כל מה שחשוב ויפה

הוליווד וירושלים נפגשות בפסטיבל אנסי

ארבע שנים אחרי שנפגשו, סרטם של מעין אנגלמן ואלירן פלד, להתאהב ברקס, הוא הסרט ישראלי הראשון שזוכה בפסטיבל אנסי. ״רצנו שירגישו את ירושלים, אבל בצורה נאיבית ומתוקה. היה לנו חשוב שאת הסיפור הזה לא רק ישראלים ישמעו״

יובל:

הי מעין, הי אלירן, מה שלומכם? ומזל טוב על הזכייה! עם היד על הלב, כמה זה הפתיע אתכם?

מעין:

אפשר להגיד שכבר הייתי מופתעת כשהתקבלנו לאנסי, כשהגשנו את הפרויקט הוא היה 80 אחוז גמור, יחד עם העובדה שהפסטיבל ידוע בתחרות והרף הגבוה שהוא מעמיד. אז כן, לגמרי.. הייתי מופתעת מאוד 🙂

אלירן:

הי יובל:) תודה רבה! אני מאוד גאה בנו על הישג, אבל אין ספק שזה היה מפתיע מאוד. אני עדיין קצת בהלם

יובל:

כן, זה די מדהים. היו נימוקים לזכייה? הם מפרסמים משהו?

אלירן:

פרסמו את ההכרזה מהטקס שנעשה ללא קהל, וקיבלנו מייל לאחר מכן מנציגי קאנאל+ ששיתפו שהם מאוד אהבו את הסרט

יובל:

טוב אני יכול להבין, קצת קשה לא לאהוב את הדמויות שיצרתם, ובוא נלך אחורה: איך התחלתם לעבוד ביחד? מי התחיל עם מי…

מעין:

אני חיפשתי פרויקט מעניין לעבוד עליו, ואלירן חיפש אנימטור שיעזור לו להרכיב את הסיפור שהוא כתב. הדרכים שלנו נפגשו דרך תחרות של המיזם, לפני כארבע שנים. אני חושבת שברגע ששמעתי את הסיפור והרגשתי שאלירן עשוי מאותם חומרים כמוני, החיבור היה מיידי. זו בעצם הייתה אבן הדרך הראשונה במסלול שלנו

אלירן:

ואני זכיתי בשותפה שהפכה למשפחה מאז

יובל:

ממש בליינד דייט

יובל:

רגע לפני שנמשיך, ספרו בכמה מילים על הרקע שלכם לטובת מי שלא מכיר

אלירן:

אלירן פלד, 28, (נשוי לסתיו, שאין עליה בעולם הזה), מפיק־במאי־תסריטאי. בוגר מסלול הפקה של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטה תל אביב עם הרחבות במנהל עסקים ובוגר תלמה ילין במגמת קולנוע. ביימתי 14 סרטים קצרים שהשתתפו בפסטיבלים ברחבי העולם ואני בימים אלה בפרה פרודקשיין לפיצ׳ר הראשון שלי, ״אופוריה – שנת נצחון״, מחזמר שכתבתי יחד עם יונתן בלומנפלד ומופק על ידי אפיקים מאוחדים (קיבל מענק הפקה מקרן רבינוביץ השנה).

אני עובד כמפתח תוכן ומפתח התחום הבינלאומי בחברת ההפקות סומיוקו (על הספקטרום, המדרשה) ובשאר הזמן עובד יחד עם מעין על השלב הבא של להתאהב ברקס – סרט קולנוע באורך מלא🥳

מעין:

מעין אנגלמן 🙋🏻 גיל – לא אומרת! סיימתי לימודי אנימציה במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל בשנת 2014, ומאז אני עובדת בתעשיית האנימציה. עבדתי כאנימטורית, מעצבת דמויות, קונספט ארט, במאית וארט דירקטורית בסרטים, סדרות ומשחקים. בשנה האחרונה אני עובדת כ־visual development artist בנטפליקס (עדיין לא מצאתי את ההגדרה הכי מתאימה בעברית).

בהגדרה זה מי שלוקחת את התסריט ורוקמת לו את הלוק הוויזואלי – לוקחת את המילים, הדמויות, העולמות ורגעים מהסיפור ונותנת להם צורה וצבע. בין חברה לחברה ולסרט לסרט התפקיד קצת משתנה. איפה שאני עובדת כרגע התפקיד שלי ממש בשלב הפיתוח של התסריט, ככה שהתסריט נבנה סביב הציורים שלי וההפך

אלירן פלד ומעין אנגלמן. צילום: מיכאל איל פלד

יובל:

אלירן, מאיפה הגיע הרעיון לסיפור? והאם מלכתחילה חשבת עליו כסרט באורך מלא?

אלירן:

קולנוע זה הדבר שאני הכי אוהב בעולם. בשנים האחרונות האובבסיה לסרטים התרחבה לעניין בסיפורים של בתי קולנוע ישנים, הסיפורים האלה תמיד מרתקים אותי.

אבל משהו בסיפור של קולנוע רקס היה נראה לי כמו סיפור שצריך לספר, בית קולנוע איקוני שבזמן הקצר שהיה קיים הצליח להיות בועה של שפיות שמאחד בין כל הצדדים בעיר המקוטבת באצמעות קסם הקולנוע. מהרגע שקראתי על המקום בראשונה זה הפך להיות חלום (שהפך למשותף של שנינו) להביא את הסיפור הזה אל המסך

יובל:

אז מעין שומעת את הסיפור של אלירן, מתחברת אליו, ואז מה? איך וממה מתחילים?

אלירן:

מבחינת פיצ׳ר – זה לגמרי משהו שנוצר בדרך שלי ושל מעין. בתחילת הדרך היה קשה לדמיין שרעיון של לעשות סרט קולנוע באורך מלא באנימציה זה אפשרות. כרגע אני יודע שאנחנו הולכים להילחם עד שהחלום הזה יתגשם. ההפיכה לפיצ׳ר היה תהליך ארוך של הבנה של שנינו שזה סיפור שצריך לקבל את הזמן מסך שמגיע לו.

היו גם עצירות בדרך, שניסינו להפיק את הסרט כספיישל טלוויזיוני של 25 דקות. מפיק צרפתי אמר לנו שהוא הולך איתנו אם עוזבים את הסיפור על קולנוע בירושלים ונעשה סרט על שני ברווזים בחג המולד – סיפור אמיתי!

מעין:

ממה מתחילים, אממ. קודם כל כמו כל פרויקט ישראלי שיצא לי לקחת בו חלק – מתחילים בזה שיורים עלייך ושאתה במלחמה נגד השעון. כשהכרנו הדדליין של התחרות כבר היה בפתח, הדרישות היו שיהיה לנו פיץ׳ עומד, עיצובי דמויות וארבעה-חמישה קונספט־ארט שמראים רגעים מהסרט. לא היה לי המון זמן להתמזמז עם העיצובים ורצתי די מהר לקו ולסגנון שדיברו אלי בצורה הכי אינסטנקטיבית. עבדנו על הפיץ׳ ימים ולילות, הרצנו פרזנטציות לחברים ומשפחה, ולמרות שזה לגמרי התחיל כ־Passion project חמוד, כבר אז היינו 100 אחוז בתוך זה

אלירן:

התחרות הראשונה שזכינו בה, זו שבזכותה הכרנו, הייתה בדצמבר 2016, ככה שזה היה מסע ארוך להגיע לנקודה שבה אנחנו עומדים עכשיו. זה היה מסע מדהים ובו זמנית מאוד מורכב, שהתחיל בשנינו יושבים בחדר ומנסים להרים את זה ולגייס את הכסף בכל הכוח והגיע עד להפקה עם צוות גדול בארץ, וסיוע מסטודיו בפולין ובקמבודיה (שלא נדבר על הכאוס שזה לסיים הפקה מורכבת שכזו בימי קורונה). זו חוויה חד פעמית, ואלה שלוש וחצי שנים מטורפות לגמרי (במובן הכי חיובי!)

יובל:

מה היה בקונספט־ארט הראשונים? שתי הדמויות? בית הקולנוע?

מעין:

אין טוב כמראה עיניים. כבר שולחת

יובל:

זה נכון, אבל תגידי משהו על אפיון הדמויות, על מה היה לך חשוב מבחינת קו וסגנון, וכמה זה קשור לעבודות קודמות או אחרות שלך

מעין:

בקונספט הראשון היו את מואיז, רנין ובית הקולנוע. רציתי שירגישו את ירושלים אבל בצורה נאיבית ומתוקה, שירגיש כאן אבל שידבר גם לעיניים לא ישראליות. היה לנו חשוב להגיד שאת הסיפור הזה – לא רק ישראלים צריכים לשמוע.

מעין אנגלמן: רציתי שירגישו את ירושלים אבל בצורה נאיבית ומתוקה, שירגיש כאן אבל שידבר גם לעיניים לא ישראליות. היה לנו חשוב להגיד שאת הסיפור הזה – לא רק ישראלים צריכים לשמוע

בהקשר לעבודות קודמות, אני רוצה להגיד שבאופן כללי אני מדברת לקהל מבוגר יותר, לפחות בשאיפה. וגם כאן הייתה השאיפה הזו, אבל יחד עם הרצון הגדול שזה יהיה סרט לכל המשפחה. ככה שתמיד הדהדה המחשבה איפה ואיך אני ממתקת עוד את הארט. ואיפה אני כן נותנת את התחושה של ירושלים

יובל:

אז אני רוצה לשאול על התחושה של ירושלים, העניין הזה של ירגיש כאן אבל שידבר גם לעיניים לא ישראליות. במה זה בא לידי ביטוי? כי אני מסתכל עליהם במטוס ולגמרי מרגיש הוליווד של שנות ה־30 במאה הקודמת

אלירן:

ספציפית הקטע של המטוס מתרחש בתוך סרט הוליוודי שהם נשאבים לתוכו, אז זה לחלוטין צריך להרגיש כמו משהו שהוא זר לעולם שהם חיים בו

מעין:

לקחנו המון השראה מדיסני של שנות ה־30, יש שם קסם מיוחד שמדבר לכולם, ובמיוחד אליי כיוצרת אנימציה: גדלתי על הסרטים האלה והרגשתי שיש לי פה הזדמנות להביא מחווה לעולם שגדלתי עליו. בנוסף, כמו שאלירן כתב, חלק גדול מהסרט הוא החיבור שהילדים יוצרים באמצעות קולנוע וזה בדיוק הקולנוע שהיה בתקופתם – הוליווד של שנות ה־30

יובל:

כמה הכרתם את הסרטים והקולנוע של אותם שנים? ואת הסיפור של קולנוע רקס באופן ספציפי? במילים אחרות: כמה מחקר עשיתם ומה הוא כלל?

אלירן:

אני סוג של סינפיל והתקופה הזאת, הגולדן אייג׳ של הוליווד, היא תקופה אהובה עלי במיוחד. אז מבחינת התחקיר הקולנועי, גם מעין וגם אני אנשים שמאוד אוהבים קולנוע, ולעשות מחווה לסרטים המדהימים מאז זה זכות גדולה.

מבחינת המחקר על קולנוע רקס: עשינו תחקיר מעמיק לגבי המיקום של רקס, האווירה בעיר באותה תקופה, איתרנו אפילו את הצאצאים של בעלי הקולנוע. היינו בארכיונים השונים כדי לנסות למצוא כמה שיותר חומרים ודברים שיכולים להרחיב לנו את הידע על המקום ועל התקופה.

השלב שהגיע לאחר התחקיר היה להבין למה נצמדים ואיפה משחררים לקולנוע לעשות את שלו. העלילה של הסרט המלא מבוססת על סיפורו של קולנוע רקס האמיתי שעל רקע זה מגולל סיפור החברות של מואיז ורנין

מעין:

את הסיפור של קולנוע רקס הכרתי רק מהשיר של יוסי בנאי, אבל את הסיפור האמיתי גיליתי בזכות ההכרות עם אלירן. עשינו עבודת מחקר מקיפה על החיים בירושלים באותה תקופה, ההיסטוריה, הארכיטקטורה, החפצים והאנשים, מה לבשו ואיך הלכו, אכלו ושתו.

יש לי ספריית רפרנסים של אלפי תמונות וסרטונים מהתקופה. הסיפור שלנו אולי מומצא, אבל המקום אמיתי לחלוטין, והיה לנו חשוב להבין וללמוד את המקום עד הסוף לפני שאנחנו מתחילים לבסס על גביו סיפור אנימציה מתוק

יובל:

איפה היה הקולנוע? מה יש שם היום?

אלירן:

קפה קפית וסניף של בלאקבורגר, ממש ממול ממילא. נשאר שם עדיין קיר אחד עומד שנשאר מימי הקולנוע

יובל:

אז מה עכשיו? איך הופכים שש דקות לסרט באורך מלא? מתי נזכה לראות אותו בקולנוע (בתקווה שלא תהיה מגיפה אחרת שתשבית את העניניים…)

מעין:

השאלה הגדולה הייתה איך אנחנו לוקחים את הרעיון שלנו והופכים אותו לסרט קצר. סרט באורך מלא זה כבר התוכנית שנים. המטרה שלנו בסרט הקצר הייתה להראות שאנחנו יכולים לייצר סרט באיכות גבוהה בארץ, ובאמצעותו לגייס את התקציבים שצריך לסרט באורך מלא. לגבי מגיפה או לא מגיפה, גם במגיפה הנוכחית עבדנו יחד עם כל הצוות הנהדר שלנו בלי הפסקה, כל אחד בביתו שלו 🙂

מתי נזכה? אני אתן לאלירן לענות על זה, כי הוא המאסטר של הזמנים

אלירן:

אנחנו מאמינים בלב שלם ומקווים שהסרט הקצר והזכייה באנסי יעזרו לנו בגיוס הכספים והשותפים הבינלאומים הנדרשים למשימה שכזאתי. הסרט קיבל מענק מקרן הקולנוע הישראלי לפיתוח תסריט באורך מלא, שבימים אלה כבר בקריאות.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

האמת שאחרי שהפקנו את הסרט הקצר אני מרגיש שאנחנו מוכנים לשלב הבא ולטירוף שהוא יביא איתו. בתור מי שזו הייתה ההתנסות הראשונה שלו עם אנימציה בסדר גודל כזה, אני מוכרח לומר שהיציאה להפקה של הסרט הקצר הלחיצה אותי הרבה יותר מהיציאה להפקה של הסרט באורך המלא.

להבדיל מההפקה של הסרט הקצר, עכשיו אנחנו יודעים בדיוק למה אנחנו נכנסים, איך לנהל את זה נכון, וגם יש לנו מעין בלופרינט של העולם שאנחנו רוצים ליצור. המטרה כרגע היא לגייס את הכסף שיאפשר לנו להוציא את הסרט לפועל באיכות המקסימלית.

ומבחינת זמנים, מהרגע שגייסנו את התקציב אני מאמין שתוך שנתיים וחצי – שלוש שנים נפגש בפרימיירה🤩

יובל:

כותב ביומן, תשמרו לי מקום. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרתם לפני שנפרדים?

אלירן:

ברור ששומרים! חשוב לי רק להגיד שהבנו בדיעבד שהזכייה באנסי של הסרט שלנו היא הזכייה הישראלית הראשונה בפסטיבל, ומבחינתי הפרס הזה הוא לא רק השג אישי שלנו: הוא בא להראות שיש בארץ מאגר כישרון מדהים בתחום האנימציה (באופן לא פרופרציונלי לגודל המדינה שלנו), שרק מחכה להזדמנויות, לפרויקטים ולתקציבים, כדי להקים פה תעשיית אנימציה מסחרית אמיתית. אני מאמין ומקווה שהסרט שלנו והזכייה הם רק סנונית ראשונה למה שבדרך. הפוטנציאל שקיים פה הוא פשוט אדיר.

אלירן פלד: יש בארץ מאגר כישרון מדהים בתחום האנימציה (באופן לא פרופרציונלי לגודל המדינה שלנו), שרק מחכה להזדמנויות, לפרויקטים ולתקציבים, כדי להקים פה תעשיית אנימציה מסחרית אמיתית. הפוטנציאל שקיים פה הוא פשוט אדיר

ואם אני מרשה לעצמי להיות קצת קיטשי, אני רוצה להודות לצוות האדיר שלנו שעשה ימים כלילות כדי שהסרט יגיע לקו הסיום (מתים עליכם!), ולהודות מקרב לב לקרנות שתמכו בסרט (קרן מקור, המיזם לקולנוע ירושלים, מפעל הפיס, JCC) וכל מי שנתן לנו יד או עצה בדרך הארוכה הזאת שעוד ממשיכה

מעין:

האמת שגם לי ממש חשוב לפרגן לצוות האדיר שעבד איתנו, שכל אחד הביא את היד הכשרונית שלו ורץ איתנו קדימה, עם תודה מיוחדת לשחר מילר המדהימה שהייתה אחראית על חלק נכבד מהאנימציה וכמעט על כל התאורה; למשה בן אברהם, אנימטור מדהים ורגיש עם ניואנסים מיוחדים; ספיר דנן, שפיצחה את האינבטווין בזריזות; ושליו בן אליה, אלה בן יעקב ורונה לי ישראל ועידו הרטרמן, ירדן ווידנפלד ועוד המון המון אחרים שפשוט היה לי כיף ולעונג לעבוד איתם.

כמות הכשרון שיש פה בארץ כל כך קטנה היא מטורפת, ואני כבר מחכה לגייס לסרט המלא ולגלות עוד כשרונות שלא הכרתי. מקווים להפגש שוב! 🙂

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden