כל מה שחשוב ויפה
נתנאל הרבלין בסטודיו. צילום: דוד קשטן
נתנאל הרבלין בסטודיו. צילום: דוד קשטן

אימפרסיוניסטית עכשווית: נתנאל הרבלין במוזיאון ד׳אורסיי בפריז

בתערוכת יחיד נדירה, נתנאל הרבלין הישראלית מקיימת דיאלוג עם עבודות מאסטרים מאוסף הנאביס של המוזיאון

חגית: שלום נתנאל, מה נשמע בפריז?

נתנאל: היום שמש ונעים!

חגית: טוב לשמוע. אנחנו מדברות קצת אחרי פתיחת התערוכה שלך במוזיאון ד׳אורסיי (Musée d'Orsay) בפריז – תרשי לי רגע להחסיר פעימה. זה לא קורה כל יום ולא לכל אחת

נתנאל: כן, אני עדיין מתרגשת, זה רגע יוצא דופן

חגית: ברור שלא הגעת לשם ברגע. לפני 12 שנה נסעת ללמוד אמנות בבוזאר (בית הספר הגבוה לאמנות) ו…

נתנאל: מיד אחרי הלימודים הציעו לי תערוכה בגלריית ז׳וס אנרטרפריז, שמייצגת אותי עד היום, ובהמשך קיבלתי סטודיו מהמדינה, שבו גרתי עד לא מזמן. מאז הצגתי בכל מיני מקומות בעולם ועשיתי כל מיני רזידנסיז מענייינים. פריז הפכה להיות הבסיס, הרבה בזכות קהילת ציירים שנוצרה פה מאז הלימודים

נתנאל הרבלין. צילום: סופי קרפי

נתנאל הרבלין. צילום: סופי קרפי

נתנאל הרבלין, ציורים מהתערוכה במוזיאון ד׳אורסיי, פריז

נתנאל הרבלין, ציורים מהתערוכה במוזיאון ד׳אורסיי, פריז. צילומים: תומס מרל, אובז׳ה פוינטוס, מארק דומז׳, ניקולא לפון

חגית: נשמע קצת כמו חלום. אולי נתחיל מהסוף – מה את מציגה בתערוכה, ואיך בכלל נערכים לתערוכה במוזיאון חשוב כל כך?

נתנאל: לפני כשנה האוצר הראשי ונשיא המוזיאון ביקשו לבוא לביקור סטודיו. כשהם באו הייתי בהריון בחודש תשיעי, והם הציעו לי תערוכה במוזיאון. זה חלק מסדרה של תערוכות, שתיים בכל שנה, שמציגות אמנים עכשוויים לצד האמנים בתערוכת הקבע.

לי הציעו להציג בחלק של ה־NABIS וכמובן שהיה לי קשה להאמין למשמע אזניי. חשבתי שהם או סופר־פרוגרסיביים או שאין להם מושג מה זה לגדל תינוק. אבל איך שלא יהיה, זו הייתה הזדמנות עבורי ואני מקווה שתשפיע על אחרות, לגלות שאפשר לחלוטין גם וגם, חיים אישיים וקריירה, משהו שפחדתי ממנו קודם

חגית: מדהים. זו הדרך של המוזיאון לחפש את החיבור בין תצוגת הקבע – המודרנית אימפרסיוניסטית – לעכשווי. אז למעשה גידלת בשנה האחרונה שני תינוקות?

נתנאל: כן וכן 🙂

חגית: פרטי וספרי!

נתנאל: אני מציגה בתערוכה 41 עבודות מתוכן אמנם רק עבודות ספורות שציירתי במיוחד לד׳אורסיי. כל שאר העבודות נשלפו מאוספים פרטיים ומוזיאליים מ־2018 ועד עכשיו. לצידן מוצגות 35 עבודות של ציירי ה־NABIS שבחרתי מאוסף המוזיאון, ואת הצבתן עם שלי, גיבשנו יחד עם האוצר, ניקולה גוסארון.

המרתון של הזמן האחרון לא היה בהכרח רק הציור אלא כל האופרציה של התערוכה וגידול ביתי, אלישע, שכבר הייתה שבע פעמים במוזיאון, ובערב הפתיחה התרגשתי התרגשות עצומה לראות אותה עם ג׳רמי בן זוגי באולם

הציורים הממוסגרים מאוסף המוזיאון, ציוריה של נתנאל הרבלין ללא מסגרות. צילומי הצבה: אובז׳ה פוינטוס

הציורים הממוסגרים מאוסף המוזיאון, ציוריה של נתנאל הרבלין ללא מסגרות. צילומי הצבה: אובז׳ה פוינטוס

הציורים הממוסגרים מאוסף המוזיאון, ציוריה של נתנאל הרבלין ללא מסגרות. צילומי הצבה: אובז׳ה פוינטוס

חגית: תסבירי לנו רגע מהו אוסף הנאביס (מקור השם במילה העברית נביאים, ויש שמגדירים את צייירי הקבוצה פוסט־אימפרסיוניסטים), ומה מייחד אותו מהתקופה שלו, סוף המאה ה־19?

נתנאל: הנביאים בואי נקרא להם:) הם קראו לעצמם כך, כי הם האמינו שהם מביאים סוג אמנות חדשני – סוג של ריאליזם סובייקטיבי. חברי הקבוצה היו פייר בונאר, אדוארד ווייארד, מוריס דניס, ולוטון ועוד. הם היו מאוד מושפעים מגוגן, אבל הוא עצמו לא היה בקטע של קבוצות

חגית: ואת הוזמנת לאצור תערוכה מהאוסף המופתי של ד׳אורסיי, ולהשתלב בה בעצמך. קצת כמו ילדה בחנות ממתקים – אבל עם אחריות גדולה

נתנאל: כן, הרגשתי שזה טוב מדי כדי להיות אמיתי. זו אחריות וגם העובדה שהמוזיאון ותיק וחשוב, והכול נורא כבד, תרתי משמע. להזיז יצירה מאולם אחד לשני או להביא אחת חס וחלילה מעיר אחרת, שהמוזיאון השאיל לה אותה ב־1994, זה באמת דרש עצבים של ברזל.

אבל נהניתי מכל רגע כי האוצר והמפיקה בגילי ונהיינו חברים תוך שנייה, מצאנו דרכים להגמיש את המציאות של המוזיאון

חגית: בת כמה את?

נתנאל: 35. בתהליך הזה גיליתי גם כמה האנשים שעובדים במוזיאון אוהבים אותו ומסורים אליו; יש איזה תחושה של בית, שכולם מושקעים בו עם הלב ומאוד התחברתי לזה

נהנים אחד מהשני

חגית: רוב תשומת הלב הוקדשה לבחירת הציורים והחיבורים הנכונים לאוסף?

נתנאל: כן, אבל גם להצבה, להשאלה של הציורים מהאספנים הבינלאומיים; עבודה על הקטלוג שבו כתבו חברים ומודלים וציירים עמיתים וסופרים. וגם ציירתי המון – לתערוכת יחיד ראשונה שהייתה לי בגלריה החדשה שלי בבלגיה; כמה ציורים חדשים לתערוכה הנוכחית, ועוד ציורים לירידי אמנות בהונג קונג, ובמקסיקו.

הכול תמיד נופל בתאריכים צפופים בעולם האמנות וצריך לקדם הכל בו זמנית. אבל אני אוהבת את זה. אני אוהבת לצייר תמיד כמה ציורים במקביל, כי ככה הם מקבלים זמן ונהנים אחד מהשני

חגית: ״נהנים אחד מהשני״ זה מקסים כשמדובר בציורים. את עובדת בקנה מידה גדול או קטן?

נתנאל: יש ויש. יש כאלה שהם בקושי 15 ס״מ והכי גדול שאיי פעם עשיתי הוא 2,10 מטר. אני תמיד אצייר בגודל שאוכל לסחוב בעצמי

חגית: עקרון מעשי 😅

נתנאל: למען האמת, אחרי התערוכה עכשיו מתחשק לי לנסות לעשות ציור ממש גדול, כמו הגוסטב קורבה בקומת קרקע שם בד׳אורסיי

חגית: או כמו חבצלות המים של מונה, קירות שלמים 🙂 אחרי תערוכה כזו – ברור שאת צריכה אתגרים חדשים

חגית: את יכולה להכניס אותנו עוד קצת לסיפור שלך? איך התחלת לעסוק באמנות? למה פריז?

נתנאל: תמיד ציירתי כילדה, הייתי זאתי שמציירת – החולצה של הצופים, אלבום סוף השנה של ביה״ס עם הפורטרטים של כולם. בתיכון הייתי במגמת אמנות (לא התקבלתי לתלמה ילין) ולקחתי מלא שיעורים פרטיים אצל אמנים – עולים מברית המועצות בעיקר. רציתי לדעת לצייר הכול. בעיניי הטכניקה משחררת, כי אז אפשר להתרחק לאן שרוצים, אבל עם ביטחון, מבחירה. אני עד היום לומדת ציור ועד היום כשקשה לי לתאר משהו, אני אחזור לתרגל

חגית: ולמה פריז?

נתנאל: הבוזאר היה בחירה טבעית כיוון שאני חצי צרפתייה. אבי גדל בפריז, הוא הכיר את אמי בפריז ועבר לחיות איתה בישראל. הייתה לי סבתא בפריז, שמאוד אהבתי, אז היה גם בית בזמן הלימודים ואחריהם. היא זו שלקחה אותי למוזיאון ד׳אורסיי כילדה, כשבאתי לבקר אותה

חגית: ונשמע שיצרת לך חיים וקהילה משלך. משהו השתנה בתקופה האחרונה? בחברה סביבך? ברחוב? למישהו במוזיאון היה קושי לפתוח תערוכה ״של אמנית ישראלית״?

נתנאל: האמת שאני מאוד מאוד חששתי שהנושאים יתערבבו. למרות שאין קשר בין ההזמנה של התערוכה, הדיאלוג עם בונאר והמוזיאון הזה למצב בארץ, דאגתי שעובדת היותי ישראלית תשפיע על המבקרים או העיתונאים. בינתיים נראה שכולם עושים את ההפרדה בין הדברים ברגישות ותבונה.

צוות המוזיאון מאוד תמך בי בחודשים האחרונים שהיו קשים. מאז המלחמה לא תמיד היה לי אפשרי להתרכז בציור. הלב נשבר, אין לי מילים להגיב לכזה סבל וצער. ואני מאז ומתמיד מוצאת עצמי מציירת את ישראל ונוגעת במה שקורה, אבל לא כדי להציג את זה לצרפתים. אני מחכה להזדמנות לדבר עם הישראלים על ישראל

חגית: יש לך גם קהילה בארץ? ממש מוזר לי שאת כל כך מצליחה בזירה מאוד תחרותית ולא פשוטה, ולא מוכרת כאן בביצה הקטנה שלנו

נתנאל: יש לי קהילה בארץ – קודם כל המשפחה האהובה והסופר־מלווה שלי, שאני רואה כמה שרק אפשר, פעם פה ופעם שם. יש לי אח ואחות וכולנו עוסקים ביצירה. אחי יהונתן הוא סופר ואחותי עמנואל ציירת וצורפת. יש לי חברים ואנשים מקהילת האמנות, אבל זה נכון שאין מה להשוות את הנוכחות שלי כאן ואת רשת הקשרים המשמעותית שנוצרה פה בפריז לישראל, שבה אני עדיין די אנונימית.

הצגתי בארץ פעמיים, תערוכת יחיד בגלריית אום אל פחם, ״ואולי לא היו הדברים מעולם״ באוצרותה של עפרה חרנ״ם, ופעם שנייה במכון הצרפתי ״על פני השטח, עומק המבט״ באוצרות תום לורן. זה חשוב לי מאוד, אני מפנטזת על תערוכות נוספות בישראל

חגית: אני מקווה שתציגי ובכלל – שיהיה פה יותר מקום לאמנות

נתנאל: אני חושבת שהציור בארץ מצוין ומרגש אותי נורא ואני שותפה למשאלה שלך שיהיה יותר מקום לציירים לפעול ולהתפתח ולחיות מהציור. שהחיים שלהם יהיו מוקדשים לזה וזה תלוי הרבה במדינה, במשרד התרבות ובאספנים

חגית: בדיוק. עוד לא דיברנו על הציורים עצמם. אני לא אהיה הראשונה שמצביעה על כך שהם עוסקים – רובם ככולם – ברגעים קטנים מחיי היומיום. הם לא אפיים, לא דרמטיים. להיפך – יש בהם אינטימיות כמעט מציצנית. התערוכה והחיבור ל״נביאים״ מוציאה אותם לרשות הרבים. טוב להם שם? טוב לך?

נתנאל: תמיד ציירתי ככה, מתוך הדברים הכי אישיים שיש לי. זה לא אומר שאין להם קונטקסט חברתי ופוליטי מובהק, רק שאני מחפשת את הדרך הכי חסרת אמצעים לגעת בו. אם זה תופר מרובע מהגרים שרכון על מכונת התפירה שעות ארוכות ביום, כביסה תלויה בדרום תל אביב, רוחצים במעיין בסטף או חברה שלי עירומה בדירה שלה. אני מנסה להרגיש מה זה הקיום הזה ובאמת להציץ אליו במובן הזה

חגית: החיבור וההבחנה לעבודות מאוסף המוזיאון נעשה באופן מאוד יפה – כשהעבודות שלך לא ממוסגרות ושל הנביאים האימפרסיוניסטים כן. איך בחרת בעבודות שמתכתבות עם שלך? תוכלי לתת כמה היילייטס ש״עושים את התערוכה״ למה שהיא?

תמיד ציירתי ככה, מתוך הדברים הכי אישיים שיש לי. זה לא אומר שאין להם קונטקסט חברתי ופוליטי מובהק, רק שאני מחפשת את הדרך הכי חסרת אמצעים לגעת בו

נתנאל: יש את ההשוואה המתבקשת בין עבודות עם קשר תמתי, כמו הרחצה. רק שבונאר צייר את אשתו ואני את בן זוגי. ישנם הרבה ציורי חוץ וגנים של הנביאים ואני מציירת הרבה פנים, שהוא נוף בפני עצמו.

יש סדרה של ציורים מהבידוד בקורונה, עם כמה חללים מקבילים בתוך הציור, וזה מתקשר לציורי הנשים בתוך הבתים של וייאר. יש את הציור של בונאר של בחורה שאוכלת עם חתול לידה ואני גם עשיתי אחד עם אחותי וחתול בחיקה.

הציורים שלי מוצגים בקירות נפרדים והם נפגשים רק בפינות, חוץ מקיר אחד, של עבודות בפורמט קטן, שבו הכל מתערבב

birds

חגית: ההיפוך המגדרי – של ציירת המביטה בגבר שלה במקום הצייר שמביט בזוגתו – הוא  חלק חתרני משהו בכניסה של העבודה שלך למוזיאון ד׳אורסיי (לצד העובדה שאת אישה, צעירה ובת זמננו…). כשדיברת על אותו ביקור סטודיו של האוצרים, אמרת שאת שמחה שהבטן של החודש התשיעי להריון לא הקשתה עליהם לרקום את תוכנית התערוכה. את היית יותר סקפטית מהם. זה רגע כל כך דרמטי בעולם האמנות בכלל, לא רק עבורך

נתנאל: זה נכון שהמון המון נשים פה בעולם האמנות, בטח ביחס לישראל, בכלל לא עושות ילדים. אני נורא רציתי ילד כבר המון שנים וככל שעבדתי יותר פחות הבנתי איך זה ישתלב. היום אני מבינה, שהרבה תלוי בבחור, צריך לבחור נכון 🙂

חגית: לגמרי. אגב, גם ג׳רמי כתב בקטלוג, וזה יפה ויוצא דופן. ההחלטה להזמין את הקרובים, החברים, האספנים והקולגות לכתוב בקטלוג – הייתה שלך או של הצוות? זה עוד משהו שנותן טעם עכשווי למוזיאון

נתנאל: ניקולה גוסרון, האוצר, הדגיש את השאיפה שהתערוכה תהיה דומה לאופי שלי וביקש שנעשה את הדבר הזה – שאני עושה הרבה – שכולם ישתתפו במסיבה. אני תמיד מזמינה אנשים לראות ולהגיב לדברים בתהליך, במובן מסוים אני ממש לא יוצרת לבד. משם בא הרעיון של טקסט ממישהו לכל עבודה

חגית: זה יוצר באמת מבט מאוד מגוון. חלקו אפילו ״מתוך הציורים״ כי האנשים שמככבים בהם גם מדברים עליהם, עלייך ועל עצמם. זה משלים את מה שאמרת קודם, שאת מציירת כמה ציורים במקביל כדי שתהיה להם חברה

נתנאל: זה נעים ומשמח שאת רואה את הפרטים וההקשרים

חגית: עכשיו שהתערוכה עומדת – את מגיעה למוזיאון וחיה אותה או שהראש כבר בדבר הבא?

נתנאל: אני מגיעה לראיונות ולפגוש אורחים פה ושם, אבל בהחלט יש לי חשק חזק פתאום להשתחרר מהנביאים ולהתקדם למחוזות אחרים. אולי להתמודד עם דברים אחרים, אני מרגישה שהחודשים האחרונים מבעבעים בתוכי.

אני מחכה להגיע לארץ ולצייר (זה יקרה ביוני). אני תמיד מעדיפה לצייר מתוך התבוננות בסביבתי. ובהמשך הקיץ אני נוסעת לסין, לצייר לקראת תערוכה שתפתח במרץ הבא. זו תהיה נסיעה משפחתית, עם אלישע וג׳רמי, נראה מה זה יביא


נתנאל הרבלין
אוצר: ניקולה גוסרון
מוזיאון ד׳אורסיי, פריז
נעילה: 30.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden