כל מה שחשוב ויפה
אובססיה לאור. צילום: Between the Rivers Productions
אובססיה לאור. צילום: Between the Rivers Productions

״לפני לואי פולר בהחלט היה אור. אבל לא ידענו איך להשתמש בו״

מחול ומדע, שמלה וגוף: המסע המופלא של לואי פולר אל האור בפסטיבל דוקאביב; האמנית שבשילוב שיצרה בין דיסציפלינות שונות, לכדה את מהות ה״מודרניות״

עם אהבה אינסופית למחול, אופנה ולהסטוריה, די ברורה המשיכה שלי לסרטים תיעודיים. אם הם מוצלחים, מתאפשרת הצצה לנפשו ואישיותו של האומן הנטמעים בגוף יצירתו, וזה מרתק. הסרט ״אובססיה לאור״ של סבינה קריינבול וזיוה אולבאום הוא סרט כזה, והוא נע בשני מישורים. 

במישור האחד מסופרים קורות חייה של הרקדנית והמדענית לואי פולר דרך מכתבים שכתבה וקיבלה, הנקראים על רקע סרטונים נפלאים מראשית המאה הקודמת. זו אחת הבחירות המוצלחות של יוצרות הסרט משום שהיא מאפשרת מבט בלתי אמצעי למוטיבציה וליצירתיות של פולר מצד אחד, ולאופן בו נתפסה על ידי מכריה ומוקיריה מהצד השני.

במקביל עוקב הסרט אחר הפקת מופע מחול עכשווי של הכוריאוגרפית האמריקאית ג׳ודי ספרלינג, הנחשבת לממשיכת דרכה האמנותית של פולר. הצפייה ביצירה של ספרלינג קורמת עור וגידים מדגישה את הישגיה הבלתי נתפסים של פולר: ללא מחשב או עזרי סאונד מתקדמים, בלי אלגוריתם שינצח על פיזור ותזמון קשת צבעי התאורה בחלל הבמה – הצליחה פולר בעזרת דמיון ואישיות יוצאי דופן ליצור דימויים ויזואליים עוצרי נשימה. או כמו שהגדירו זאת בעיתון לה פיגרו: ״לפני לואי פולר בהחלט היה אור. אבל לא ידענו איך להשתמש בו״.

הרקדנית שלא למדה לרקוד

מארי לואי פולר נולדה ב־1862 בעיירה ליד שיקאגו, ומגיל צעיר השתתפה כשחקנית בהפקות במה שונות. כשהייתה בת 27 קיבלה תפקיד בתיאטרון לונדוני, ורק שם, לראשונה, השתתפה בשיעורי מחול. בסתיו 1889 גילמה דמות הנעה בצורה היפנוטית קשורה בכבל מתקרת האולם. התלהבות הקהל בשילוב הביקורות האוהדות, דרבנו אותה לאמן את גופה בהנפת שמלת הודית עתירת בד שקיבלה מחברה, כשקרני אור שמש משתברות על זכוכית החלון.

כעבור שלוש שנים מעלה פולר את המופע הראשון שלה: The Serpentine Dance (הריקוד המפותל), שם שהפך גנרי לכלל יצירתה. בשמלה גדולה עשויה משי לבן, שמוטות במבוק תפורים לפנים שרווליה – היא יצרה תנועה מופשטת חסרת נרטיב עלילתי לצלילי מוסיקה קלאסית. בתחילה ללא אפקטים מיוחדים, ובהמשך כש־27 טכנאי תאורה צובעים מרחוק את שמלתה. יצירתה המקורית הפכה אותה בן לילה לסנסציה, והעניקה לה חוזה הופעות ב־Folies Bergère, היכל מופעי הקברט בפריז, בירת האוונגרד.

״מדוע שלא אביא אל העולם האמיתי את מה שאנו יכולים רק לחלום עליו״ / לואי פולר

מפריז יצרה פולר קשרים עם כל מי שרק יכל להשביע את סקרנותה לגבי אור, והיה מסוגל לסייע לה לשכלל את אמצעי התאורה ליצירותיה. היא ביקרה במעבדות של תומס אדיסון, למדה את השימוש שהוא עושה במלחים רדיואקטיביים, בחומרים זרחניים ובקרני רנטגן, והטמיעה אותם בתלבושתה ובאמצעי תאורה שהיא פיתחה. תחת הדרכתו של האסטרונום קאמי פלמריון, היא עבדה עם אופטיקאים, כימאים ופיזיקאים, בחיפוש בלתי נלאה אחר המשמעות הסימבולית של צבעים, ובאופן פיזורם בחלל.

היא פיזרה חלקי מראות על קירות הבמה, ופערה חורים שקופים ברצפתה, כדי לשחק עם שבירת קרני האור והצבע. אחרי שמארי ופייר קירי גילו את הפולוניום והרדיום, כימיקלים רדיואקטיביים חדשים, פולר ביקשה לצבוע את תלבושתה כך שתזהר בחשיכה.

כמעט מיד קמים לה מתחרים רבים. פולר בתגובה רשמה את עשרות המצאותיה כפטנטים בארצות הברית ובאירופה. היא גם היוצר.ת הראשונ.ה אי פעם לתבוע זכויות יוצרים על כוריאוגרפיה; כבר ב־1893.

בשילוב שיצרה בין דיסציפלינות שונות, לכדה פולר את מהות ה״מודרניות״. זו אחת הסיבות לכך שהיתה הפרפורמרית הנשית היחידה שהופיעה ביריד העולמי שהתקיים בפריז בשנת 1900, ושהציג את החידושים הטכנולוגיים והאמנותיים של התקופה. הרשויות הצרפתיות ביריד כינו אותה ״אישה אגרסיבית מאד״, אבל כמעט 50 מיליון מבקרים חיזקו את מעמדה של פולר כתופעה בינלאומית מוערכת. 

״לואי פולר סללה את הדרך אל עבר אמנות העתיד״ / אוגוסט רודן

הקווים העגולים הנגלים בכוריאוגרפיה של פולר, המדמים את הגוף הנשי ואת היצירות האורגאניות של הטבע, כמו פרחים, פרפרים, או אש, התאימו לסגנון האמנותי שרווח בתקופתה. ואכן, אמני האר־נובו, אלה שסללו את הדרך לאמנות המודרנית, לא נשארו אדישים: פולר הפכה לדמות הנשית המונצחת ביותר של ימי ה Belle Époque.

התנועה של הבד, ושל האור והצבעים עליו, יצרו סינוסים שריתקו ציירים, צלמים, פסלים ומאיירים, וגם אמני ברזל וזכוכית. והתופעה נמשכת עד היום: בסרט משולבים אינספור אנשי במה ועיצוב משלל תחומים, המספרים כיצד השפיעו יצירתה ודרך חשיבתה של פולר על עבודתם.

עם הפסל אוגוסט רודן, היתה לפולר מערכת יחסים מיוחדת, שהיתה מבוססת על תחומי עניין משותפים. רודן נמשך למחול מתוך רצון לחקור את הגוף האנושי, ופולר רצתה שיפסל את דמותה עבור הביתן שלה ביריד הבינלאומי. הם נפגשו בסטודיו מספר פעמים, אך פסל לא יצא מזה. מדוע? משום שרודן חיפש את הגוף, ופולר החביאה אותו בתוך ערימות של בד.

צילום: Mauro Magliani & Barbara Piovan

צילום: Mauro Magliani & Barbara Piovan

ישנן שתי לואי פולר: המלאכית הרוקדת שיצרתי, ואני / לואי פולר

הופעתה של פולר היא חויה רב־חושית. על במה עירומה, טובלת בעלטה, ללא עלילה או תמה עיקרית, נחשולי בד אווריריים נעים כגלים לכדי פסלים מופשטים, צבעוניים, ומעוררי רגש. נטולת מחוך ובשיער בלתי אסוף, כשרק פניה וכפות רגליה נגלים תוך כדי תנועה, הופך גופה לבלתי נראה, משני בחשיבותו לתלבושת שהלכה והתארכה עם השנים, לתאורה ולמוסיקה. גופה של הרקדנית, שבמקרה הזה מעולם לא הוכשרה ככזו, נעדר מן הריקוד, אבל הוא הכוח המניע את הכוריאוגרפיה. 

כל זה עומד בסתירה מוחלטת לסגנון הריקוד שרווח בימיה של פולר. עד לא מזמן נטו להתעלם מתרומתה, אבל בעשורים האחרונים נתפסת פולר כמי שזרעה את הזרעים להתפתחות המחול המודרני שחתר לשחרר את הגוף. בסרט אף מתברר כי מי שכן נחשבו כחלוצות המחול המודרני האמריקאי – איזדורה דנקן ורות סנט דניס – חבות לפולר את הצלחתן.

הטרנספורמציה שעוברת פולר מאישה בשר ודם, לדימוי בימתי מופשט וכמעט בלתי אנושי, מועצמת עוד יותר אם לוקחים בחשבון את חיצוניותה מחוץ לבמה. קלרה דריסקול לדוגמה, מאומניות הוויטראז׳ בסטודיו הנודע של טיפאני, מגלה בפגישת עבודה כי פולר היא ״גוצה עבת מותניים וקצרת צוואר״ שלא מזכירה במאום את דמותה הבימתית האוורירית והפיוטית. עם זאת, דריסקול מוסיפה ש״פניה היו נאות למראה בגלל האינטליגנציה שלה״, וש ״הידע שלה על שילובי צבעים לא נפל מזה של מר טיפאני״.

הטרנספורמציה הזו של פולר השפיעה עמוקות על מעצבת הקוטור איריס ואן הרפן, שגם היצירה שלה היא פלא אינטרדיסציפלינרי. מבחינת ואן הרפן, פולר הפכה את גוף הרקדנית והתלבושת שלה לישות אחת פלואידית, כשאת הפלואידיות הזו בדיוק חוקרת ואן הרפן בעיצוביה.

לואי פולר, 1888. צילום: מוזיאון המטרופוליטן, Open Access

לואי פולר, 1888. צילום: מוזיאון המטרופוליטן, Open Access

אנשים אהבו פעם את הריקודים שלי, אבל אולי הם לא אהבו אותי / לואי פולר

אחת הפעמים הבודדות שבהן ניסתה פולר להפריד בין הזהות הבימתית שלה לשמלה הגדולה שלבשה ברוב עבודותיה, היתה כשהעלתה את הגרסה שלה לסיפורה של סלומה (שלומית). בתחילת המאה ה־20 ריתקה דמותה של סלומה את הקהל האירופאי והאמריקאי משלל סיבות חברתיות ותרבותיות. מי שהופיעה בברית החדשה כאחראית למותו האכזרי של יוחנן המטביל, נתפסה כדמות נשית פתיינית ומתוחכמת, שהשתמשה בגופה הרוקד את ״ריקוד שבעת הצעיפים״ כדי להשיג את מבוקשה. 

הביקורות על פולר וגופה השמנמן היו איומות: ״יש לה אצילות של מתאגרף אנגלי״, ״זו סלומה לשיכורים יאנקים״, ״האמנית שהראתה לנו מעוף פרפרים לא יודעת לרקוד״. למרבה המזל הכוכבות של פולר לא נשענה על היותה פאם פאטאל.

מי שהתקבלה כחברה באיגוד האסטרונומיה הצרפתי הודות להמצאותיה המדעיות, הגיבה לכשלון בדרכה האופיינית: ״מדוע אני צריכה להסתיר את הגוף שלי? במה יש לי להתבייש? הבושה הגדולה היתה לא להגיע לשום הישג״.

birds

הגוף הוא שעון / ביל ט. ג׳ונס

נדמה שהאובססיה העיקרית של פולר היתה ליצירה עצמה; לעבודה ולהצלחתה, לא רק לאור. תוך כדי צפייה בסרט עולות שאלות לגבי מהות חייו של אמן בכלל, ואמן במה בפרט. הן היו רלוונטיות לחייה של פולר במאה הקודמת, והן רלוונטיות גם היום, ולכן הסרט הזה כל כך מרגש.

האם אמן יוצר את מה שבנפשו או מה שהוא מעריך שהקהל ירצה לראות? איזה מחיר פיזי ונפשי משלם אמן כדי להמשיך ליצור ולהצליח? איזה משקל בהצלחתו של אמן נושאת הפרסונה החוץ בימתית שלו? ומה זה אומר להיות פרפורמר מזדקן? מתי עליו לחדול? הגוף הוא הרי שעון המחשב את קיצו לאחור.

לא אספר כיצד מתה לואי פולר, לשם כך כדאי לראות את הסרט. לכן אסיים במילותיו של רוברט וילסון, ארכיטקט שהפך לאמן ובימאי תיאטרון ומופיע בסרט: ״ אור עוזר לנו לראות ולשמוע טוב יותר. אור הוא המפתח״. בימים של עלטה כמעט מוחלטת סביבנו, קשה מאד למצוא את האור. אבל אולי המאמץ ישתלם: הוא יעזור לנו לראות ולשמוע טוב יותר.


אובססיה לאור
בימוי: סבינה קריינבול, זיוה אלבום
ארצות הברית / גרמניה / צרפת; 2023, 90 דקות
דוקאביב: 27+29.5
מרכז סוזן דלל: 1.6, הרחבה המרכזית. כניסה חופשית
יס דוקו, סטינג+: 9.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

2 תגובות על הכתבה

  1. שדה גולדשטיין שוש

    מדהים תודה שוש

  2. אנונימי

    לעולם לא אשכח את הבדיחות של פעם האהבה הגדולה לצחוק ולמשהו שנון

הוסיפו תגובה
';
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden