כל מה שחשוב ויפה
רוי סיגל, בינו בפיתה. צילומים: קילטרו
רוי סיגל, בינו בפיתה. צילומים: קילטרו

רוי סיגל: אם דושאן היה חי היום אולי הוא גם היה עושה צעצועים ולא רק אסלות

רוי סיגל יעלה בשבוע הבא על במת הפצ׳ה קוצ׳ה ויספר על הצעצועים יוצאי הדופן שהוא יוצר: כלל האצבע הוא ״אם זה מצחיק אותי, זה אולי יצחיק מישהו אחר״

יובל: הי רוי, מה שלומך בימים אלו, רגע לפני שאתה עולה על במת הפצ׳ה קוצ׳ה?

רוי: למרות המצב, סך הכל בסדר. משתדל לשמור על פוקוס ולהמשיך בעשייה

יובל: מתרגש? בכל זאת לדבר לפני אלפי אנשים, אני יכול לנחש שבדרך כלל העשייה שלך בקנה מידה קטן בסופו של דבר, לא מערבת קהל כזה

רוי: מתרגש זה אנדרסטייטמנט. אני לא איש של במות או של קהל וזו פעם ראשונה שאני מדבר מול אנשים, בטח ובטח בכמות כזו

יובל: כן. הכי מבין. ועוד היכל התרבות… אבל אני בטוח שהעבודות שלך יעשו את העבודה. על מה אתה הולך לדבר? באופן כללי? להתמקד בעבודות ספציפיות? מה בתכנית?

רוי: אני הולך לדבר על הצעצועים שלי באופן כללי, וגם על יצירה ועבודה בצל המלחמה. אני מאובחן עם פוסט טראומה בעקבות שירות צבאי קרבי, ויצירת הצעצועים מאוד עוזרת לי לנתב רגשות ותחושות שבדרך כלל קשה לי לחלוק או לעבד לבד

יובל: וואלה. מבלי להיכנס לפרטים שאתה לא רוצה להיכנס אליהם – ספר קצת על עצמך, איך התגלגלת לצעצועים

רוי: אני בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, עם התמחות באיור. אחרי סיום התואר הייתי חייב לקחת הפסקה מאיור כי ממש נמאס לי, ומצאתי את עצמי נמשך לפיסול, ובאופן ספציפי לצעצועים שמאז ומעולם היו אהבה גדולה שלי – אני אוסף לגו וצעצועים שונים מאז שאני קטן, והרעיון ליצור לעצמי צעצועים שאף אחד לא מייצר קסם לי מאוד

יובל: מתי סיימת בצלאל ומתי התחלת עם הצעצועים?

רוי: הגשתי את פרויקט הגמר שלי ב־2020, וישר התחלתי לעבוד בסטודיו שלי על צעצועים. התחלתי לפרסם אותם משהו כמו שנתיים אחר כך, ב־2022

יובל: אז איך זה עובד? מאיפה מגיעים הרעיונות? תמיד היה בהם את חוש ההומור הזה? תן קצת דוגמאות

הומור הוא חלק גדול מהעשיה שלי גם כמאייר, וכלל האצבע הוא ״אם זה מצחיק אותי, זה אולי יצחיק מישהו אחר״

רוי: הרעיונות יכולים לבוא בכל רגע, תוך כדי הליכה ברחוב, סיבוב במקסטוק, צפיה בסרט או סדרה – ואני פשוט רושם לי בפתקים בטלפון ומוסיף לרשימה (המאוד ארוכה). אחר כך כשאני יושב בסטודיו אני עובר על הרעיונות, ובגדול, מה שמצחיק אותי ולדעתי יהיה כיף להכין, יוצא לפועל.

הומור הוא חלק גדול מהעשיה שלי גם כמאייר, וכלל האצבע הוא ״אם זה מצחיק אותי, זה אולי יצחיק מישהו אחר״. בהתחלה התמקדתי בדמויות ותופעות מתרבות פופ ישראלית, דברים שנוגעים לכולנו (טנצר המניאק, אורחן משיח, הספוג מראשון) וגם הרבה מתחומי המוסיקה שהיא תחום העיסוק העיקרי שלי מחוץ לצעצועים (להקות מקומיות, העמוד בלבונטין 7 שמסתיר לאנשים בזמן הופעות).

בעקבות המלחמה ועם הזמן, הצעצועים הפכו לפחות ״דמויות״ ויותר עיסוק סביב רגשות ומצבים אנושיים (לא רוצה לצאת מהמיטה, ערכת משחק אכילה רגשית וכו׳)

יובל: מה זה צעצוע לא רוצה לצאת מהמיטה או אכילה רגשית? סיקרנת!

רוי: זה נהיה הסוג האהוב עליי ביותר של הצעצועים – להשתמש בפורמט של action figure כדי להביע רעיונות ותוכן שונים ממש שאנחנו רגילים לראות ארוז בצורה כזו

רוי סיגל. צילום: עמית כהן

רוי סיגל. צילום: עמית כהן

יובל: אז בוא נדבר רגע על מה זה צעצוע. או מה זה צעצוע מבחינתך. כי בצעצוע משחקים, ואת הצעצועים שלך רק בא לי לתלות על הקיר (או לתת מתנה)

רוי: שאלה טובה – אני חושב שמעבר למהות של ״צעצוע״ כמשחק, העבודה שלי משתמשת יותר ברעיון הצורני של צעצוע – כלומר, מוצר פיזי שארוז באריזת בליסטר (פלסטיק שקוף) ומיועדת להיות תלויה לתצוגה, ושם נוצר הקונטרסט בין מה שאנחנו מכירים כצעצוע מחנות לבין התוכן שהוא שונה לגמרי ממה שהיית מצפה לראות ארוז בצורה כזו

יובל: הבנתי. הייתי אומר שזו אפילו אמנות, לא? לא שמאוד משנות לי הגדרות 🫣

רוי: אני בדרך כלל נמנע מלהיכנס להגדרות, אבל בתור בוגר בית ספר לאמנות, אם הייתי צריך לקשר את זה לעולמות האלה אני יכול לראות את הקשרים לדברים כמו דאדא – עם שימוש ברדי־מייד והגכחה והוצאה מקונטקסט של דברים קיימים. אם דושאן היה חי היום אולי הוא גם היה עושה צעצועים ולא רק אסלות

יובל: יש מצב. מה התגובות שאתה מקבל? אני מניח שמבקשים ממך להכין צעצועים כאלו או אחרים. אתה מוכר אותם?

רוי: התגובות נעות בין אנשים שממש מתלהבים, לאנשים שלא מבינים מה הקטע ועד לאנשים שממש שונאים את זה. כל עוד זה עורר בך אמוציות כלשהן, זה עשה את העבודה. אני לא מתרגש מהייטרים, להפך: אני מחבק אותם וחושב שהם המגיבים הכי מעניינים.

את רוב הצעצועים אני מחלק בתור מתנות, או לחברים או לאנשים שהצעצוע מבוסס עליהם (ניצה ולחם אצל ניב מג׳ר, צעצועי משיח אצל אודי כגן ועמית איצקר, צעצועי טייכר וזרחוביץ׳ וכו׳).

כל עוד זה עורר בך אמוציות כלשהן, זה עשה את העבודה. אני לא מתרגש מהייטרים, להפך: אני מחבק אותם וחושב שהם המגיבים הכי מעניינים

אני מודה שהצעצועים פשוט שוכבים בקופסת קרטון בסטודיו ופעם בכמה זמן אני עושה מכירה מרוכזת כדי לפנות מקום, בדרך כלל או אצל החברות ב־Yuka Monsters או אצל יובל באגם הגווע

יובל: נייס. מסכים לגבי ההייטרים – אין מה להתרגש. להפך. תגיד, מה אתה עושה כשאתה לא עושה צעצועים?

רוי: למחייתי אני מאייר ומעצב גרפי, עובד בעיקר עם מקומות בילוי ומוסיקאים, וחוץ מזה משתדל לראות מוסיקה חיה לפחות פעמיים־שלוש בשבוע בשביל הנשמה

יובל: אתה רואה קשר בין הדיי ג׳וב לצעצועים או שכל עולם עובד בנפרד?

רוי: מעבר לקשר הטכני של שימוש באותם כלים לעיצוב ואיור, אני משתדל להפריד בין הדברים. בחודשים הראשונים אפילו חברים וקולגות שלי לא הבינו שהצעצועים שהתחילו לצוץ הם שלי. אני אוהב שיש לקילטרו חיים משל עצמו והוא לא בהכרח רוי, כמו שרוי הוא לא רק הצעצועים

ֿ

birds

יובל: אז רק לפני שניפרד תגיד משהו על השם? קילטרו?

רוי: עליתי מצ׳ילה בשנת 98 כשהייתי בן 10, קילטרו בספרדית צ׳יליאנית זה ״כלב מעורב״ – מה שהרגיש מאוד הולם, וגם קליט

יובל: בן כמה אתה היום?

רוי: מפה לשם אני בן 35

יובל: תראה מה זה… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

רוי: הרבה אנשים שואלים אותי ״איך מתחילים״ או ״איך עושים״ והתשובה בעיניי אחת – פשוט לעשות. כולן יכולות לעשות צעצועים, וכמה שיותר יותר טוב


פצ׳ה קוצ׳ה 24
אוצרים: איתי מאוטנר וענת ספרן
בהשתתפות: שחר קדם, רעות אסמיני, רוי סיגל, רחלי שלו, טרו טווינס (True Twins), מוחמד אבו סלמה ויונתן דסקל, מיכל חלבין, הדס נוימן, ארי טפרברג, יקי גני
היכל התרבות תל אביב
7-8 באפריל

 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden