כל מה שחשוב ויפה
הביתן הניגרי, Ojih Odutola. צילום: ענבל סיני
הביתן הניגרי, Ojih Odutola. צילום: ענבל סיני

הביאנלה בוונציה 2024: 10 ביתנים נבחרים

רבות מהעבודות שמוצגות בביאנלה לאמנות בוונציה, שנפתחה בחודש שעבר, מהדהדות את כותרת הביאנלה, ״זרים בכל מקום״. ענבל סיני עושה סדר וממליצה על עשרת הביתנים הלאומיים הנבחרים שלה

הביאנלה בוונציה, תערוכת האמנות הבינלאומית הגדולה בעולם, מתקיימת בפעם ה־60, ורבות מהעבודות המוצגות בה – הן בתערוכות המרכזיות והן בביתנים הלאומיים שמציגות המדינות המשתתפות – מהדהדות כבר ממבט ראשון את הנושא שבכותרת: ״זרים בכל מקום״. במסגרת העיסוק בהגירה, מיעוטים, פליטים, זהות, שייכות וזרות, יש נוכחות מוגברת מתמיד של עבודות סאונד – אולי תחזית לטרנד שיתפשט אלינו בקרוב, ויחליף או יתלווה לטרנדים קודמים, כמו הציור הפיגורטיבי והווידאו ארט, או השימוש בטכניקות של קראפט וטקסטיל.

השנה קשה למצוא עבודות ״גדולות מהחיים״, כאלה שהיינו רגילים לראות בביאנלה בשנים קודמות. הטון הכללי מתון, אפילו עצור, לעיתים מצליח לרגש ולעיתים – אולי בגלל הקונטקסט הישראלי שאיתו הגעתי – מעציב מאוד. 10 ביתנים נבחרים שכדאי לשים לב אליהם, מתוך כ־90 מדינות המשתתפות בביאנלה 2024.


1. גרמניה

הכותרת של הביתן הגרמני, Thresholds (ספים), מתייחסת אל מרחבים לימינליים הכפופים למצב ביניים פרדוקסלי, ספים כנקודות חיבור בין מקומות וזמנים. בביתן שלושה תרחישים של יצירות, כולם בוחנים עבר, הווה, ועתיד תוך התייחסות לסף כמקום ביניים של שייכות ולקהילות המנכיחות זאת. 

בראשון, ממשיכה האמנית, הצלמת ויוצרת הקולנוע יעל ברתנא את עבודתה ארוכת השנים תחת השם Light to the Nations (אור לגויים). העבודה מתייחסת להווה קטסטרופלי, עולם שנמצא על סף הרס סביבתי וחברתי מוחלט ומדמיינת מסע אל הגאולה לעבר עתיד טוב יותר.

ברתנא משלבת אלמנטים מהקבלה, מהמסורת היהודית ומהתנ״ך בהתייחסותה לגאולה הקולקטיבית אבל המסר חורג מגבולות דתיים, אתניים, לאומיים, ממלכתיים ושבטים. העתיד האוטופי מוצע לכל האנושות, מתריס נגד כוח הכבידה של הפלנטה והשאיפה האנושית לשייכות. 

בתרחיש השני, במאי התיאטרון והאופרה ארסן מונדטאג מתנגד לאופיו המונומנטלי והארכיטקטורה הפשיסטית של הביתן תוך שהוא חוסם את הכניסה אליו עם הרי אדמה, והופך אותו לאנדרטת זכרון קולקטיבי למי שנפל בסכסוך טריטוריאלי באנטוליה, משם הגיע סבו. הסב, שהגיע למערב ברלין בשנות ה־60, התפרנס מעבודה במפעל אסבסט שגרם למותו והוא המוטיב החוזר גם בעבודה של מונדטאג בתוך הביתן.

לשם העביר רצפת פרקט ממרכז אמנויות נטוש בברנדנבורג, ועליה הציב חפצי ביוגרפיות נשכחות של מהגרים ממעמד הפועלים במזרח גרמניה תוך שהוא מעלה שאלות לגבי היסטוריוגרפיה, ייצוג ונרטיב פוסט־הרואי בקונטקסט פוסט־תעשייתי.

בתרחיש שלישי נבנה גשר אל האי לה צ׳רטוסה – לוקיישן אחר שנמצא מחוץ לג׳רדיני – שבו יצרו האמנים מייקל אקסטלר, ניקול ל׳הולייר, רוברט ליפוק ויאן סנט ורנר יצירות סאונד ומיצבים מבוססי מרחב. אלו משתלבים עם הטבע ומתמקדים במשמעות של רגעי מעבר זמניים ומרחביים.

יעל ברתנא, אור לגויים. צילום: אנדראה רוזטי

יעל ברתנא, אור לגויים. צילום: אנדראה רוזטי

ארסן מונדטאג. צילומים: אנדראה רוזטי

ארסן מונדטאג. צילומים: אנדראה רוזטי


2. מצרים 

האמן הכוכב וואיל שאוקי נודע ביכולתו לספר סיפורים המציגים את התרבות העכשווית דרך פריזמה של אירועים היסטוריים, מסורת, וזהות דתית. בביתן המצרי, שבשנים קודמות לא עורר עניין רב, שאוקי מציג את עבודת הוידאו Drama 1882, עיבוד למחזה מוזיקלי שיצר הלוכד את הצופה מהרגע הראשון עם פריימים יפים וסאונד מעולה. 

העבודה מתייחסת למרד עוראבי שפרץ במצרים בשנים 1882-1879 כנגד המושל המצרי, ההתערבות האירופאית, ובתפקידם ההיסטורי של הבריטים, שכבשו את מצרים בשנת 1882 (המוזכרת בשם היצירה) ושלטו בה עד 1956. שאוקי מטיל ספק במשמעות המונחים ״זרים״ ו״כובשים״. הפסקול בערבית ספרותית מבוצע על ידי זמרים ושחקנים המשלבים אלמנטים דרמטיים בסגנונו התיאטרלי, שמזכיר תיאטרון בובות. 

עיסוקו של שאוקי במרד ההיסטורי ובכיבוש מצרים בתקופה ההיא מדגיש את הצורך בשינוי פוליטי גלובלי בתקופה הסוערת של ימינו. 

וואיל שאוקי. צילומים: ענבל סיני

וואיל שאוקי. צילומים: ענבל סיני


3. לוקסמבורג 

הפרויקט בביתן הלוקסמבורגי מציג אוסף של יצירות שבהן האמנים המשתתפים מוותרים על התהילה והפוקוס כיוצרים עצמאיים, לטובת מחקר מעמיק של יצירת סאונד משותפת. ארבע שהויות אמן שיתקיימו בביתן במהלך הביאנלה הופכות אותו לחלל של יצירה, שבו כל מחקר בודד תורם בסוף לגוף העבודה הקולקטיבי.

תחת הכותרת A Comparative Dialogue Act (אקט דיאלוג השוואתי) מבקשת האוצרת ג׳ואל ולברגה לייצר ניסוי של שפות קוליות שונות ומגוונות, התבוננות בדיאלוג שאינו חזותי וברעיון הסוחף של צליל ככלי למשא ומתן. חלל הביתן כולו – מהרצפה המטאלית שעליה חרוטים משפטים ואיורים ועד הקירות העשויים בדים – מתוכנן כתשתית להעברת קול כדי לתמוך ביצירה ולהפוך את החוויה לאימרסיבית.

העובדה שכל תהליך היצירה מתקיים בתוך הביתן הופכת אותו לאולפן ובמה בו זמנית באקט של שקיפות רדיקלית, פתיחות, והיעדר גבולות.  מעניין וכיפי גם כשאין הופעה בחלל, אבל מומלץ לבדוק מתי מתקיימות הופעות ולתכנן את הביקור בביתן בהתאם.

הביתן הלוקסמבורגי. צילום: ענבל סיני

הביתן הלוקסמבורגי. צילום: ענבל סיני

אנדראה מנצ׳יני

אנדראה מנצ׳יני


4. איטליה  

בתערוכה Due qui (meaning Two Here)/To Hear של מאסימו ברטוליני, עוברים הצופים דרך שלושה חללים, וגם הפעם בכל החללים מתקיימות חוויות אקוסטיות החגות סביב נקודות מפגש. החלל הראשון – חדר כמעט ריק שאת רצפתו חוצה מבנה צר וארוך, ועליו פסלון בודהה קטן. דמות הבודהה מסמלת את עדיפות המחשבה על הפעולה ויחד עם זמזום העוגב המתנגן ברקע יוצרים השניים תחושה של זמן קפוא, מעין מרחב המתנה. 

החלל המרכזי מלא בסבך עמודי פיגומים ממתכת כשברקע מתנגן שוב העוגב (יצירה שהלחינו קתרינה ברביירי וקאלי מאלונה). במרכז החדר בריכת מים עכורים עם תנועה גלית מתמשכת וסביבה ספסל המזמין את המבקרים לשבת, להאזין למנגינה, ולצפות בגל העולה והיורד כאקט מדיטטיבי.

החלל השלישי הוא הגן הנמצא ביציאה מהביתן, שבו אפשר לעצור לרגע לרביצה על הדשא תוך שהעצים כאילו מספרים סיפורים בחוויה אימרסיבית וסאונד נהדר. גם כאן, הצופים מוזמנים לרגע של עצירה ומפגש, שבו ניתן להתמסר לחוויה ולשכוח מעט מהמחשבות והריצות. 

ישנם שני סיפורים על מחזור הלידה והמוות; אחד של עץ, מאת ניקולטה קוסטה, והשני של אדם, מאת טיציאנו סקרפה הוונציאני, וביצוע מקהלה ליצירה על אדם שמרגיש שורשים צומחים דרכו, מאת גאווין בריירס. חוויה מהנה במיוחד ששווה להתמסר אליה בתוך המולת הביאנלה והרצון לרוץ כדי להספיק לראות הכל. 

מאסימו ברטוליני. צילומים: ענבל סיני

מאסימו ברטוליני. צילומים: ענבל סיני


5. סרביה 

תחת הכותרת Exposition Coloniale (תערוכה קולוניאלית) חוקר האמן הסרבי אלכסנדר דניץ׳ את השלכות הקולוניאליזם על החברה העכשווית, ויחד איתן את השפעתם המתמשכת של אקטים כמו פירוד וכניעה של עמים ותרבויות. הביתן מורכב מאזורים שונים, מעין קונגלומרטים מרחביים הנראים כמו תפאורות תיאטרון (העולם שממנו מגיע דניץ׳) ומשמשים כמזכרות חברתיות.

את הקולוניאליזם מייצגת באופן סימבולי חברת קוקה קולה והכיבוש המסחרי של העולם: ערימה של ארגזי קוקה קולה ריקים, מזנון סגור, סאונה נטושה מאדם שבה הושארו בגדים רטובים, ועוד – כל אלה מהדהדים את מהות השהות האנושית ומשקפים את הרגישות, הריקנות, והאינטימיות האבודה שלנו בתוכם.

בעולם של היום נושאים כמו ביזה, חלוקה מחדש, ושליטה הופכים רלוונטיים מעבר לעולמות הפוליטיקה והפיננסים, וחודרים גם אל תוך הערכים והעקרונות האנושיים הבסיסיים ביותר. על ידי היפוכים סימבוליים בחללי התערוכה, דניץ׳ מאתגר את הצופים ומעודד אותם לבחון מחדש את דינמיקות הכוח, תרבות הצרכנות, והמציאות המרה איתה מתמודדות היום קבוצות מיעוט רבות במקומות שונים בעולם. 

כאמן שהיגר ממולדתו לגרמניה, שם הוא חי ועובד בעשורים האחרונים, מעיד דניץ׳ כי גם הוא בחוויה האישית שלו מרגיש את תחושת הזרות והתלישות שאותה מנסה להעביר למבקרים בביתן. וגם כאן – הסאונד המלווה את האזורים השונים בתערוכה משחק תפקיד מרכזי בחוויה. 

אלכסנדר דניץ׳

אלכסנדר דניץ׳

צילום: ענבל סיני

צילום: ענבל סיני


6. בולגריה 

הביתן הבולגרי הוא אחד מביתני ה״אוף־סייט״ הפזורים ברחבי ונציה, מחוץ לאתרי הבינאלה המרכזיים – ג׳רדיני וארסנלה. בתערוכה The Neighbors (השכנים) משתתפים שלושה אמנים – קראסימירה בוצבה, ג׳וליאן צ׳ריאן, וליליה טופוצובה – והיא מציגה את זכרונותיהם המושתקים של ניצולי אלימות פוליטית בעידן הקומוניסטי של בולגריה (1945–1989).

העבודה מורכבת מחפצים ביתיים שנאספו, בשילוב הקרנות וידאו וסאונד, היוצרים יחד מיצב מולטימדיה מטלטל, שמספר את סיפורם של מי שנשלחו למחנות עבודה בכפייה ובתי כלא. האמנים השתמשו במחקרים אקדמיים ובראיונות עם ניצולים כדי לברוא מחדש שלושה אזורים כמו־ביתיים, והמבקרים מוזמנים לאכלס אותם, לשמוע, ולהיות עדים לסיפורים שלא בהכרח קיבלו מקום בעבר.

החדר הראשון הוא סלון בית, מהטלוויזיה הדולקת מהדהד קולם של ניצולים החולקים בגלוי את חוויותיהם; בחדר השינה יש יצוג של ניצולים ששותקים מפחד או מחקירה לוקה בחסר; והמטבח מוקדש לאלו שאינם זוכרים או שמעולם לא ניתנה להם הזדמנות לדבר. החללים חשוכים, הסאונד חודר, והאביזרים ששוחזרו ממחנות העבודה והוכנסו אל תוך חלל הבית מהדהדים את הזיכרונות הטראומטיים שחודרים אל חיי היומיום. 

״השכנים״ מנסה לטפח את הזכרון כאקט מחאתי, כהתנגדות לשכחה הטבעית שקורית לנו עם הזמן, תוך ביקורת נוקבת על ההשפעות ארוכות הטווח של אלימות פוליטית אל מול תפקידה החיוני של אמנות בעיסוק במציאות מורכבת. בתוך המולת הביאנלה מצליח הביתן הבולגרי לגעת ברגש ובמחשבה ולהשאיר את המבקרים עם חוויה רב חושית שנצרבת בזכרון. 

צילום: קראסימירה בוצבה

צילום: קראסימירה בוצבה

צילום: ליובוב צ׳רש

צילום: ליובוב צ׳רש


7. ערב הסעודית 

בביתן של ערב הסעודית יצרה האמנית מנאל אלדוואיין את המיצב המרשים Shifting Sands: A Battle Song, שעוסק בתפקידן המתפתח של נשים במרחב הציבורי בערב הסעודית ומסען המתמשך לעמוד על מקומן ולעצב מחדש את הנרטיבים שהגדירו אותן היסטורית. גופים גדולי ממדים עשויים עץ בצורת עלי כותרת מונחים בחלל כמבוך, שאליו מוזמנים המבקרים להיכנס ולשוטט בו. צורת עלי הכותרת מדמה קריסטל בשם ״ורד המדבר״ המצוי במדבריות החול המקומיות. 

על גביהם הדפסי משי בצבע שחור מהדהדים טקסטים שנכתבו על נשים בתקשורת ועיצבו את תפיסתן לאורך שנים, לצד כאלו שנכתבו על ידי נשים שהזמינה האמנית במסגרת סנדאות שקדמו לתערוכה. טקסטים אלו מוקראים גם בסאונד מקיף המלווה את המבקרים במיצב, לעיתים צועקים באומץ ולעיתים לוחשים מילות סולידריות.

אלדוואיין ״מקווה שהיצירה תעודד נשים להסתכל אל תוך עצמן ולהישען על קהילת הנשים שלהן, למצוא את הקול שלהן ואת המרחב שלהן בתוך הפרק החדש בהיסטוריה, שברובו עדיין לא נכתב״.

מנאל אלדוואיין. צילומים: venice documentation project

מנאל אלדוואיין. צילומים: venice documentation project


8. בריטניה 

האמן ויוצר הסרטים ג׳ון אקומפרה נוטה להתעסק בנושאים של זכרון, חוסר צדק גזעני, חוויות של מהגרים ושינויי אקלים. בביתן הבריטי הוא מציג השנה את העבודה Listening All Night To The Rain (להקשיב כל הלילה לגשם), שממשיכה את עיסוקו בפוסט־קולוניאליזם, אקולוגיה ופוליטיקה של אסתטיקה, עם התמקדות חדשה באקט ההקשבה ובסאונד. 

התערוכה – מיצב עם שמונה יצירות סאונד ווידאו מרובות ערוצים המסונכרנות ביניהן – היא מעין מניפסט המעודד הקשבה כאקטיביזם. עוד מוטיב מרכזי מלבד הסאונד הם גופי מים: אקומפרה חוקר את תפקידם של המים בהבנת העולם שלנו ובחזקת הזיכרון, ואלו מחברים בין הנרטיבים החזותיים והקוליים השונים בתערוכה.

הסיפור שאקומפרה מספר הוא סיפור פתוח ללא סוף, קולאז׳ לא ליניארי שמשמש כרפרנס לחיבורים של נרטיבים היסטוריים מיבשות שונות הבאים לידי ביטוי בחוויות של מהגרים בבריטניה. מומלץ לנוע בביתן אחורה וקדימה ללא מסלול מוגדר ולהתעכב על החדרים שתופסים את העין האוזן והלב.

ג׳ון אקומפרה. צילומים: ג׳ק המס

ג׳ון אקומפרה. צילומים: ג׳ק המס


9. ניגריה 

 זו הפעם השנייה שניגריה משתתפת בביאנלה לאמנות בוונציה, וכמו בולגריה גם הביתן שלה נמצא ״אוף סייט״ באחד הלוקיישנים הפזורים בעיר. בפלאצו יפהפה שבקרבת האקדמיה, מוצגת תערוכה קבוצתית חוצת דורות, של שמונה אמנים ואמניות המסתכלים לאחור ובוחנים את ההיסטוריה של המדינה, כדי לדמיין יחד את עתידה.

העבודות נעות בין מדיומים שונים; ציורים, פסלים, מיצבים, עבודות וידאו וכמובן סאונד; לנושאים שונים: קולוניאליזם, בזיזה, הפגנות מקומיות והקשר לתנועת Black Lives Matter, מודרניזם ניגרי והעתיד שלעיתים נראה אוטופי ולעיתים עומד בסימן שאלה. 

רוב האמנים המציגים בביתן אינם חיים היום בניגריה, וכל אחד מביא את נקודת מבטו האישית והייחודית כדי להעניק לצופים חוויה מגוונת. הבחירה באמנים שהיגרו מהמדינה בוחנת מחדש את משמעות המונח ״ביתן לאומי״ בעוד העבודות שנבחרו מבקשות להציג אמנות ניגרית שונה מהתדמית שנוצרה לה במערב, שבדרך כלל מזוהה עם ציורים פיגורטיביים בצבעוניות חזקה.

טונג׳י אדניי ג׳ונס. צילומים: ענבל סיני

טונג׳י אדניי ג׳ונס. צילומים: ענבל סיני

ינקה שוניברי

ינקה שוניברי

נדידי דייק

נדידי דייק


10. אוסטרליה 

ארצ׳י מור שמייצג את אוסטרליה זכה בפרס אריה הזהב לביתן הטוב ביותר בביאנלה השנה – וכבכל שנה, רבים חולקים על דעתם של השופטים שבחרו בו. בביתן המוחשך מציג מור, נצר למשפחה אבוריג׳ינלית ילידית ולמשפחה סקוטית־בריטית, את אילן היוחסין האישי שלו, שהולך אחורה למרחק 65,000 שנים(!) ומגיע עד לאבות הקדמונים של המין האנושי כולו.

העבודה מתייחסת הן לטענתם של העמים הילידיים (באוסטרליה ובמקומות רבים על פני הגלובוס) להיותם ראשונים במקום, ולמעשה בעלי החזקה הטבעית לאדמה, גם בהקשר הרכושי שנגזל מהם. ומנגד, היא מדגישה את הקשר העמוק והסבוך בין בני אדם באשר הם.

על הקירות הצבועים שחור צייר מור בגיר לבן את אילן היוחסין שבגלל מימדיו העצומים משתלט על החלל ומקיף את המבקרים. עמי הילידים באוסטרליה הם חלק מהתרבויות העתיקות ביותר על פני כדור הארץ, וסטטיסטית גם מהמוגבלות והממושטרות ביותר, ובני משפחתו של מור מהווים עדות ותזכורת לכך.

בתוך השרטוט הענק אפשר למצוא חומרים שנשארו מחוץ לדפי ההיסטוריה, מילים מצויירות משפות עתיקות שכמעט ונכחדו מחיות אותן מחדש, וחורים בתרשים שמסמלים פלישות קולוניאליות, מעשי טבח, מחלות, והגירה, שניתקו את הקשר המשפחתי. 

במרכז החדר במה מוגבהת שעליה מונחים ערימות של ניירות לבנים; דו״חות חקירה של מקרי מוות, ניירת בירוקרטית, ורישומים ארכיוניים המוכיחים כפייה של חוקים קולוניאליים ומדיניות ממשלתית על העמים הקדומים. את הבמה מקיפה בריכת מים שחורה שיחד עם אורות הניאון הלבנים יוצרת אפקט של השתקפות ונועדה לשמש אנדרטה לקורבנות. 

מור משתמש בהיסטוריה המשפחתית שלו כדי להנכיח נושאים שבדרך כלל מעוררים בציבור אי־נוחות. השימוש המוחלט שלו בצבעים שחור ולבן כמעט מכריח את המבקרים להתמודד עם האמת המורכבת, תוך מתן תזכורת לכך שכולנו קרובי משפחה.

ארצ׳י מור. צילומים: אנדרה רוזטי

ארצ׳י מור. צילומים: אנדרה רוזטי


אי אפשר לסיים מבלי להזכיר את הביתן הישראלי, שנשאר סגור עד שייחתם הסכם להפסקת אש והשבת החטופים והחטופות. מחזיתו השקופה של הביתן אפשר לצפות באחת מעבודות הווידאו הנהדרות של רות פתיר, שיחד עם האוצרות מירה לפידות ותמר מרגלית, קיבלה החלטה אמיצה ולא פשוטה, וגם ספגה עליה ביקורת רבה.

לא נותר לנו אלא להביע תמיכה ולקוות שהביתן יפתח בקרוב יחד עם חדשות טובות. 

השלט שנתלה בחזית הביתן הישראלי. צילום: יובל סער

השלט שנתלה בחזית הביתן הישראלי. צילום: יובל סער

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden