כל מה שחשוב ויפה
עדן גולן בשמלה של אלון ליבנה. צילום: שי פרנקו
עדן גולן בשמלה של אלון ליבנה. צילום: שי פרנקו

The Critical F // למי יש ולמי אין, מי שווה ומי שווה יותר

איך השכלה קשורה למצב שאנחנו נמצאים בו, מה אופנה עושה בפוליטיקת הזהויות, איזו תובנה העלתה ההופעה של עדן גולן ומדוע מחוכים עושים קאמבק?

היו לפנינו, יש לידינו, יהיו אחרינו 

הימים האלה מלמדים אותנו לא מעט, אבל אולי אחד השיעורים החשובים ביותר הוא שהכל מתחיל ונגמר בהשכלה. השכלה, במובן הרחב שלה, מונעת לא רק מהרצון להבין את העולם, אלא גם מההבנה שאני אלך ואשתנה ככל שאלמד יותר. שמה שלמדתי היום, ישנה את מה שהאמנתי בו אתמול.

השכלה היא האמצעי שנותן לנו פרספקטיבה. היא זו שמאפשרת לנו להבין את המקום שלנו במכלול השלם, היא זו שמאפשרת לנו לשים את עצמנו ביחס לאחרים, ביחס להיסטוריה וביחס להווה. השכלה היא האמצעי שמוכיח לנו שאנחנו לא לבד בעולם. היו לפנינו, יש לידינו, יהיו אחרינו. ויש מה ללמוד, או לפחות להכיר, בכל אלה.

אני לא נוהג להציף כאן טורים שעניינם ״פוליטיקה״. לא כי אני לא אדם פוליטי; אני אדם מאוד פוליטי ודעתן. אלא שאני מעדיף לדבר על אנשים דרך נושאים שאני לומד אותם. אופנה, במובן הזה, היא האמצעי שלי להגיב, והפוליטיקה תמיד נוכחת מאחורי טקסט כזה או אחר שאני מפרסם.

הרבה ממה שאנחנו חווים היום הוא תולדה של משבר השכלה חריף. אני לא מדבר בהכרח על לימודי ליבה וכיוצא בזה, אם כי כמובן זה חלק מהעניין. אומה שמזניחה את לימודי הרוח והחברה שלה, את הלימודים ההומאניים, ומתרכזת באמצעים טכנולוגיים, שעניינם ממשק עם מכונות, היא אומה שתתקשה לשים את עצמה ביחס לעולם האנושי.

היא אומה שתישאר מרוכזת בעצמה, עיוורת למתחולל, לא יצירתית, מבושמת מעליונות. אומה שלא מבינה איפה היא עומדת ביחס לעולם. בדיאלוג עם מחשב, צריך לזכור, יש רק אדם אחד; בדיאלוג מול מסכים, יש קודם כל את השתקפותה של הבבואה שלי.

זה ישמע טרחני להחריד, אבל למי אכפת. אני באמת מאמין שהיינו יכולים להרוויח מיותר לימודי מדע המדינה, פילוסופיה, ספרות, סוציולוגיה והיסטוריה. בלעדיהם אנחנו בקושי מסוגלים להסביר את עצמנו לעצמנו; בקושי מסוגלים להסביר את עצמנו לאחרים; בקושי מסוגלים להבין את האחרים. עובדה, בלעדי ההשכלה הזו אנחנו מאבדים כל קשר לעולם. כל קשר לחברה שלנו.

והטענה שגם ב״צד השני״ יש בורים, ועד כמה זה מתסכל, רק מחזקת את הנקודה. שום פיתרון לא יגיע מאנשים שלא לומדים את האדם, שום פיתרון לא יגיע ממי שאין לו פרספקטיבה.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


או הזהות שלי, או הזהות של האחר 

בשנות ה־80 היו לנו חולצות טי עם סיסמאות פוליטיות שיסבירו לעולם מי אנחנו ובמה אנחנו מאמינים. היום אנחנו עוקבים ברשת החברתית אחרי צבעים וסמלילים. אלה עשויים להיות קלים לפיענוח, כמו במקרה של בלה חדיד ושמלת הכאפייה, או במקרה של קולקציות הגאווה שמפציעות כמו קשת לקראת חודש יוני. מנגד, ברשת החברתית, שבה נראות היא חזות הכל, גוברת הנטייה לפרשנות יתר מעיקה, כשכל כחול, אדום או ירוק טועה בפיד, משויך לאינספור ספקולציות הקשורות להעברת מסרים.

הגענו למצב שבו אנחנו מייחסים לכל ביטוי חזותי או אמירה רובד פוליטי מודע וזהותני. ויותר מזה – בכל הקשור לזהות, תרבות המערב אימצה תבנית של משחק סכום אפס; זו או הזהות שלי, או הזהות של האחר.

השאלה איך קרה שזהות הפכה להיות לעניין תרבותי קריטי כל כך היא שאלת המפתח בספר המעולה Identity של הפילוסוף פרנסיס פוקויאמה. לדבריו, זהות – כמו שאנחנו מבינים אותה היום – היא עניין מודרני. 

המחשבה הזו שיש לאדם פנים (נפש) וחוץ, ושאין בהכרח הלימה ביניהם, נולדה יחד עם הנאורות ויחד עם שאלות נוסח האם האדם הוא טוב או רע מיסודו. חלק גדול מהאנרגיה שאנחנו משקיעים כאנשים מודרניים הוא לנסות להגיע אל הפנים הזה, אל האני האותנטי הזה, אל הזהות שמסתתרת מתחת למסכות.

אבל אנחנו, חזירים שכמותנו, אף פעם לא מסתפקים במציאת אותו אני. יחד עם חיפוש הזהות נולדת גם הדרישה להכרה. אנחנו רוצים להיות אנחנו באמת, אבל רק בתנאי שהאחרים מסביבנו יכירו, יקבלו ויכילו את אותה זהות אישית או לאומית אמיתית. במילים אחרות, אנחנו רוצים כבוד.

הבעיה היא שכשרוצים כבוד, מתפתחת תחרות; זו פוליטיקת הזהויות. הנקודה האחרונה גם מסבירה מדוע העיסוק בזהות הוא גם חלק בלתי נפרד מכלכלה קפיטליסטית. בשוק החופשי של הזהויות אפשר לנצח רק כשדורסים אחרים.

מהזווית הזו, אפשר להבין איך בהפוך על הפוך פוליטיקת הזהויות מוצאת את עצמה דווקא במרחב המסכות, קרי מרחב האופנה. אופנה תמיד עסקה בהשוואות; בלמי יש ובלמי אין, מי שווה ומי שווה יותר. אם מבינים שזהות, כמו שמלת מעצבים, היא בסופו של דבר סטטוס, מבינים את הכל.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


חזקה מהשכלה, חזקה מעובדות 

דווקא רגע לפני יום הזיכרון ויום העצמאות, אנחנו כאומה זכינו לטעום את טעמה הארסי של האופנה; עד כמה היא סוחפת, עד כמה היא גם מדירה את כל מה שלא נשאב אל תוך ההוריקן שהיא יוצרת. הפעם, כמו שהאירוויזיון הוכיח – למרות הופעה מהוקצעת, תמיכה של התפוצות ושמלה בלתי נשכחת של אלון ליבנה – אנחנו לגמרי מחוץ לאופנה.

רעיונות גדולים, שנולדים במחלקות לפילוסופיה או בחוגי הרוח והחברה באקדמיה, זולגים עם הזמן את הקהל הרחב ואז הופכים לנשק אלים. כך זה גם במקרה של הרעיונות הפוסט־מודרניים, שנוסחו בשנות ה־70.

אלה הם רעיונות רומנטיים מאוד, מהפכניים; בבסיס שלהם עומדת התפיסה שכל אחד מאיתנו מוותר על משהו מהותי כשהוא מנסה להתאים את עצמו לכלל. מכאן נובע שאין אמת אחת, שכל אחד הוא קצת אחר, ולכן עלינו להאמין בחברה מגוונת, מרובת קולות, במקום לחפש תפיסה אחת והתנהגות מקובלת אחת.

אלא שהניסיון לראות את כל האחרים החריגים, הפך בכסות הקפיטליזם לאגוצנטריות; לאמונה שאני הכי מיוחד, ואם אני הכי מיוחד – אני זכאי לדרוש הכרה. בבסיס הפוסט־מודרניזם עומדת התעסקות בלתי פוסקת באני־עצמי, לכאורה מתוך מחשבה שאני רואה את האחר ולכן אני זכאי להיראות בעצמי במלוא הגוונים שלי. הקפיטליזם אוהב רעיונות כאלה, אם לוקחים בחשבון שכל גוון מלווה במלתחה ובסגנון חיים מסוים. הריבוי הזה שווה כסף.

מושפע מאותם רעיונות, שמופצים דרך הרשת החברתית הלכאורה־דמוקרטית, הדור הנוכחי מאמין שהוא מעל לאופנה, אם מבינים שאופנה היא תמיד תנועת המונים. כשמשהו באופנה זה אומר שהוא פופולרי. אבל ההבטחה לגיוון סגנוני ופוליטי אמיתי ברוח הפוסטמודרניזם נכשלה כישלון חרוץ.

סביב הופעתה של עדן גולן היה אפשר לראות בדיוק איך העולם המודע נוטש את משקפי המורכבות – לחם חוקה של החשיבה הביקורתית – ומאמץ את משקפי האופנה שכל מטרתם אחת: לקבוע מי אין, מי אאוט, ולקיים מאבק בין הצדדים.

אופנה, כמו אמונה, היא חזקה יותר מכל דבר אחר. חזקה מהשכלה, ומהשכל. חזקה מעובדות. לכן היא תמיד מוצאת ביטויים גופניים. דרכי התלבשות. סמלים. זו הסיבה מדוע תנועת ההתנגדות לפעולות ישראל בעזה מצאה לה נוכחות גדולה כל כך בתעשיית האופנה.

בסופו של דבר היא היחידה שיכולה לתרגם רעיונות להופעה, ולאפשר לאנשים לעשות את מה שהם כמהים לו יותר מכל גם אם הם לא מודים בכך – לקחת חלק גם כשאין להם לגמרי מושג במה הם בעצם לוקחים חלק.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


קטגוריית שוק רווחית מאוד, אבל לא מלהיבה 

מבחינה היסטורית, לפחות בהיסטוריה של האופנה המודרנית, שמלות כלה נחשבות כאחות הפחות מוצלחת. אמנם התפתחה סביבן תרבות פטישיסטית של סגידה חסרת כל פרופורציה ושלל אמונות תפלות, אבל הן נתפשות על ידי טהרני האופנה כנחותות במדרג האמנותי.

ההגבלות הרבות שיש בקטגוריה (מבחינת צבעים, סגנונות ומסורת), כמו גם העובדה שרבות מהן מהדהדות פוליטית מגדר קלאסית (קרי – כלה כנסיכה וטוב לה), מותירות למעצבים מרחב יצירתי צר למדי. אי אפשר להשתולל עם שמלות כלה ואי אפשר – בדרך כלל – לבטא בהן רעיונות אופנתיים חדשניים. כל הרעיון בהן הוא שימור המסורת. בהקשר הזה, זה לא סוד שמעצבים רבים רואים בשמלות כלה התפשרות. קטגוריית שוק רווחית מאוד, אבל לא מלהיבה.

אבל ניכר שמשהו עובר לאחרונה על קטגוריית שמלות הכלה. המעצב הצרפתי ז׳קמוס – חביב חובשות כובעי הקש בחללים סגורים – השיק בחודש שעבר קולקציית ביכורים המיועדת לחתונות, שכוללת שמלות כלה מוכנות ללבישה ומגוון של פריטים משיקים, שיכולים לשרת אורחים ואורחות. זו דוגמה אחת לאופן שבו הקטגוריה הולכת ומתרחבת, נפטרת מהמגבלות הטבעיות שלה.

גם אלון ליבנה, לדוגמה, השיק לאחרונה קולקציית כלות שעושה שימוש באלמנטים מפוסלים בעבודת יד, ואף הלביש זוג חתנים לראשונה. הגדילה לעשות החנות המקוונת הפופולרית Ssense, שמציעה בימים כתיקונם בגדי מעצבים מהקטגוריה של קום דה גארסון, והשיקה לאחרונה אוסף קווירי חוצה מגדרים וסגנונות של בגדי חתונות.

הנקודה האחרונה מבהירה עד כמה המהלך הפוליטי והחברתי של פתיחת גבולותיו של טקס הנישואין המסורתי לקהלים נוספים – תהליך שמאפיין מאוד את העשור אחרון – מביא לתגובתה של תעשיית האופנה ומשנה את האופן שבו היא פועלת. אם החופה ״סובלת״ לסביות, אין סיבה שהיא לא תסבול חליפות מכנסיים או שמלות שאינן לבנות, או כל אמירה סגנונית אחרת.

פתיחת גבולות החתונה למשתתפים חדשים מובילה באופן טבעי לפתיחת גבולות הקטגוריה של שמלות הכלה ולשינוי משמעותי שלה. המהלך הזה לא רק הופך חתונות לרלוונטיות עבור אנשים שלא היו יכולים להתחתן בעבר, אלא גם מזמן למעצבים רווח כפול – גם להביע את עצמם בבגדי חתונה שאינם כפופים למסורת, וגם לפנות לקהל שלא היה מוצא את עצמו בשמלות קצפת, אבל לגמרי רוצה את סטטוס החתונה.

ומסתבר שזהו סטטוס חשוב. לתופעה הזו שני צדדים סותרים ומשלימים בו בעת: אפשר לראות בה את הפיכתו של מוסד הנישואין המיושן לרלוונטי ומכיל יותר. מצד שני, עולה השאלה מה דחוף לכל כך הרבה אנשים לקחת בו חלק עד שהם מוכנים לשנות בו את הכל, מלבד את המילה ״חתונה״?

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


מי מוכן לסבול כל כך כדי להיראות במיטבו 

אחרי שכולנו היינו צריכים להתאושש ממה שדמי מור לבשה (מה יש לך?), ואחרי שאני נאלץ להודות במה שלא הייתי רוצה להודות בו לעולם (המוצלחת מכולן הייתה דוג׳ה קאט, כשאחריה עומדת קים קיי), אפשר לומר שהשטיח הלא־אדום בכניסה למט־גאלה סיפק כמה תובנות.

נושא האירוע, שנועד לפתוח את תערוכת האופנה ״יפיפיות ישנות: אופנה מתעוררת״ של המוזיאון הניו יורקי, היה ״גן הזמן״. המטרה הייתה כמובן לקרוץ לקשר הגורדי שיש בין אופנה ובין זמן, ולאופן שבו היא מתגלגלת וקמה לתחייה פעם אחר פעם (אגב, הפילוסוף ולטר בנימין כתב על כך את אחד הטקסטים היפים ביותר ב״פרויקט הפסאז׳ים״).

מיותר לציין שרובם המכריע של המוזמנים והמוזמנות התייחס לנושא בצורה שטחית למדי: התוצאה הייתה ברובה מיש־מש של בגדים תקופתיים, שנעה בין באד באני כדמות מהמאה ה־16 בצרפת ועד לשמלות וינטג׳ שהוצאו לאוויר העולם מארכיון כזה או אחר. מה שהוחמץ הוא שהנקודה היא לא ללבוש בגדים מפעם, אלא להראות כיצד הפעם רלוונטי להווה. זוהי מהותה של מגמה אופנתית.

היה אפשר להתרשם בקלות – לפחות מרחוק – איך בניגוד לשנים קודמות, הייתה באוויר תחושה של התענגות גדולה אצל רבים מהמתלבשים והמתלבשות. זה לא במקרה. הבגדים שאנחנו רגילים לחיות בהם כל כך דלים וממותגים שנעדר מהם פאר אמיתי של עולם ישן. בנוסף, ולנוכח הכמות הגדולה של המחוכים המפוסלים, קמה לתחייה שוב מערכת היחסים הפרוורטית שבין נשים ומחוכים והוכיחה עד כמה עונג הוא חלק מהותי ממשחק הכאב הזה.

מצד שני, כולן גם הרגישו את נחת זרועו של היופי התקופתי. כמות הידועניות שהייתה צריכה עזרה בהתניידות בסיסית חצתה כך נדמה את כל אירועי המט־גאלה אי פעם. זו אינה מסוגלת ללכת, זו נתקעת במדרגות, זו בקושי עוברת בדלת, זו מעוגנת לרצפה. השאלה מי מוכן לסבול כל כך כדי להיראות במיטבו מחזירה לקדמת הבמה את אחת משאלת המפתח באופנה.

ובפראפרזה על קרל לגרפלד – נוחות שמורה למי שוויתרו על חיים; חייבים להודות שיש בזה משהו. השאלה הזו גם נוגעת – אגב נושא התערוכה – במה קורה למחיר הזה עם הזמן. יכול להיות שהתשובה היא שהתשוקה ליופי והנכונות להקריב כדי להשיג אותו אף פעם לא נעלמת. אחרי הכל, מה זו שמלה מסורבלת ביחס להחלמה מניתוח פלסטי?

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden