כל מה שחשוב ויפה
ערן וובר. צילום: מידן גיל ארוש
ערן וובר. צילום: מידן גיל ארוש

על אמנות ומילואים // ערן וובר

מזה חודשיים שהאמן ערן וובר נמצא על הקו שבין מילואים (כולל כניסה לעזה) ובין הסטודיו שלו, שבו הוא יוצר ומלמד. לפני גיוסו למילואים הספיק גם להקים מערך חירום במושב שבו הוא גר, וליצור מיצב שבו 240 מיטות ריקות בשיתוף קהילת קיבוץ ניר עוז

מי?

ערן וובר, בן 43. פסל פיגורטיבי ומלמד אמנות. משרת במילואים בעזה ביחידת יהל״ם.

שבעה באוקטובר

בשבת בבוקר אני כבר בחוץ, עוזר לחבר להעביר מחסן. פתאום מגיע שטף הודעות. שעתיים אחר כך אני חזרה במושב שאני גר בו, הבונים. אנחנו מקימים צוות חירום, מנסים להבין אם הדבר יתפשט ויגיע גם לכאן. לוקח לנו שבועיים להעמיד את המערך על הרגלים. בשבועות האלה לא הרגשתי שיש מקום לצד האמנותי. אף אחד לא מוציא מכחול כשיורים עליו. התחלתי להתבונן ביוזמות האמנותיות שהתחילו לצוץ וניסיתי להבין את האפקטיביות שלהם.

עבודות בסטודיו. צילומים: מ״ל

עבודות בסטודיו. צילומים: מ״ל

בנובמבר קיבלתי טלפון מוורד חורי, שהתנדבה ללוות את חברי ניר עוז. הם רצו לקדם מודעות לעניין החטופים. כבר היה לי רעיון בראש. תוך זמן קצר יצרנו את המיצב הדרמטי של המיטות הריקות. העמדנו אותו בכיכר ספרא בירושלים: 240 מיטות ריקות, שנראות משומשות וכמה שיותר אישיות.

זו הייתה הפקה שחידדה לי את יכולת ההשפעה של אמן בסיטואציה כמו זאת. אני הולך להפגנות בקיסריה וגם אם אני אחד ממאה אלף, לא הבאתי את החוזק האישי שלי לנבחרת, בטח לא מול התקשורת שמחפשת משהו שונה. באמנות, אם אני כאמן עושה מהלך חד ומדויק – יש הזדמנות לייצר השפעה. זו פעולה שלוקחת את הכוח שלך ומשתמשת בו כמכפיל.

מילואים

אני עושה מילואים כבר 20 שנה. למלחמה התגייסתי רק לפני כחודשיים. נכנסתי לעזה. להיות בחזית זה אירוע שיש בו הרבה אדרנלין ומשמעות. אתה מרגיש שנשלחת. אני יודע שאני עושה משהו שמקדם ויכול להחזיר את החטופים.

לפעמים אני יוצא מהסטודיו ישירות לעזה. זה דיכוטומי בצורה שאני לא יכול לתאר. אני עושה מין טקס פנימי קצר לפני שאני נוסע. אני לא רוצה לדבר על זה, לא לעשות מנחוס, אבל אלו מחשבות שעולות

בין העולמות

נכנסתי למרתון. לפעמים אני יוצא מהסטודיו ישירות לעזה. זה דיכוטומי בצורה שאני לא יכול לתאר. אני עושה מין טקס פנימי קצר לפני שאני נוסע. אני לא רוצה לדבר על זה, לא לעשות מנחוס, אבל אלו מחשבות שעולות. אני מסתכל על הסטודיו, על הבית, על המקום שלי פה וחושב. חושב מה יקרה אם פתאום יקרה לי משהו ולא אחזור למה שאני אוהב. אני חושב מה עשיתי עד עכשיו ואני יודע שעשיתי, שהספקתי. לפעמים אני מצליח להקליל, להגיד לעצמי ״מה אתה נפרד עכשיו״. אני שונא להיפרד.

הטקס הוא גם הפוך. הרבה פעמים אני נוחת בסטודיו לפני שאני נוחת בבית. משיל דמות שאני לא צריך לאחוז בה. בסטודיו אני יכול לחזור לדופק אחר.

Royalty. צילומים: ג׳יובני קורטי

Royalty. צילומים: ג׳יובני קורטי

Solche

Solche

Synopsis

Synopsis

אמנות

אמנות יכולה להיות מאד קרובה לדבר ויכולה להרגיש מאד רחוקה מהדבר. גם בצבא האמנות נמצאת בכל מקום. אפילו ברמת הלמידה של הסוואה – בצבא זו אמנות. יש אמנים שמלמדים שם איך העין תופסת צבע, צורה. אחרי הכל הציור הוא הונאה מתוחכמת. את המידע הזה מתרגמים לשטח, ללחימה.

חיבור מחדש ליצירה

זה בעייתי. ברגע שאני חוזר משם – אין לי שום רצון לפתוח את הפסל. המזל הוא שבסטודיו יש תלמידים. אני מסתכל עליהם, איך הם פותחים את העבודות בחדווה, ואז גם לי קל להתחבר. הרבה פעמים אחרי יום הוראה אני מרגיש שהנה, עכשיו תורי. כשהם באים לפה ועובדים, הם מצילים אותי.

birds

פרנסה

המזל הוא שיש פה עוד מורה. בזמן שלא הייתי הוא המשיך לתפעל את המקום ולהעביר שיעורים. זה נותן מענה מסוים, אבל זו עדיין בעיה. אני לא מוכר שטיחים, אני זה העסק. ברגע שאני לא נמצא הכל קופא – ההוראה, היצירה. אין לי איך להראות מראש מה השווי של תהליכים שאני יוצר ומהו ההפסד.

חיבור מחדש למקום

היום אני מבין באמת שאין שום מקום אחר. אלפי פעמים כשתהיתי למה אני צריך להיות כאן, לא הבנתי מספיק טוב. עד שהגעתי לרגע הזה. היום ברור לי שעם כל הקשיים – אני נשאר להתמודד. זה לא היה ככה בעבר. הייתי כמה שנים באיטליה וכל הזמן פלרטטתי עם המחשבה שאני יכול לחזור לשם, או למקומות אחרים. היום כל הדברים האלו נמחקו. עכשיו ממש קשה לי לנסוע להעביר סדנה באיטליה ולהתנתק לחודש.

סבא שלי היה ממייסדי הבונים, וסבא וסבתא מהצד השני הם ניצולי שואה. החרדות של Never Again נמצאות פה. לא מדאגה שהגרמנים או מישהו אחר שלא אוהב אותנו יעשו לנו משהו. זה אנחנו, אנחנו אלו שצריכים לדאוג שלא יעשו לנו את זה שוב. גדלנו על סיפורי שואה ופתאום אנחנו חלק מהסיפור, במובן מסוים. מבחינתי מאז השבעה באוקטובר סבא שלי מרחף פה בחדר. אני שומע אותו מזכיר לי שתמיד זה היה, ועכשיו זה יצא בדור שלנו.


הראיון נעשה בשיתוף רונה שפריר, יוצרת הפודקאסט מסע בארץ פראית ברדיו מהות החיים – שם משודר הראיון המלא

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden