים להסיט את תשומת הלב שלהם אל הקהל האמיד יותר, שמעדיף אופנה שמרנית יותר. אגב, זה מה שמסביר לכל ההייטרים איך דיור ממשיכים להעסיק את המעצבת מריה גראציה קיורי: היא מביאה להם ארגזים של כסף.

אלא שכך נוצרת הבעיה השנייה. חלק גדול מהמותגים נעשו לכל כך יקרים – מספיק להציץ למשל בתיקים החדשים של פראדה, שחוצים כבר את רף 5,000 האירו – שהם רלוונטיים לפלח קטן מאוד באוכלוסייה. ועל הפלח הזה בתי האופנה כעת מסתערים כולם ביחד.

הנקודה היא שאין מספיק לכולם. וכך אנחנו נמצאים במציאות שבה אופנת מעצבים נעשית לכל כך יקרה עד שהיא פשוט הולכת ונעשית ללא רלוונטית.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


הרומנטיקה המטונפת שממתינה מאחורי המחוות המנומסות של הבורגנות

פריז של לילה היא לא פריז של יום. זה אולי המסר החריף ביותר שעולה מהתערוכה ״בראסאיי: העין של פריז״ שמוצגת כעת במילאנו, ומקבצת מעל ל־200 עבודות של הצלם, אחד הבולטים בתקופת בין מלחמות העולם.

בראסאיי, ששמו האמיתי הוא דיולה הלאס הבן, הוא אחד האמנים הקוויריים המודרניים הראשונים. לא רק בגלל שהוא תיעד את הסצינה ההומו־לסבית בעיר האורות (כולל הצילום המפורסם ביותר שלו, שנכלל בו פאט ג׳ו ובת זוגה), אלא בעיקר כי הוא התעקש להתמקד בכל הקפלים הנסתרים, המעוותים, הלחים והחיים כל כך בגופה של פריז.

בשעות היום, בראסאיי הפנה את העין המצלמה שלו לגב האוהבים, לארובות מפויחות, לבנייני הפועלים, או לשוק ״לה האל״, שהיה בזמנו עיסה רועשת ומלאת ריחות והיום הוא מרכז קניות סתמי.

בשעות הלילה, לעומת זאת, בראסאיי מצא סטיות אחרות: מועדוני לילה עמוסים עד להתפקע, נערות ליווי ולקוחות, טיפוסים המסתודדים בפינות רחוב אפלות או רחובות שוממים שיש בהם הבטחה שווה לשקט נפשי ולחרדה קיומית.

המציצנות של בראסאיי לא יודעת שובע. היא מצליחה לחפור בין חומות, בין אנשים, בין דלתות ובין איברי גוף. בדיוק כמו אותם ילדים שובבים שצילם, כשגבם למצלמה והם מנסים ללא הרף לראות מה קורה מאחורי גדר עץ צפופה.

קל להבין מה ג׳ון גליאנו, שהקדיש את הקולקציה האחרונה של מיסון מרג׳יאלה לבראסאיי, מוצא בו. בהרבה מובנים, בראסאיי משמש תזכורת לרומנטיקה המטונפת, העזה כל כך, שממתינה מאחורי המחוות המנומסות של הבורגנות. בראסאיי הוא צלם של יצרים מלוכלכים, אלה שאנחנו עובדים כל החיים כדי להצניע אותם.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


1:0 לטובת ארנו

ברנרד ארנו, מי שעומד בראש קונצרן היוקרה LVMH, חתום על לא מעט הצלחות. אחת מהן קשורה לאופן שבו הוא למד איך למנות מעצבי אופנה ראשיים בבתי אופנה שקיימים כבר. זו הפכה עבורו לסוגיה שאינה נופלת מסוגיות אסטרטגיות אחרות.

והוא הפך אותה לאמנות: תחת ניהולו מונו בין היתר ג׳ון גליאנו בדיור, אלכסנדר מקווין וריקרדו טישי בז׳יבנשי, מארק ג׳ייקובס בלואי ויטון, הדי סלימן בסלין, או ג׳יי דאבל־יו אנדרסון בלואווה.

ארנו הצליח, ועדיין מצליח, במקומות שבהם בתי אופנה רבים נכשלו. מה שמאפיין את השיטה שלו בדרך כלל היא תעוזה ובחירה בדמויות מפורסמות. חלק נכבד מהמעצבים שמינה אמנם היו מוכרים, אבל לא תמיד היו הימור טבעי לתפקיד. אחרי הכל, מי חשב בכלל על פארל וויליאמס כמעצב אופנת הגברים של לואי ויטון.

מה מבין ארנו שאחרים לא מבינים? השאלה הזו מתחדדת אחרי תצוגת הבכורה של שון מק׳גיר לבית אלכסנדר מקווין. מקווין הוא בית אופנה בשליטת קבוצת קרינג המתחרה, והמינוי של מק׳גיר ממשיך במידה מסוימת את הקו שנקטו בקבוצה בשנים האחרונות, שמתבסס על מינוי של דמויות לא מוכרות לתפקידי מעצבים ראשיים בבתי אופנה ידועים (כך זה היה עם דניאל לי בבוטגה ונטה, או עם סבתו דה סרנו בגוצ׳י).

בכתב ההגנה שלהם, קרינג יכולים לומר שזה הצליח להם בעבר (לדוגמה  עם אנתוני וקארלו בסן לורן). הם יכולים גם לטעון שהאסטרטגיה ההפוכה גם היא לא תמיד עובדת (התקופה של ריקרדו טישי בברברי הייתה נפילה). הם יכולים גם להגיד שמבחינתם המותג הוא זה שצריך להיות במרכז, ומעצב אנונימי לא גונב את תשומת הלב מבית האופנה עצמו (וכך גם אם הוא יעזוב – המותג חזק דיו כדי לא להיקלע לטלטלה).

והם גם יכולים לומר שזה בטח עולה להם גם הרבה פחות לשכור מעצב פחות ידוע. הם יכולים אפילו לומר שמעצבים גדולים יכולים גם לסבך אותם, כמו שקרה לדמנה גווסליה בבלנסיאגה. אבל כל הטיעונים האלה לא יספיקו עכשיו.

כקולקציה, הקולקציה של מק׳גיר נראית לא אפויה מספיק, ואולי גם ילדותית. יכול להיות שחלק מהסיבה לכך הוא זמן העבודה הקצר עליה. יכול להיות גם שהבעיה היא שכולנו עוד זוכרים את מקווין. ויכול להיות שמק׳גיר פשוט לא מתאים לעניין.

כך או אחרת, מה שעומד עכשיו למבחן זו סוגיה הרבה־הרבה יותר גדולה ועקרונית: האם במאה ה־21, שאנחנו נמצאים רק בתחילתה, נדרשת הגישה של ארנו, שמדגישה את הגורם האנושי בהצלחה, לפעמים על חשבון בית האופנה עצמו (ועל כן המינוי של פארל בוויטון), או הגישה של קרינג, שמעדיפה להדגיש את המותג, ולמנות קולות ״קטנים״ יותר לתפקידים בכירים?

נכון להיום אפשר לרשום 1:0 לטובת ארנו.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden