כל מה שחשוב ויפה
מיה שלוח, רקדנית בלהקת אדמה. צילום: אלה דגן
מיה שלוח, רקדנית בלהקת אדמה. צילום: אלה דגן

״אדמה״ חוזרת לשדרות, חוזרת לגוף

עירד בן גל מרכז את המסלול לתנועה וכוראוגרפיה במרכז התנועה ״שדרות אדמה״ שהקימו הוריו, הרקדנים ליאת דרור וניר בן גל. ״העובדה שאנחנו כבר שבע שנים פה באזור הכריחה אותנו להתעסק בטראומה ולעבוד עם הגוף באופן שהוא גם מרפא״

יובל: בוקר טוב עירד, מה שלומך בימים המורכבים האלו?

עירד: אני בסדר. נע בין ייאוש לתקווה ומשתדל להשאר בתקווה

יובל: לא פשוט בכלל. מה מחזיק אותך בתקופה הזו?

עירד: אני חושב שתחושת האחריות שאני מרגיש מחזיקה אותי. בשבע השנים האחרונות אני חי ויוצר ועובד בשדרות, ושדרות והעוטף הפכו לי לבית ואני מרגיש שיש לי אחריות על הבית הזה, וגם על הבית שהוא ישראל. וגם אהבה: אני מרגיש אחריות ואהבה וזה מחזיק אותי

יובל: יפה. תן רגע תקציר הפרקים הקודמים לטובת מי שלא מכיר.ה, איך התגלגת לשדרות ואז נעבור לכאן ולעכשיו של שדרות והעוטף אחרי 7.10 (לא שאפשר להפריד)

עירד: אני הבן של הרקדנים ליאת דרור וניר בן גל שהקימו את ״האנגר אדמה״ במצפה רמון, ולפני שבע שנים עברו לשדרות והקימו פה את מרכז התנועה ״שדרות אדמה״. הם פתחו מסלול מיוחד בשיתוף מכללת ספיר ששילב בין קולנוע למחול והחלטתי להצטרף למסלול הזה. כך יצא שבגיל 24 עברתי לשדרות והתחלתי לרקוד, והתאהבתי בשדרות ובריקוד. מאז אני חלק מ״אדמה״ וכיום אני מרכז את המסלול לתנועה וכוראוגרפיה אצלנו ויוצר עצמאית, גם יצירות מחול לבמה וגם סרטי מחול

 חמוטל בן דור, מתוך ״תחת שמי ים התיכון״. צילום: אופק איילון

חמוטל בן דור, מתוך ״תחת שמי ים התיכון״. צילום: אופק איילון

עירד בן גל. צילום: לי זך

עירד בן גל. צילום: לי זך

יובל: כלומר עד גיל 24 לא רקדת בכלל? מה גרם לך בכל זאת להתאהב?

עירד: אני בן של רקדנים אז כן קצת רקדתי, אבל לא באופן מקצועי או תדיר. יש משהו במחול, בעבודה עם הגוף, שזה אמיתי, זה קורה באמת וזה חי. הגוף שלי זה היצירה, אני זה החומר.

והאמת הזאת והחיות הזו מרגשת אותי. אני אוהב לשים על הבמה איזשהי אמת, אם אני מדבר על כבדות אז שבאמת יהיה לי כבד, אם אני מתעסק בחמלה אז באמת למצוא איזו פיזיות מייצרת את זה

יובל: כן, זה היה מוזר אם לא היית לפחות קצת רוקד לפני כן, בכל זאת… ואם המציאות לא הייתה פשוטה בשדרות לפני השבעה באוקטובר, השמונה חודשים האחרונים – אני לא יודע אפילו באיזה מילים לתאר את התקופה הזו. ספר קצת מה עבר עליכם ועל המרכז

עירד: נשמטה הקרקע לגמרי. אני כל הזמן אומר שב״אדמה״ אנחנו תמיד במין מתח כזה בין האדמה לבין הרוח, אנחנו מקום מקורקע ומחובר ובו־זמנית מקום רוחני מלא בחלומות. ופתאום אין קרקע ונשארנו רק עם הרוח. 

בתוך כל חוסר היציבות, הכאב והעצב הצלחנו להביא אמונה. בערך חודש אחרי השביעי הסטודנטים שלנו, שרובם חוו את השביעי בצורה קשה מאד והיו בשדרות ובקיבוצים, הביעו רצון לחזור לגוף, לחזור לאיזשהי שגרה, ופתחנו בצורה ממש מצומצמת את הפעילות שלנו בבאר שבע ובתל אביב.

במשך יותר מחצי שנה לא היינו בבית שלנו. מאוד קשה לרקוד אחרי דבר כזה, הגוף סוחב דברים קשים ופתאום איך אפשר בכלל לרקוד, ומי בכלל רוצה לרקוד. אבל העובדה שאנחנו כבר שבע שנים פה באזור הכריחה אותנו להתעסק בטראומה ולעבוד עם הגוף באופן שהוא גם מרפא, באיזשהי רכות ועדינות.

אני חושב שהצלחנו לייצר שנה ממש מרגשת וחשובה עבור הסטודנטים שלנו. השיא היה שטסנו עם כמה סטודנטים מהמסלול לתנועה וכוראוגרפיה לברלין, ובמשך שבועיים הם עבדו איתי ועם להקה מברלין ויצרנו שתי יצירות שעוסקות במצב והעלנו מופע מדהים ומיוחד ומרגש בקהילה היהודית בברלין

מאוד קשה לרקוד אחרי דבר כזה, הגוף סוחב דברים קשים ופתאום איך אפשר בכלל לרקוד, ומי בכלל רוצה לרקוד. אבל העובדה שאנחנו כבר שבע שנים פה באזור הכריחה אותנו להתעסק בטראומה ולעבוד עם הגוף באופן שהוא גם מרפא, באיזשהי רכות ועדינות

יובל: מתי חזרתם לשדרות? ומה עכשיו? מתי אמורה להתחיל שנת הלימודים הבאה? ואיך בכלל אפשר להיערך כשעדיין יש כזו חוסר ודאות

עירד: בחודש האחרון חזרנו לשדרות. חזרנו הביתה, וזה לא פשוט בכלל, ואנחנו לאט לאט מתחילים איך אפשר לצמוח מהדבר הזה.

נדרשת גמישות. אנחנו מצד אחד מאוד ברורים – ״אדמה״ חוזרת לשדרות ואנחנו שנה הבאה נייצר פה שנה מדהימה: המסלול לתנועה וכוראוגרפיה הולך לחבר בין אמנות לבין חברה לבין ריפוי וזה מרגיש לי כל כך משמעותי וחשוב לייצר כזה בית ספר וכזה מקום פה בשדרות. לאמנות ולתרבות ולגוף ולתנועה יש אופציה להביא כל כך הרבה טוב.

זה חשוב גם לפני ובטח אחרי השביעי שתהיה פה אמנות, שתהיה באזור הזו יצירה. יצירה מחוברת. ומצד שני אנחנו גם עם יד על הדופק ועובדים לאט לאט וברגישות ובעדינות עם הרבה נשימה והרבה תפילות

אביתר עומסי, מתוך סרט מחול של עירד בן גל. צילום: רותם אלקיים

אביתר עומסי, מתוך סרט מחול של עירד בן גל. צילום: רותם אלקיים

שקד זוננפלד, רקדנית בלהקת אדמה. צילום: אלה דגן

שקד זוננפלד, רקדנית בלהקת אדמה. צילום: אלה דגן

birds

יובל: מי הסטודנטיות והסטודנטים? או מי הסטודנטים שאתם מחפשים?

עירד: אנחנו מחפשים א.נשים שרוצים להביע את עצמם דרך הגוף, דרך תנועה ושרוצים ליצור ולהביא לבמה את האמת שלהם. המסלול לתנועה וכוראוגרפיה מאפשר חיבור לגוף דרך מקום לא תחרותי ולא שיפוטי ומיועד גם לסטודנטים עם הרבה רקע וניסיון במחול וגם לכאלה שרק מתחילים.

אנחנו שמים הרבה דגש על פרפורמנס ועל נוכחות בימתית ושואפים להגיע לאיזו איכות פיזית ואמנותית, ובו־זמנית עובדים עם הגוף בצורה מיטיבה ומביאים ללימודים גם הרבה ריפוי. אנחנו בית ספר חברתי, העובדה שאנחנו בשדרות מחברת אותנו לקהילה ולחברה ואנחנו מחפשים א.נשים שמאמינים שלאמנות יש השפעה על החברה ועל הסביבה ושרוצים למשך פרק זמן משמעותי לגור פה באזור וליצור מתוך החיבור למקום, מתוך הכאב ומתוך הרבה אמונה

אנחנו מחפשים א.נשים שמאמינים שלאמנות יש השפעה על החברה ועל הסביבה ושרוצים למשך פרק זמן משמעותי לגור פה באזור וליצור מתוך החיבור למקום, מתוך הכאב ומתוך הרבה אמונה

יובל: אז עוד שאלה עליך, אישית. איפה נכנסת היצירה שלך כאמן, כוראוגרף, רקדן בשנה הזאת ובכלל?

עירד: משהו התערער לי. כן יצרתי בזמן המלחמה סרט מחול קצר שעוסק בתחושת אובדן הבית שייצא בקרוב, ויצרתי יצירה לאישה בת 79 מאשקלון (חמוטל בן דור), יצירה שעלתה בערב לציון 15 שנות פעילות של גלית ליס – היצירות נוגעות באופן ממש ברור וחד במלחמה.

אבל בכנות, מאוד קשה לי ליצור ומאוד קשה לי לרקוד, אני עוד לא מעכל מה קרה לנו וכל עוד עדיין יש מלחמה וחטופים אני מרגיש שאנחנו בעיצומו של הדבר. אני קצת מפחד מה ייצא ממני כשאכנס לסטודיו ואתחיל ליצור, כל כך הרבה אלימות וכאב ועצב, אני מרגיש שאני צריך לעבד את התחושות האלו קצת יותר כדי ליצור משהו שיכול לעלות על הבמה.

לפני ה־7 באוקטובר היו לי דעות מאד מוצקות וגם באופן שיצרתי היה משהו מאד חד וברור. השביעי עשה אותי מבולבל יותר, רך יותר וצנוע יותר

 שדמה חביב, סטודנטית במסלול לתנועה וכוראוגרפיה, מתוך ״הכיסא הריק״. צילום: רות זונט

שדמה חביב, סטודנטית במסלול לתנועה וכוראוגרפיה, מתוך ״הכיסא הריק״. צילום: רות זונט

 ורוניקה בצ׳לדין והודיה חברוני, סטודנטים במסלול לתנועה וכוראוגרפיה, מתוך ״הכיסא הריק״. צילום: רות זונט

ורוניקה בצ׳לדין והודיה חברוני, סטודנטים במסלול לתנועה וכוראוגרפיה, מתוך ״הכיסא הריק״. צילום: רות זונט

 בנימין ברגמן, סטודנטית במסלול לתנועה וכוראוגרפיה, מתוך ״הכיסא הריק״. צילום: רות זונט

בנימין ברגמן, סטודנט במסלול לתנועה וכוראוגרפיה, מתוך ״הכיסא הריק״. צילום: רות זונט

יובל: נחכה בסבלנות, בסוף אני מאמין ומקווה שזה יגיע. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

עירד: ביום רביעי ה־26 ביוני יתקיים יום פתוח למסלול לתנועה וכוראוגרפיה אצלנו בשדרות. אני מאמין ואוהב את המסלול הזה בכל ליבי וחושב שזה דבר גדול שקורה. לרקוד וליצור בשדרות זה חשוב.

ואני מזמין את כל מי שמתעניין לבוא. אני מרגיש צורך לשלוח חיבוק גדול לכולם, אנחנו חיים במציאות קשה ואני בתפילה גדולה לימים טובים ושקטים ובזעקה שיחזירו את החטופים עכשיו. ואני מודה לך מאוד יובל על הזמן וההקשבה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden