כל מה שחשוב ויפה
אליה ים, ריצ׳רצ׳ באופירה, הבלתי חשובים בכאן 11
אליה ים, ריצ׳רצ׳ באופירה, הבלתי חשובים בכאן 11

עידו הרטמן: אין לי כוונה להעביר באנימציה דברים בומבסטיים; יותר רגש חזק וזיכרון נוסטלגי

הסדרה ״הבלתי חשובים״ (כאן 11), שמספרת את הסיפורים הלכאורה קטנים שעיצבו את אופייה של המדינה, היא סדרה חריגה בנוף המקומי, בין השאר בזכות הארט והשימוש המקורי באנימציה שעליהם אחראי עידו הרטמן

יובל: הי עידו, מה שלומך? איך אתה בתקופה המורכבת והמשונה הזו?

עידו: הי יובל 🙂 מורכבת ומשונה זה תיאור מדויק למדי. היה מאוד לא קל בחודשים האחרונים מכל הבחינות, אבל עכשיו ממש בסדר, מעסיק את עצמי הרבה ומנסה להתמקד בסיום העונה הרביעית של הסדרה שלי, ״הבלתי חשובים״.

מקווה שאתה בטוב 🙂

יובל: גם, מנסה להתמקד ביצירה על כל הבטיה השונים במקרה שלי… וזה נחמד שבכל רגע אני פוגש אנשים מעניינים ומדבר איתם על העולם שלהם (מומלץ לכולם). אז בוא נדבר על הבלתי חשובים: תגיד כמה מילים על הסדרה לטובת מי שלא מכיר.ה

עידו: כולי קנאה, מאוד מתגעגע למפגשים יצירתיים ספונטניים ומעוררי השראה.

הבלתי חשובים היא סדרת דוקו קלילה ומשעשעת, לעיתים אף דרמטית וטרגית – שבה אנחנו מציגים סיפורים מעניינים ויוצאי דופן שלא קיבלו את הבמה הרחבה עדיין. אנו מספרים את הסיפורים האלו דרך העיניים של האנשים עצמם, בצורה צנועה ואישית – ודרכם נותנים איזה מושג לגבי התהליכים הגדולים שקרו במדינה הקשורים לסיפור הזה. אז בקצרה – מספרים סיפורים רחבים וגדולים, מהעיניים הכי אישיות שאנחנו יכולים. הסדרה היא סדרה מצולמת משולבת בהמון אנימציה, עיצוב, ומושן־דיזיין. זה נושא מאוד מרכזי בה

עידו הרטמן. צילום: שרון ברוק

עידו הרטמן. צילום: שרון ברוק

יובל: מאיפה הגיע הרעיון לסדרה? ואיך בוחרים את הסיפורים שרוצים לספר בכל פרק?

עידו: או, מעניין – אני אתן קצת רקע קצרצר על הרעיון.

אני סיימתי את בצלאל ב־2019 במחלקה לאמנויות המסך, בהתמחות תלת־ממד. בתערוכת הגמר שלי יצא לי להכיר שני יוצרים נהדרים ומוכשרים ברמות שביקרו בתערוכה, אלירן פלד ומעיין אנגלמן. באותה תקופה הם עבדו על סרט אנימציה קלאסית קצר שנקרא ״קולנוע רקס״. בעקבות המפגש התחברתי איתם והייתי האפטריסט והתלתיסט של הפרויקט (שלימים זכה בפסטיבל ״אנסי״ היוקרתי ובפסטיבל שיקגו).

הבלתי חשובים היא סדרת דוקו קלילה ומשעשעת, לעיתים אף דרמטית וטרגית, שמספרת סיפורים רחבים וגדולים, מהעיניים הכי אישיות. הסדרה היא סדרה מצולמת משולבת בהמון אנימציה, עיצוב, ומושן־דיזיין. זה נושא מאוד מרכזי בה

תוך כדי העבודה אני ואלירן התחברנו מאוד ברמה האישית והיצירתית. אני באותה תקופה בדיוק עבדתי על סדרת ספרים עם אבא שלי, שנקראת ״אנשים אחרים״. הספרים עוסקים בסיפורים אישיים של אנשים מוכרים מההיסטוריה הישראלית; ספר גם מאוד מעוצב. הבאתי אותו לאלירן כמתנה באחד המפגשים שלנו – ומשם הכל היסטוריה.

הספר שלנו התחבר עם רעיון שכבר התבשל אצל אלירן תקופה, והחלטנו ליצור פורמט טלויזיוני שמשלב הכל ביחד – ״הבלתי חשובים״

יובל: קולנוע רקס! אני זוכר. כתבנו עליו בפורטפוליו

עידו: סרט אהוב עלי ביותר. גם את הסרט גמר שלי ״הצל של השמש״ שהכניס אותי לעולם הדוקו העליתם לא מזמן אגב, תודה על זה

יובל: נכון!

עידו: ולגבי הסיפורים שרוצים לספר בכל פרק – בכנות יש כל כך הרבה סיפורים מעניינים. למצוא רעיון לפרק זה משהו שאנחנו יכולים לשלוף בעשרות. האתגר האמיתי הוא לבדוק את הרעיון הזה במבחן המציאות – האם יש לנו מה להגיד על הנושא? האם יהיו לנו מרואיינים מעניינים? כמה ארכיונים אנו מצליחים למצוא? 

בתחילת כל עונה אנו חושבים על עשרות רעיונות ויוצאים לתחקיר רחב. במהלך התחקיר הפנינות האמיתיות מתגלות, ואז אנו מחליטים

לגרום לצופים לדמוע

יובל: באיזה שלב נכנסת האנימציה? כשאין לכם פוטג׳ מקורי? כמהלך נרטיבי שחוזר על עצמו? שבא לכם? כל התשובות נכונות?…

עידו: זאת שאלה שבאמת אין לה תשובה אחת. אני אשתף אותך קצת בתהליך ומקווה שזה יענה על כך. אני אתן דוגמה מפרק שהיה לנו העונה, פרק ״מדיאה 71״ על סיפורה הבלתי יאמן של השחקנית חנה מרון. 

הסיפור על רגל אחת – חנה מרון הייתה שחקנית מופת של תיאטרון ״הקאמרי״. היא תכננה לקחת חלק בהצגת פרסטיז׳ של התיאטרון, מחזה מוכר ועתיק שנקרא ״מדיאה״. במהלך העבודה על המחזה הזה קרו כל הפאשלות שאתה יכול לדמיין – השחקנים לא הסתדרו, הטקסטים שונו, לא היה ברור תפקיד התפאורה, המקהלה, והזמנים לחצו לקראת הדדליין. בשיא המתח של החזרות חנה החליטה שהיא טסה לחו״ל.

בעצירת ביניים במינכן טרוריסטים עשו פיגוע בשדה התעופה. ישראלי אחד נרצח וחנה מרון נפצעה אנוש. לאחר מכן גילו שהיא איבדה את הרגל. היא חזרה לארץ, ואף אחד לא דמיין שההצגה תמשך, כמו שאומרים, לגמרי כרגיל. חנה התעלתה על היכולות הפיזיות האפשריות, ועמדה על הבמה בפרמיירה כמו גדולה, נתנה את השואו של חייה. המחזה הזה לימים הפך להיות מהמוכרים והמוצלחים ביותר של הקאמרי

דין נעים, מדיאה 71

דין נעים, מדיאה 71

יובל: סיפור מדהים. ועכשיו לארט

עידו: אחרי העריכה הבסיסית של החומרים, וההבנה של הסיפור שיש לנו ביד – היה לי ברור שקטע האנימציה פה הולך להיות מרגש. המטרה שלי היא לגרום לצופים לדמוע בחלק הזה, של חנה עולה על הבמה, עם הפרוטזה שלה, ונותנת את ההופעה הכי גדולה שהקהל הזה ראה.

חשוב לי מאוד בשלב הראשון של פיצוח האנימציה להבין מה המוטיב הסמלי שלי (במקרה הזה הפרוטזה והשיער הפרוע של חנה), ומה הביט הרגשי שלי (מה הרגש שהכי חשוב לי להעביר בקטע של האנימציה, או מה השיא הרגשי שאני מכין אליו, שיגיע לאחר מכן). לרוב קטעי האנימציה שלנו יהיו מורכבים מ־5-6 שוטים. 2-3 יהיו הביטים המרכזיים, והשאר שוטים שמכינים אותנו לכך. במקרה הזה – טרגדיה, דרמה. 

חשוב לי מאוד בשלב הראשון של פיצוח האנימציה להבין מה המוטיב הסמלי שלי, ומה הרגש שהכי חשוב לי להעביר בקטע של האנימציה; מה השיא הרגשי שאני מכין אליו, שיגיע לאחר מכן

ניגשתי לכתוב את הבריף, ובפגישה אחת עם דין נעים, המאייר של הפרק (שאני מעריץ שרוף שלו ברמה האישית אגב), הבנו שאנחנו לוקחים את זה לעולמות הסוריאליזם; העל־טבעי. חנה על הבמה, והיכולת שלה עוצמתית ברמה שהעין האנושית לא ראתה. החלטנו לעשות את האיור הסוגר – עם מספר רב של ידיים, שמסמלות עילוי, עוצמה, משחק, זעם.

אגב עוד משהו עקרוני, שחשוב לי להעביר, וזה בכללי אני חושב בהקשר של הסדרה שלנו. אני כמעט תמיד אתמקד בזיכרון. וכדאי שהזיכרון הזה יהיה של דמות שאנו מכירים, אם זה מרואיין או אחד הגיבורים שלנו. וזה יהיה מנקודת מבט אישית מאוד גם כן. אין לי כוונה להעביר באנימציה דברים בומבסטיים, יותר כמו רגש חזק מאוד, וזיכרון נוסטלגי

יובל: מעולה. תן עוד דוגמה!

עידו: אני אתן עוד דוגמה, מאחד הפרקים האחרונים, ״ריצ׳רצ׳ באופירה״. גילוי נאות – אחד הפרקים האהובים עלי בסדרה

אליה ים, ריצ׳רצ׳ באופירה

אליה ים, ריצ׳רצ׳ באופירה

עידו: בפרק הזה אנו מדברים על פינוי ההתיישבות בסיני שלאחר הסכמי השלום עם מצרים. רקע קצר – אופירה הייתה התיישבות ישראלית בשארם א שייח שבסיני. הייתה שם קהילה מבוססת, מסגרות חינוכיות, עבודה והכל. תושבי אופירה התפנו מרצון לאחר הסכמי השלום. אנו מציגים פה את הסיפור של אופירה והעזיבה, מנקודת המבט של מי שהיו באותה תקופה נערות ונערים – והיום הם הורים, ואפילו סבים וסבתות.

בפרק הזה היה לי ברור שהקטע המרכזי של האנימציה יקרה ברקע הקריעה של הילדים מהבתים שלהם. זה יצר אימפקט כל כך חזק, שאתה שומע מישהו בוגר, מספר לך כמעט בדמעות סיפור ילדות שלו, ואתה רואה על המסך אנימציה מנקודת המבט שלו כילד. מדובר על דור שלם שחווה טראומת ילדות קשה. הם הגיעו לישראל לאחר מכן ופוצלו בכל המדינה. הקרקע הבטוחה שלהם נשמטה תחת רגליהם.

השיא של הקטע האנימציה – העזיבה. ומה שסוגר אותה – הילדות שלהם לאחר מכן פה בארץ, והגעגועים למה שהיה. פה עבדתי יחד עם המאיירת אליה ים. אגב, הפרק שודר בדיוק יום אחרי שחוגגים 45 שנה להסכמי השלום עם מצרים, נותן קצת פרספקטיבה מעניינת ואקטואלית בזמנים האלו

לא נח ולא מתלונן

עידו: הייתי רוצה לספר משהו כללי נוסף לגבי העונה הזו, בהקשר של האנימציה ובכלל

יובל: קדימה

עידו: ההפקה הזו התחילה לפני השבעה באוקטובר. את הפרק הראשון שלנו היינו אמורים להגיש ב־8 באוקטובר.

מיד לאחר פתיחת המלחמה הזו אני ורוב הצוות שלנו בבלתי חשובים התגייסנו לעזור למטה משפחות החטופים. נוצר מצב שחודש וחצי ברצף כולנו עסקנו בכך. יצרנו בערך 200 סרטונים של ראיונות עם המשפחות. 

מיד לאחר מכן חזרנו לעבוד על העונה. הדבר הזה גרם לכך שאמנם הנושא של הפרקים לא שונה, אבל המסר שלהם, התחושה שלהם, ההתמקדות שלהם הייתה שונה במהותה. זה פשוט מדהים לראות איך לא משנה איזה נושא נבחר לדבר עליו מההיסטוריה, הוא יהיה אקטואלי בצורה מפחידה

הנושא של הפרקים לא שונה, אבל המסר, התחושה, ההתמקדות שלהם הייתה שונה במהותה. זה פשוט מדהים לראות איך לא משנה איזה נושא נבחר לדבר עליו מההיסטוריה, הוא יהיה אקטואלי בצורה מפחידה

יובל: אתה יכול לתת דוגמה?

עידו: לדוגמה הפרק של ״אורפנד לנד בטורקיה״. התחיל בכך שחשבנו שיהיה מעניין לעשות פרק מוסיקלי, ועוד על מטאל ישראלי (אני ברמה האישית חובב מטאל מאוד והתרגשתי שתהיה לי ההזדמנות לעבוד עם אורפנד לנד וקובי פרחי). הפרק שודר שבועות בודדים לאחר הסיפור של שגיב יחזקאל, שחקן הכדורגל שנחקר באזהרה לאחר שהביע הזדהות עם משפחות החטופים.

כל הפרק הזה קיבל טוויסט על יחסי ישראל טורקיה, ומה שקורה היום. קטע האנימציה שלו דרך אגב מדבר על סיפור המרמרה, וכיצד הוא דרדר את יחסי המדינות, לרמה שאורפנד לא הורשו להופיע בטורקיה לתקופה. אגב את האנימציה לפרק הזה עשיתי עם אופיר שריף המוכשר.

גם המושן בפרק הזה היה מאוד נחמד. דרך אגב, החלטנו להישאר כמה שיותר בעולמות המטאל. לדוגמה, כל הטיימליינים שלנו בפרק הזה היו סריגים של גיטרה, תוך כדי שיד מנגנת עליה. 

גם במושנים, חשוב לי מאוד להתאים לכל פרק את הסטייל שלו, פה כמובן הלכנו על וייב מאוד מטאליסטי. התאמתי את הצבעים לסגנון של אורפנד – שחור וזהב. גם במפות זה בא לידי ביטוי, בכל דבר שתראה כמעט במסך ועבר איזשהו עיבוד ועיצוב

אופיר שריף, אורפנד לנד בטורקיה

אופיר שריף, אורפנד לנד בטורקיה

עידו הרטמן, אורפנד לנד בטורקיה

עידו הרטמן, אורפנד לנד בטורקיה

יובל: זה נראה מבחוץ שהקמת את פרויקט חלומותיך שבו אתה יכול לבחור עם מי לעבוד, להזמין את האנשים הכי טובים, ופשוט להנות בכל רגע…

עידו: מסכים. יש לי עוד חלומות רבים שארצה להגשים, ואני מאוד מאוד שמח על המקום שאליו הגעתי. אני חושב שכיום אני מנהל את אחד הצוותים הכי עסוקים, מוכשרים, מנוסים ומקצועים בתחום הדוקו־אנימציה בארץ. המקום שאליו הגעתי כארט־דירקטור מנצל את כל היכולות שלי ומאפשר לי להמשיך לעשות את מה שאני הכי רוצה – ללמוד עוד ועוד, מכל התחומים שקשורים בוויז׳ואל.

בסופו של דבר אני לא מגביל את עצמי לעולם כזה או אחר. אני מאוד נהנה מאמנות ועיצוב, ושמח לקחת בפרויקטים שנותנים לי השראה, וחשוב לומר – מגיעים למאות אלפי עיניים. התחלתי כמעצב דפוס, עברתי לעיצוב דיגיטל, משם המשכתי לעבוד ברשת כמושניסט בדיגיטל, עשיתי קליפים וסרטי אנימציה – והיום אני בכלל בדוקו באורך חצי שעה לפרק. לא נח ולא מתלונן 🙂

בנפשי וברוחי אני אנימטור תלת־ממד, וכיום כותב סרט אנימציה קצר משולב במוזיקה מקורית. אמן שייצא לפועל. אגב, הצוות שלנו מיד בסיום העונה מתחיל לעבוד על פיצ׳ר דוקו חדש מלא באנימציה וארט. יש למה לצפות. יהיה מעניין

birds

יובל: נייס! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת, לפני שנפרדים?

עידו: אנקדוטה קטנה, את העונה הראשונה התחלתי כאנימטור ואפטריסט בודד. יצרתי 12 פרקים עם מאיירת נוספת – איה מערבי, ועוד אמנית מוכשרת שעזרה לי בנראות של התלת – שיר פקמן. דרך העבודה על העונה הזו השתנו המון דברים בגישה שלי לארט, ובהחלטות שלי

יובל באיזה אופן?

עידו: למשל, הסדרה החלה בכלל עם קטעי תלת־ממד מקוריים שלי, שנהניתי מאוד לעשות, אך הבנתי שמבחינת יכולת הפקה (תקציב וזמן) לעומת האימפקט הרגשי שאני יוצר, זה לא משתלם. ובעקבות איור אחד לדוגמה של איה, שהיה מהמם בצורה יוצאת דופן, החלטתי ללכת יותר על הווייב של איורים נעים, מה שנתן לי את ההזדמנות לעבוד עם אמנים שאני מעריץ ואוהב, ללמוד מהם גם, וליצור יחד.

אנימציה זה תחום רחב ומדהים ושווה לשלב אותו בעוד תחומי מסך אחרים. ברגע שהתחברתי עם קולנוענים אני מרגיש שמקורות ההשראה שלי נפרצו לכל כך הרבה מחוזות חדשים. אז אני ממליץ מאוד לצד היצירה האנימטיבית הטהורה, ללכת ולחפש להשתלב בכל תחומי האמנות, כי כאנימטורים אנו מסוגלים להשתלב כמעט בכל תחום. אנו מספרי סיפורים, מאיירים, עורכים וקולנוענים, זה תחום מדהים ומרגש.

הייתי שמח להודות לכל המאיירים ולצוות ארט ואפטר המוכשרים שעובדים איתי יום יום, טוהר פרידמן אחת המאיירות הקבועות שלנו שלא יצא לי להזכיר, וגיל מקניל אנימטור שעובד איתי צמוד. לעורכים המדהימים שלנו וכמובן לחברי הטוב והשותף שלי ליצירה אלירן פלד, שדמיונו המופרז הביא אותנו עד הלום


הבלתי חשובים
יוצרים: אלירן פלד, עידו הרטמן
כאן 11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden