כל מה שחשוב ויפה
רבקה ורדי, מנהלת השלוחה החרדית, בצלאל. צילום: שרי שטרן
רבקה ורדי, מנהלת השלוחה החרדית, בצלאל. צילום: שרי שטרן

עשור לשלוחה החרדית של בצלאל: 100 חרדיות עם תואר בארכיטקטורה, תקש״ח ואמנות

אחרי שסצנת המקלחת מ״פסיכו״ של היצ׳קוק גרמה לה לשקול את סגירת היוזמה, רבקה ורדי, מנהלת השלוחה החרדית של בצלאל‎‎, מרגישה בטוח לומר ש״לכולנו יש גבולות. השאלה המעניינת היא מי קובע את הגבולות ואיפה הוא שם אותם״

יובל: הי רבקה, מה שלומך? וברכות על ציון הדרך של עשר שנים בניהול השלוחה החרדית של בצלאל. מאוד מרשים!

רבקה: תודה רבה. ותודה על ההזדמנות לספר ולשתף בפרויקט הייחודי הזה. קשה להאמין שחלפו עשר שנים מאז שהתחלנו…

יובל: כן. אני רוצה לפתוח בווידוי, שיתכן ולא יפתיע אותך: כששמעתי על פתיחת השלוחה החרדית לפני 10 שנים, הרמתי גבה ( או שתיים). לימדתי באותה תקופה בתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, הייתי אז בעיתון הארץ, פורטפוליו כבר היה קיים, ותהיתי כמה זמן יחזיק המיזם הזה ומה יהיו האיכויות של התוצרים. מזל שלא יצאתי בהצהרות כי אחרת הייתי צריך לאכול איזה כובע או שניים. אז הנה אנחנו פה ואני שמח כי עם השנים כבר הבנתי איזו חשיבות יש למיזם הזה

רק היום אני מבינה כמה נאיביות ואיזו אופטימיות חסרת תקנה הייתה נחוצה לכל המעורבים בפתיחת השלוחה החרדית של בצלאל, כדי להקים את המיזם המופלא הזה

רבקה: ברוח גילוי הלב הזה גם אני אשתף שרק היום אני מבינה כמה נאיביות ואיזו אופטימיות חסרת תקנה הייתה נחוצה לכל המעורבים בפתיחת השלוחה החרדית של בצלאל, כדי להקים את המיזם המופלא הזה. והנה, חלפו עשר שנים ויש קרוב ל־100 חרדיות בעלות תואר ראשון בארכיטקטורה, תקשורת חזותית ואמנות מבצלאל. ואני רוצה לשתף אותך בסיפור קטן…

יובל: בשמחה

רבקה: כשיצאה ההכרזה שנפתחת שלוחה חרדית בבצלאל, אחת העובדות שלי הגישה לי מאמר שנכתב באחד המגזינים שיצא נגד הפתיחה של השלוחה החרדית. היא ציינה שהמאמר אינו תומך, בלשון המעטה, בפתיחה של השלוחה. בהחלטה של רגע בחרתי לא לקרוא את המאמר, הכנסתי אותו למעטפה, והודעתי כי אפתח אותה בטקס חלוקת התואר של המחזור הראשון של השלוחה.

וכך היה. התאפקתי ארבע שנים וערב קודם לטקס פתחתי את המעטפה וקראתי את המאמר הלא קל הזה. אולי היית מצפה שארגיש תחושת ניצחון, אבל האמת היא שהרגשתי, לצד סיפוק מההצלחה של הסטודנטיות ושל השלוחה, כאב ובעיקר קיבלתי תובנה משמעותית שמלווה אותי מאז. ישנם הרבה מיזמים ורעיונות טובים שנגנזים לפני שאפילו יצאו לדרך. ״למה לא״ כולנו יודעים להגיד, אגב בעיקר לעצמנו, אבל ״למה כן״ זו השאלה החשובה והיא זו שגם נותנת לנו את הכוח להמשיך ולהצליח

אהובה וייס, המחלקה לאמנות. צילומים: שלומי אמסלם

אהובה וייס, המחלקה לאמנות. צילומים: שלומי אמסלם

יובל: סיפור מקסים. ואם כבר אנחנו בלמה כן, למרות שאולי התשובה ברורה מאליה אבל בכל זאת: למה כן? או אולי השאלה היא למה לך באופן אישי היה חשוב לעמוד בראש השלוחה?

רבקה: לפני שאענה על הלמה כן, אני רוצה להגיד שאני לא עומדת לבד בראש השלוחה. אמנם זכיתי להיות היוזמת והמנהלת של השלוחה, ואני מאמינה שכל מי שנופלת בידיו הזכות הזאת היה יכול לעשות את זה, אבל המיזם הזה קם מתוך שיתוף פעולה עמוק ואמיתי של בצלאל, עיריית ירושלים, המל״ג והציבור הישראלי – החרדי והחילוני.

ובכל אופן, למה כן? כמו בציבור הכללי, גם בציבור החרדי ישנם אנשים שהאמנות והעיצוב הם חלק בלתי נפרד מההוויה שלהם, והגיעה העת שהקהל הזה יקבל מענה להשכלה אקדמית בתחומים אלו. ומה המענה האיכותי ביותר אם לא האקדמיה לעיצוב ואמנות בצלאל? אבל הרובד היותר עמוק שעומד מאחורי זה הוא האמונה שאמנות היא שפה בלתי אמצעית, פעמים רבות מופשטת, מכילה ניגודיות לעיתים, ומקיימת דיון מתמיד ללא מילים

יובל: אז בואי נקשה קצת עם השאלות המתבקשות של התנגשות של ערכים בין אקדמיה שחרטה על דגלה חופש ביטוי לבין ציבור – ואני מנסה להתנסח בזהירות המתבקשת – שיש לו אמונה שמנקודת המבט החילונית והליברלית שלי לא עולה בקנה אחד עם תפיסת עולם ליברלית מתקדמת, בטח בכל הקשור לאמנות. איך את מיישבת את זה?

כמו בציבור הכללי, גם בציבור החרדי ישנם אנשים שהאמנות והעיצוב הם חלק בלתי נפרד מההוויה שלהם, והגיעה העת שהקהל הזה יקבל מענה להשכלה אקדמית בתחומים אלו

רבקה: תשמע, ״חופש הביטוי״ הוא רעיון חשוב וחיובי שבחסותו אנחנו כולנו, בכל הציבורים, עושים מעשים טובים לחברה. אבל, לעיתים לא מועטות בשם חופש הביטוי אנחנו מרשים לעצמנו לחצות קווים שאולי עדיף היה לעצור לפניהם. אולי אתה שואל את עצמך איך ״חופש הביטוי״ מסתדר עם ״גבולות״? אחרי עשר שנים אני מרגישה בטוח לומר שלכולנו יש גבולות. השאלה המעניינת היא מי קובע את הגבולות ואיפה הוא שם אותם. 

בעיני הדיון הזה הוא חשוב, והוא מתקיים בשלוחה החרדית על בסיס יומיומי. התשובות לשאלות האלו יוצרות את הדיאלוג, וגם את החיכוך בין מוסד האם לבין השלוחה. אז למרות שזה חבל דק חלפו עשר שנים ואנחנו כולנו עדיין עומדים על החבל הזה. לפעמים יציב, לפעמים מטלטל, אבל עדיין מתוח מצד לצד 🙂

יובל: את יכולה לתת איזו דוגמה או שתיים לצד המטלטל?

רבקה: ברור 🙂 זה היה חייב להגיע

יובל: אכן

רבקה: אתה מכיר את סצנת המקלחת מהסרט של היצ׳קוק ״פסיכו״?

יובל: ברור

רבקה: אז זהו, שאני לא הכרתי, ולמען האמת עד היום אני לא מכירה, ואני חושבת שאני אשתדל גם לא להכיר… בקיצור, מרצה הראתה לסטודנטיות שלנו קטע מתוך הסצנה הזו כדוגמה לז׳אנר הקולנועי הזה.

המרחק התרבותי כל כך גדול, התוכן היה כל כך קשה לצפייה, שהתפשטה בהלה והתנגדות בקרב הסטודנטיות שלנו אל מול משהו שנעשה בתום לב ומתוך רצון ללמד. שתי סטודנטיות שלנו פרשו לאחר מכן מהתכנית, ואחת מהן אף תבעה אותנו בדין תורה.

בפעם הראשונה שמשהו כזה קרה בשלוחה זה טילטל אותי באופן אישי עד כדי כך שהיו לי מחשבות לסגור את השלוחה. אבל עם הזמן למדנו שכל סיטואציה כזו (ותהיה בטוח שיש הרבה) גורמת לנו לדייק, לחדד את החיבור ומחזקת את החשיבות של הפרויקט הזה. אם בתחילת הדרך חשבתי שיש שחור ולבן, אסור ומותר, היום אני מבינה שהאפור הוא הגדול והמשמעותי, והוא זה שדורש את ההתייחסות המירבית שלנו

אסתר רוזנברגר, המחלקה לתקשורת חזותית

אסתר רוזנברגר, המחלקה לתקשורת חזותית

יובל: אז אם נקפוץ רגע לתערוכת הבוגרות שעוד רגע נפתחת, מה את יכולה לספר על הפרויקטים שם באופן כללי – במה עוסקות הסטודנטיות, האם זה פרויקטים יחודיים לחברה החרדית שאולי מלכתחילה מעוררים פחות קונפליקטים? משהו אחר? ואולי עם דוגמה מכל תחום?

רבקה: בעצם אתה שואל שאלה רחבה יותר. האם יש דבר כזה ״אמנות חרדית״, או שאולי מדובר פשוט באמניות, שהן חרדיות

יובל: לא יודע אם הייתי אומר ״פשוט״…

רבקה: אתה צודק… אני חושבת שאף אחד עוד לא יודע את התשובה לזה. חלמתי שהאמניות והמעצבות החרדיות שלומדות פה יביאו את העולם התרבותי שלהן, וגם את עולם הרוח היהודי שלהן אל תוך היצירה שלהן, אל תוך הזירה האמנותית הישראלית והכללית. אני לא מדברת על יודאיקה (שכבודה במקומה מונח) אלא על עולמות תוכן נוספים.

במציאות אנחנו מרגישים את ההשפעה של הרוח הבצלאלית על הסטודנטיות שלנו יותר מאשר את הכיוון ההפוך. זה מובן ומוצדק. בשלב הזה אנחנו גם לא מעט מכוונים לזה, ותומכים בזה

במציאות אנחנו מרגישים את ההשפעה של הרוח הבצלאלית על הסטודנטיות שלנו יותר מהכיוון ההפוך. זה מובן ומוצדק. בשלב הזה אנחנו גם לא מעט מכוונים לזה, ותומכים בזה

יובל: את יכולה לתת דוגמה לפרויקט גמר מכל תחום?

רבקה: אסתר רוזנברגר מהמחלקה לתקשורת חזותית יצרה אינדקס לשירה פרסית. מאז ומעולם היוותה השירה ביטוי למתרחש אצל האדם ובעולם, לאהבה, לחברה, לטבע, ואף לחיי צדק, מלחמה ושלום. בתרבות הפרסית ישנו ערך עליון לשירה והיא נחשבת כנכס צאן ברזל.

משוררים רבים נותנים את פרשנותם למתרחש סביבם בצורה פואטית ורגשית המכילה סודות רבים. אינדקס השירה הפרסית בא לאגד את אותם שירים המתורגמים לשפה העברית במקום אחד ולתת להם במה וכבוד. כל נושא מוצג על ידי אייקון אנימטיבי שעוצב על בסיס סמלים מהתרבות הפרסית, בתוכם חבויים אין סוף משמעויות.

יעל לב גרונשטיין ורחלי הפנר הלפרין מהמחלקה לארכיטקטורה עוסקות בעיר לוד, על מורכבותה, כמשקפת את המציאות הישראלית הרחבה יותר. במהלך ההיסטוריה עברה לוד גלי הרס פיזיים, פוליטיים וחברתיים, הבאים לידי ביטוי במצבה הירוד של העיר. תדמית העיר שלילית, רחובותיה ובנייניה מוזנחים, אתרי העתיקות שבה עזובים, ושטחים נרחבים בה אינם בנויים ומהווים ״חורים אורבניים״ הפוגעים במרקם העירוני.

פרויקט הגמר שלהן מציע רשת אורבנית אינטנסיבית חדשה שמחברת בין החורים האורבניים והמוקדים המשמעותיים של העיר, ומגשרת בין השסעים והקרעים בה

יעל לב ורחלי הלפרין, המחלקה לאדריכלות. צילום: שלומי אמסלם

יעל לב ורחלי הלפרין, המחלקה לאדריכלות. צילום: שלומי אמסלם

יובל: ועוד פרויקט מאמנות?

רבקה: אהובה וייס מהמחלקה לאמנות קראה ליצירה שלה ״חוטים נערמים לערמה בסוף יום עבודה״. אהובה מספרת: ״כאשר אני שוקעת בעשייה, דימויים מבליחים מהבד ומנייר הרישום: פֶּה תפור, עין, חלקי ביגוד של ילדות, שרוול, כיס רוכסן ובתוכו שושנה כחולה, רגל עץ, דלי. הם מופיעים מתוך תנועה עדינה בין תודעה לחוסר מודעות, כעין ריחוף של התרחקות והתקרבות. 

״העיסוק המרכזי שלי הוא פרימה: פרימה של בדים, של ציורים ושל דימויים. אגב כך, אני חושפת ומסיטה לצדדים את השכבות החומריות, הרעיוניות והסיפוריות של המשטחים שאיתם אני עובדת. פעם פורמת לאורך הבד ופעם לרוחב, מתבוננת באריגה וברשת הבסיסית של הבד. לפעמים אני פורמת עד שהבד ׳נעלם׳ ונשארים רק החוטים, ואז אני אוספת אותם ומשתמשת בהם ליצירה. מגעם רך ופלומתי. פעולת התפירה זכורה לי מימי ילדותי – אני רואה את הגב של אימא, הרוכנת על מכונת התפירה. הידיים זזות, הרגל על הדוושה, והפה מספר לי סיפורים. על הרצפה חוטים נערמים לערמה בסוף יום עבודה״

birds

יובל: אז יש לי שאלה על הרמה של הפרויקטים: אני מחכה לראות את התוצרים בעיניים, אבל מעניין אותי מה את אומרת – איך הרמה היום של הפרויקטים בהשוואה לבוגרי תואר אחרים של ארבע/חמש שנים?

רבקה: אז זה הזמן לומר שהתערוכה תוצג בין התאריכים י״ט בתמוז 18.7 – ז׳ באב 8.8 בקמפוס השלוחה החרדית של בצלאל ברחוב כנפי נשרים 31, ירושלים (מרכז ספיר, בניין 4, קומה 2). התערוכה עדיין בעבודה, אתה בטח זוכר את הימים האחרונים שלפני התערוכה מהתקופה שלך כסטודנט בבצלאל. כשהיא תעמוד נוכל לבחון את רמת התוצרים

יובל: ובכל זאת: הרמה באופן כללי, השלוחה כבר קיימת עשר שנים

רבקה: מניסיון של שנים עברו אני יכולה להעיד שהיו עבודות ברמה גבוהה בהשוואה לבוגרי תארים אחרים, ואפילו יותר

יובל: מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

רבקה: אולי הכי חשוב לי לומר שזה אפשרי. ותודה. עכשיו גם אתה חלק מהחיבור הזה, אנחנו מחכים לך בתערוכה 🙂

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

4 תגובות על הכתבה

  1. גילה

    לא הבנתי מה הבעיה עם הסצינה מפסיכו?

  2. יסמין

    תודה על ההיכרות עם השלוחה.
    חייבת לציין שכיוצרת על הרצף הדתי הרגשתי אי נוחות רבה אל מול השאלות והספקות שהוצגו. האם רק אמנים חילונים יכולים ליצור אמנות ברמה גבוהה? האם אמנות מתוך מחויבות לעצמי תהיה איכותית יותר? זו תפיסה מודרניסטית שלא עולה בקנה אחד עם ההיסטוריה של האמנות, ואינה בהכרח מבטאת קדמה.
    רמברנדט ובטהובן היו דתיים מאוד…
    אמן דתי יכול ליצור אמנות עמוקה מתוך הקשר והחיבור שלו לנסתר, לקדוש, לכתבי קודש או לא-ל בורא. נכון שעלולים להגיע לקיטש דתי ולאמנות מגויסת מתוך דת, אבל אפשר וראוי לחנוך פרחי עיצוב ואמנות דתיים ליצירה מתוך עולמם העשיר והעמוק, בלי לפסול או להסתיר או להכחיד אותו. הם ייצרו אמנות לא פחות טובה מעמיתיהם החילונים.

    1. יסמין

      בשנים האחרונות יש כ"כ הרבה כתיבה ומחקר על אמנות שחורה, פמיניסטית, א-בינארית, אנטי גזענית… אולי הגיע הזמן שהבשורה תגיע גם לישראל, ואולי מכאן תצא גם הבשורה על inclusive design שלא מדיר דתיים?

  3. מיכל גולדברג

    צר לי על מקבלות התואר הזה,באמנות "אפורה"
    צר לי שהסטודנטיות אפילו לא יודעות שזה תואר באמנות מוגבלת
    כזו שמדירה יצירות אמנות נפלאות.
    צר לי על "בצלאל",שלא מעיזים להעביר ביקורת על מה שמתרחש בחסותם,
    צר לי על הגברים האמנים שהחברה שלהם גזרה עליהם לא לעסוק בעניינים "נחותים" המיועדים לנשים בלבד.
    אני אצפה ביצירות שלהן
    כי מבחינתי אין גבול לאמנות.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden