כל מה שחשוב ויפה
איריס ארז, בקרבנו. צילומים: יאיר מיוחס
איריס ארז, בקרבנו. צילומים: יאיר מיוחס

לרקוד את האדמה רועדת: מופע חדש של איריס ארז ובן זוגה

״בקרבנו״, יצירת מחול זוגית ואישית מתמיד של הכוריאוגרפית והרקדנית איריס ארז, תעלה בבכורה בפסטיבל ״כלים״ ותמפה את השפעת הטראומה על הגוף האישי, הזוגי והלאומי

בשנת 1980, אמנית הפרפורמנס מרינה אברמוביץ׳ ובן זוגה דאז, הפרפורמר והיוצר אוליי, יצרו יחד את אחת מהעבודות הקאנוניות והזכורות ביותר שהעמידו במהלך 12 שנות הזוגיות והיצירה שחלקו זה עם זו – Rest Energy. העבודה התבססה על מנגנון פשוט לכאורה: אברמוביץ׳ ואוליי עמדו במרחק מספר צעדים זה מזו, כששניהם אוחזים בשני קצותיו של חץ וקשת, מאזנים את משקל הנשק הפרימיטיבי באמצעות הטיית הגו לאחור ואיזון משקל הגוף של עצמם. החץ היה מכוון אל ליבה של אברמוביץ׳; כל תנועה לא נכונה או יציאה מאיזון של השניים הייתה יכולה להוביל לפציעתה ואולי אפילו למותה.

כל אחד מבני הזוג הצמיד לחזהו מיקרופון זעיר, שאיפשר לשמוע את הלמות לבבותיהם שהלכו וגברו במשך ארבע הדקות ועשר השניות שאורכת העבודה. במרוצת השנים, אברמוביץ׳, מי שנחשבת למלכה האם של הפרפורמנס המערבי ולאחת מאמניות הגוף החלוצות והנועזות ביותר בתולדות המדיום, סיפרה שעבורה זו הייתה אחת מהיצירות הקשות ביותר לביצוע, מפני שהיא דרשה ממנה חוסר שליטה בתוצאות המופע, פגיעות ואמון מוחלט באוליי שיבצע את תפקידו כשורה.

נזכרתי בצמד ובחץ ובקשת שחצצו ביניהם במהלך ביקורי במרכז ״כלים״ לכוריאוגרפיה, שאליו הגעתי כדי לצפות בחזרה של המופע ״בקרבנו״. זו יצירה חדשה שמעלה בבכורה הכוריאוגרפית והרקדנית הוותיקה איריס ארז בשיתוף פעולה עם בן זוגה ואב שני ילדיה (שמעדיף להיות מוצג כך), מורה דרך במקצועו. השניים יחשפו לקהל את תוצרי המחקר המשותף שלהם, שמבקש להחצין את הפגיעות ולבנות אמון על גבי הבמה, בתום תוכנית שהות במוסד ולרגל פסטיבל ״כלים״.

בפסטיבל, שייפתח השבוע, יעלו גם בכורות מאת היוצרים.ות שקד מוכיח, קאי רוטשילד, מיקה קופפר וסאאד מנסור (מנהלים אמנותיים: איילה פרנקל ואורי שפיר). ארז היא אמנם אחת מהכוריאוגרפיות המנוסות והבולטות בשדה המחול הישראלי, עם עבר עשיר כיוצרת עצמאית, רקדנית ומורה, אך בעבודתה החדשה היא צוללת לטריטוריה חדשה לה לחלוטין – עבודה בשיתוף פעולה עם בן זוגה.

בן זוגה של ארז מוליך את הצופים לתוך המרכז, תוך שהוא מסביר להם על האימפריות השונות שהתקוטטו על שליטה בטריטוריה המשוסעת שבה אנחנו חיים, ובפרט מתמקד בהתהוות השבר הסורי־אפריקאי, שבקעיו נמתחים ומאיימים להיקרע לאורך הארץ כולה

ארז ובן זוגה אמנם רגילים לנהל יחד משק בית ולחלוק את חיי הזוגיות, אבל זו הפעם הראשונה שהם יוצרים יחד עבודה בימתית, ועבורו זו גם הפעם הראשונה שהוא רוקד על במה, אם כי ארז מכריזה בחיוך במהלך פגישתנו ״שגם המקצוע שלו דורש התמחות בפרפורמנס ועמידה מול קהל״. ההתמחות הזו ניכרת בבחירות הדרמטורגיות והטקסטואליות בעבודה, שבה מרבית הטקסט נאמר על ידיו.

היא שבה ובולטת לאורך הדואט המשחקי, העצוב, החשוף והכן שיצרו השניים, שבו במשך 50 דקות הם עושים שימוש מגוון וקולח בתנועה, במגע ובמשחק עם שלל אביזרי במה וסאונד (כולל חץ וקשת, ברגע ציורי וצובט לב שלא ארחיב אודותיו על מנת שלא לספיילר לקוראים.ות) על מנת לנסות ולשרטט את קווי המתאר של פוסט־טראומה והאופן שבו היא מחלחלת לחיי הזוגיות ומשפיעה עליהם.

לנוע לאורך נקודת השבר

התמה השנתית של פסטיבל ״כלים״ לשנת 2024 היא טרואר, מונח הלקוח מצרפתית (במקור: Terroir). בטקסט שחיברו על הפסטיבל, מסבירים פרנקל ושפיר שטרואר הוא ״מכלול של תנאי סביבה לגידול חקלאי. דרכו אנחנו מתבוננים.ות ושואלים.ות על סביבת המחייה שבתוכה אנחנו פועלים.ות יחד״. ואכן, ״בקרבנו״ של ארז ובן זוגה היא עבודה שנובעת מתוך התנאים הספציפיים שבהם השניים חיים ופועלים. היא מותאמת לתנאים הספציפיים של חלל המופע, אך נוגעת לא רק לסיפור האוטוביוגרפי של הזוג – שלא נפרש בעבודה מפורשות אלא באמצעות תמונות תנועתיות ומחוליות, חלקן ישירות בעוד שאחרות רק מרומזות – אלא גם לסיפור של האדמה החולה והרועדת שעל גביה אנחנו פוסעים בישראל.

היצירה מתחילה בסיור ברחבי מרכז ״כלים״, שבנוי על פני טריטוריה שבעבר הייתה שטח צבאי ושימשה כמחסנים של צה״ל, לפני שהוסבה לסטודיואים למחול עם הקמת המרכז. בן זוגה של ארז מוליך את הצופים לתוך המרכז, תוך שהוא מסביר להם על האימפריות השונות שהתקוטטו על שליטה בטריטוריה המשוסעת שבה אנחנו חיים, ובפרט מתמקד בהתהוות השבר הסורי־אפריקאי, שבקעיו נמתחים ומאיימים להיקרע לאורך הארץ כולה.

הבחירה להתחיל את הסיפור הפרפורמטיבי בדיון אודות השבר היא לא אגבית. לאורך כל המופע השניים מנסים לנוע לאורך נקודת השבר, זו שנפערת בזהות ככל שאנו מתבגרים, זו שנגרמת על ידי טראומות חיצוניות, זו שנפערת לא אחת בחיי הזוגיות, גם כשהם כביכול תקינים וממושכים, וזו שהולכת וגדלה כאן בארץ, ממלחמה למלחמה וביתר שאת בימים מורכבים אלה.

בעוד שהשבר הסורי־אפריקאי החל להיווצר לפני 25 מיליון שנים, עם תנועת ההתרחקות של לוחות היבשות אסיה ואפריקה זו מזו, השבר האישי של בן זוגה של ארז החל לפני 30 שנה, במהלך שירותו הצבאי כלוחם קרבי. מעבר לכך הוא לא נעתר לחשוף, לפחות לא על פני הבמה, ורק שני בלונים כסופים וגדולים בצורת הספרות שלוש ואפס שהשניים מעבירים זה לזו, ושאת חוטיהם הם כורכים זה בזו במחול שהולך ומסתבך, מרמזים על יום הולדתה של הטראומה, זו שהחלה אצלו ולפתה גם אותה כשבחרו לכרוך יחד את חייהם.

זו לא הפעם הראשונה שבה ארז נוברת בתכנים אישיים ביצירות המחול שלה. את החיים הזוגיים בעידן המודרני, המתיך בין הציבורי לפרטי, חקרה בדואט ״תכף אשוב״ מ־2014, שבו רקדו איילה פרנקל ואופיר יודלביץ׳; את נקודות ההשקה בין הגיאוגרפי לביוגרפי היא בדקה בסולו ״לוקאלי״ מ־2017; ואת הניסיון לחזור אל הבית ולפענח את המתח שמתכונן בקרבו היא תיארה כבר ב־2010, ביצירתה Homesick.

אבל ב״בקרבנו״, נדמה שארז באמת שולחת יד היישר אל הקרביים שלה וחושפת את תוכנם – בקטעי הסולו שלה לאורך היצירה, שבהם תנועה מסתחררת ומתפרצת שנשענת על הרפיית המפרקים ואסיפתם הפתאומית שכה מזוהה איתה נמהלת במונולוג מתנשף, זועם ומלא תחינה; וגם בעבודה לצד בן זוגה, שלו ארז מעניקה מקום של כבוד על הבמה לצידה.

לארגן שני גופים בתנוחה מיטיבית זה לצד זו במשך הלילה הופכים אצל בני הזוג למחול מסויט, כוריאוגרפיה נואשת של קרבה עזה שנפערת על ידי תהום. לרגע הם נראים כמו הלוחות הטקטוניים שתנועת ההתרחקות שלהם גרמה לשבר באדמה

אחת מנקודות החוזקה של העבודה היא השוויון המוחלט שנוצר בין השניים על הבמה. ארז היא אמנם רקדנית וירטואוזית, אבל היא לא משתמשת בסיפור הרקע של הזוגיות שלה רק כקישוט או כהשראה תנועתית, וניכר שגם הקטעים התנועתיים המשותפים ששזורים ביצירה נבנו בשיתוף פעולה ויש להם חשיבות מכרעת ומרגשת באותה המידה שיש לקטעי הסולו שלה.

דילמות נפוצות ופשוטות מחדר המיטות האינטימי, כאלו שמוכרות לכל מי שאי פעם ניסה להירדם לצד אהוב/ה, כמו התמודדות עם נדודי שינה או הניסיון שהולך ונבנה, מתפרק ומתרכב שוב. לארגן שני גופים בתנוחה מיטיבית זה לצד זו במשך הלילה הופכים אצל בני הזוג למחול מסויט, כוריאוגרפיה נואשת של קרבה עזה שנפערת על ידי תהום. כשהם מתגלגלים על הרצפה, מסדרים את הכריות שלהם ומניעים אותן אנה ואנה, שולחים את ידיהם לחיבוק והודפים זה את זו, לרגע הם נראים כמו הלוחות הטקטוניים שתנועת ההתרחקות שלהם גרמה לשבר באדמה.

birds

בספרו ״נרשם בגוף״, הפסיכיאטר בסל ואן דר קולק, חוקר פורץ דרך בתחום הפוסט־טראומה ואחד מהמומחים העולמיים הבולטים לטיפול בטראומה, מסביר שמחקריו לימדו אותו ש״טראומה היא לא רק איזה אירוע שהתרחש מתישהו בעבר; היא גם חותם שהחוויה הזו מותירה בנפש, במוח ובגוף. לחותם הזה יש השפעות ממושכות על האופן שבו האורגניזם האנושי מצליח לשרוד בהווה״.

את החותם שהטראומה משאירה בגוף, ואת האופן שבו החותם הזה נוצק גם בגופה של מי שחיה לצד אדם הסובל מטראומה – ארז ובן זוגה משרטטים בכמה אופנים: הם חוקרים את הרטט הבלתי רצוני בגופו, סימן ההיכר החיצוני היחיד שיש לטראומה ממנה הוא סובל; הם משתמשים באמצעים משחקיים ומפתיעים כמו מיקרופונים, בצליל נשימותיהם ואפילו בגלילי קרטון כדי לייצר דימויים של חנק וצלילים משדה הקרב.

״דרוש אומץ רב כדי להיזכר בטראומה״, מסביר ואן דר קולק בספרו. ״כפי שאני אומר לעיתים קרובות לתלמידים שלי, אחד משני השלבים החשובים ביותר בטיפול בה הם: ׳הבחינו בזה׳, ו׳מה קורה הלאה?׳ ברגע שאתה מתחיל לגשת לגוף שלך עם סקרנות במקום עם פחד, הכל משתנה״. בדואט שלהם, ניכר כי ארז ובן זוגה רותמים את כל האומץ שיש ברשותם כדי להיזכר, להטיל ספק ולהביע תקווה שהגוף יוכל להשתחרר מהכאב האצור בו. נותר רק לקוות שהם ימשיכו לשאול ״מה קורה הלאה?״, ושהיצירה תיתן להם את הכוח למצוא עוד ועוד תשובות.


״בקרבנו״
כוריאוגרפיה, טקסט וביצוע: איריס ארז ובן זוגה
במסגרת פסטיבל ״כלים״
9.4 בשעה 19:00; 12.4 בשעה 13:45

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden