כל מה שחשוב ויפה
שי אזולאי, גדול ממני. צילומים: מירי שמעונוביץ / יד ושם
שי אזולאי, גדול ממני. צילומים: מירי שמעונוביץ / יד ושם

להתייחס לשואה בצבעים: שי אזולאי ביד ושם

במסגרת תכנית רזידנסי חדשה של יד ושם מציג שי אזולאי ציורים שיצר בשבועות הראשונים של המלחמה, שבהם הוא מתייחס לראשונה לשואה - נושא שהוא מרגיש שלעולם יהיה גדול מדי מלהכיל

״העבודה על התערוכה ביד ושם החזירה אותי לחיים״, אומר האמן שי אזולאי. ״בטיימינג הכי נוראי, בשבועות הראשונים של המלחמה, נפתח אצלי ברז וירד מבול של עבודות, ברמה שלא הצלחתי לישון בלילה״. המבול הזה הוביל לתערוכה שמציג אזולאי בימים אלה, ״גדול ממני״ (אוצרת: אליעד מורה־רוזנברג), שהיא גם ניסיון ראשוני של מוזיאון יד ושם לשלב אמנות ישראלית עכשווית בתצוגה הקבועה.

לכל המקום הזה הוא התגלגל די במקרה. ״יד ושם החליטו שהם רוצים לבנות אוסף של אמנות ישראלית, של אמנים עכשוויים, בנוסף לאוסף הקבוע שלהם. הם שמעו אותי במסגרת הרצאה שבה התארחתי בבית לאמנות ישראלית ופנו אליי לטובת העניין. ההסכם הראשוני היה לייצר שתי עבודות חדשות, שבכלל לא היו אמורות להיות מוצגות. אבל אז הגיעה המלחמה ונפתח הברז ונוצרו מספיק עבודות כדי להציג תערוכה שלמה״.

בתערוכה, שנפתחה בחודש ינואר, מציג אזולאי סדרה לא גדולה של ציורים, בטכניקה ובשפה הציורית הצבעונית שכבר כל כך מזוהה איתו; לצד סדרה של עבודות ההכנה לציורים שמוצגות גם הן. ״כשהכוונה עוד היתה לייצר שתי עבודות בלבד, הגעתי ליד ושם ולקחו אותי לראות את כל האוספים, את כל מה שלא מראים בשוטף למבקרים. לא הייתי במקום במשך המון שנים, לדעתי הפעם האחרונה היתה בתור נער. גם מעולם לא עסקתי בעבודות שלי בשואה, אבל הביקורים שם גרמו לי להכנס לסטודיו, להתחיל לצייר ולא להפסיק.

״הדימוי הראשון שעלה לי לראש הוא זה של הדמות שנמצאת בתוך נעל, שמופיע בציור ששמו כשם התערוכה כולה – ׳גדול ממני׳. באחד מהמחסנים של יד ושם נתקלתי בנעל של ילדה בשם הינדה כהן, נעל קטנה שאבא שלה חרט על הסוליה שלה את השנה שבה לקחו אותו לאקציה – 1944. פתאום ראיתי את עצמי בתוך הנעל הזאת, זו שכל כך קשה להכנס אליה. כל המהלך הזה הרגיש לי כמו משהו שגדול ממני, נעליים גדולות מדי להכנס אליהן״.

זו מגמה יפה ומבורכת שגם מוזיאונים מסוגים שונים, כולל כאלה היסטוריים, מכניסים אמנים ואמנות עכשווית לתצוגה שלהם, אמנות שקצת מרעננת להם את המערכות. זה מתבקש. אי אפשר לשמר את הזיכרון רק על סמך הזיכרון, צריך לעבוד גם עם העכשווי

בעבודה אחרת בתערוכה בשם ״מעל הכפר״ מוצגים דימויים של שתי דמויות, גבר ואישה, כשהן כמו מרחפות מעל עשרות צילומים של אנשים. את העבודה צייר אזולאי בעקבות ביקור פיזי שהיה לו יחד עם אשתו ב״היכל השמות״ – אחד מהחללים ביד ושם, במסגרת מה שהפך בסופו של דבר לרזידנסי במקום. ״הרגשתי כאילו אנחנו נמצאים בתוך קונוס של דמויות, מחפשים מעלה ומטה. ההרגשה הזו התחברה לי לדמויות המרחפות של שאגאל וגם לכאלה שאני מצייר״.

בציור ״דור שלישי״ נראים גברים, בני שלושה דורות, כשהם עומדים אחד על כתפיו של השני בסיטואציה שיכולה להזכיר את אירועי יום העצמאות, אלא שבמקום דגלי ישראל תלויים לדקורציה טלאים צהובים בדמות מגן דוד. ״זה דימוי שלא נגעתי בו בחיים. עכשיו כל הסטודיו שלי מלא טלאים צהובים בכל מקום״.

התבוננות על עצמי

על התערוכה עבדו אזולאי והמוזיאון בזמן שיא של שלושה חודשים. ״כל המוזיאון עמד על הרגליים כדי שהדבר הזה יקרה. זה היה ממש מעורר השראה לראות איך מערכת מכוונת את עצמה לדבר כזה שעוד לא קרה בה מעולם.

״זו מגמה יפה ומבורכת שגם מוזיאונים מסוגים שונים, כולל כאלה היסטוריים, מכניסים אמנים ואמנות עכשווית לתצוגה שלהם, אמנות שקצת מרעננת להם את המערכות. זה מתבקש. אי אפשר לשמר את הזיכרון רק על סמך הזיכרון, צריך לעבוד גם עם העכשווי. ועדיין, זה קצת הזוי להגיד ׳ראיתי תערוכה מאוד יפה ביד ושם׳, איך אפשר בכלל להגיד דבר כזה״.

בעבודות בתערוכה הנוכחית (והמאוד יפה בים ושם), כמו בחלק ניכר מהעבודות הקודמות של אזולאי, מופיעה דמותו שלו, זו שהוא מכנה חצי בצחוק ״הדמות הבינלאומית״ שלו. דמות גבר, ללא הזקן וללא הכיפה שמזוהים איתו היום, כשני עשורים אחרי שהחל את תהליך החזרה שלו בתשובה.

אזולאי (52) הוא בוגר התואר הראשון והשני באמנות בבצלאל. במהלך לימודיו לתואר השני החלו הוא ואשתו תהליך של חזרה בתשובה, ובה בעת החלה הקריירה האמנותית שלו לתפוס תאוצה. שנת 2007, השנה שבה סיים את התואר השני, היא גם השנה שבה הוא רואה את נקודת המפנה שלו מבחינת ההכרה האמנותית.

זו היתה גם התקופה שבה החלה להיכנס לציורים שלו אותה דמות שלו עצמו, שהוא לא מתייחס אליה כאלטר־אגו אלא ככזו שמייצגת את הסיפור של הציור והיחסים שלו עם הצייר. ״באיזשהו שלב הדמות התנקתה ממני. היא נשארה קפואה בזמן. היא מאפשרת לי לייצר התבוננות על עצמי, לפעמים כזו שמשלבת הומור, שמתייחסת לכל הפוזה שיש לנו כציירים והדרך שבה אנחנו מתפקדים בסטודיו״.

הסטודיו של אזולאי נמצא כבר שנים במרכז ספיר הירושלמי, אזור תעשייה בשולי העיר שבשנים האחרונות פועלים ממנו גם החלל הירושלמי של גלריה גורדון והשלוחה החרדית של בצלאל, שם הוא גם מלמד. ״רוב היומיום שלי הוא חיי סטודיו. אני נמצא בו לבד, ועובד כמו מפעל של בנאדם אחד. אני אוהב את האינטימיות, את המרחב שיש לי. אני כל הזמן עובד״.

את התמות שהוא עוסק בהן בציורים שלו הוא רואה ככאלה שנעות במעגלים. ״יש לי קבוצות של ציורים בנושאים מסוימים שנוצרו עם הזמן, כמו ציורי מדבר או ציורים של דמויות דתיות. עם הזמן המעגלים האלה נכנסים אחד לתוך השני, אחד מזין את השני. אני אף פעם לא יכול להגיד שסיימתי לעסוק בנושא מסוים, אני לא יכול לקבל את המחשבה הזאת״.

אתה מגיע יום־יום לסטודיו ומצייר?

״אני מגיע יום־יום לסטודיו. אם אני מצייר זו כבר שאלה אחרת. יש לי בסטודיו גיטרה בס שאני מנגן עליה ולפעמים הנגינה פותרת לי בעיות בציור״.

birds

במשך שנים רבות עבד אזולאי עם גלריה עינגע התל אביבית, ובשנה וחצי האחרונות הוא עובד עם גלריה זומר, שבה הציג בינתיים תערוכת יחיד אחת של עבודות קטנות יחסית, בחלל הקודם שלה בהרצל 16. במקביל הוא עובד עם גלריה נוספת בניו יורק וגלריה נוספת במינכן, וכבר שנים שהוא מציג עבודות בירידים ברחבי העולם. ״אני טיפוס שמרכז את הכל אליו, ולכן אני מצליח לעבוד עם כמה גלריות במקביל. אני כמו תמנון ששולח זרועות ואני יודע איך לנהל את הכל יחד״.

בעתיד הקרוב הוא יציג בתערוכות קבוצתיות במשכן לאמנות בעין חרוד ובמוזיאון ישראל, וגם אמור להשתתף בתערוכות בלונדון ובברלין, למרות שהוא מעיד שהמלחמה כבר נותנת את אותותיה והחשש להציג עבודות של אמנים ישראלים קיים בעולם. ״מצד שני, כל מלחמה גדולה הולידה זרמים אמנותיים חדשים, ז׳אנרים מסוימים. זה תהליך שבטוח יקרה גם פה״.


שי אזולאי | גדול ממני
אוצרת: אליעד מורה־רוזנברג
יד ושם, ירושלים
נעילה: 31.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. ליאת

    תמצא בית שדואג לקדם אותך טוב יותר מ" זומר". יש כמה טובים יותר.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden