כל מה שחשוב ויפה
מאיר אשל, חמישים שנות עיצוב ישראלי. צילום: ליבי פרידמן
מאיר אשל, חמישים שנות עיצוב ישראלי. צילום: ליבי פרידמן

מסרים של המשכיות וציונות: 50 שנות יצירה של מאיר אשל

בתערוכה במכללת אמונה בירושלים שמסכמת 50 שנות יצירה של המעצב מאיר אשל, מוצגות עבודות איקוניות כמו שטרות כסף ובולים, לצד עבודות מוכרות פחות שלו שמספקות הצצה נדירה אל היצירה    

לא ידעתי אם לימודי עיצוב מתאימים לי. שאלתי אם יש מרצה שאפשר להיכנס לשיעור שלו, והפנו אותי לשיעור טיפוגרפיה של שנה א׳. המרצה היה מאיר אשל. ישבתי בשורה האחרונה של הכיתה ואחרי שעה לא רציתי לקום משם. מצידי יכולתי באותו הרגע להירשם ולהתחיל את הלימודים.

מאיר הקסים את כולנו, הוא גלש בווירטואוזיות מנושא לנושא, שטף את כולנו ברעיונות ושירבט על הלוח סקיצות מהירות של אפשרויות עיצוב. וכמה אהבה לאות העברית היתה שם. לימים הקדשתי לו את הדוקטורט שלי בטיפוגרפיה. לא אשכח את ההתרגשות ואת התודה.

מאיר אשל בתערוכה. צילום: שילת מזרחי

מאיר אשל בתערוכה. צילומים: שילת מזרחי

בימים אלה מוצגת תערוכה רטרוספקטיבית מעבודותיו לאורך השנים, ב״וילה״ – הגלריה לאמנות עכשווית במכללה האקדמית אמונה לאמנויות ועיצוב בירושלים. זה הזמן להוקיר תודה לאחד המעצבים הגדולים שלנו, שעד היום לא זכה לתערוכה משל עצמו.

״חמישים שנות עיצוב ישראלי״ (אוצרות: עדי אנג׳ל ובתיה אייזן), היא תערוכה רטרוספקטיבית למעצב גרפי בין־תחומי שיצירתו נפרשת על פני כחמישה עשורים – מלימודיו של אשל בבצלאל בשנות ה־70, ועד לתפקידיו כמעצב בכיר, בעל השגים ופרסים בינלאומיים, שעבודותיו כוללות עיצוב כרזות, שטרות, בולים ומדליות לבנק ישראל; וכמרצה במשך 40 שנה במחלקה לתקשורת חזותית במכללת אמונה.

כבן יחיד לניצולי שואה, שגדל לתוך המציאות הישראלית של ראשית שנותיה של המדינה, המאורעות שפקדו את הוריו נוכחות בעבודתיו. הוא סבר כי המילים דלות מכדי להמחיש את שנעשה בתקופת השואה ואילו ביכולתה של האמנות לעשות זאת

בתערוכה מוצגות עבודות מתקופות שונות בחייו, המשקפות מעגלי יצירה רחבים העוסקים בכתב העברי ובציונות – מארכיאולוגיה ועד לחדשנות ישראלית, בנופי הארץ ואנשיה ובנושאים מכוננים נוספים בחברה הישראלית – משואה לגבורה, זיכרון והנצחה ועוד. אשל עוסק בעקביות במתח שבין השימור לחידוש, יוצר מערך סימבולי ייחודי ומתווה שפה חזותית הנשענת על איקונוגרפיה יהודית ומודרניסטית כאחת, באותו שילוב בצלאלי ייחודי המוכר לנו מן המקרא, המשלב בין מלאכות שונות הנעשות בצל־אל.

אשל נולד בפולין בשנת 1947, והעביר את ילדותו ביישוב אזור להורים ניצולי שואה. הוא קרוי על שם סבו, אביה של אמו, שהיה רופא ונספה עם מרבית בני המשפחה. כשסיים לימודיו בבית ספר יסודי נאלץ לצאת לעבוד כדי לסייע בפרנסת הוריו, כשוליה בבית הדפוס ״אחדות״ בתל אביב. הוא מספר שבמשך השנים שעבד כדפס היה מתכווץ למראה חבריו הנוסעים מידי יום לבית הספר והוא, בבגדי עבודה כחולים, רק חלם על היום שבו ישלים את לימודי התיכון.

צילומים: שילת מזרחי

צילומים: שילת מזרחי

מפגשים תכופים בסטודיו של שכן שהיה פסל במקצועו הביאו אותו להבין שזה מה שהיה רוצה לעסוק בו, לו היה יכול. והחלום דחף אותו קדימה. לימים יאמר: ״הרגשתי מחנק. כילד לא היו לי צעצועים, זה מה שהביא אותי ליצירתיות רבה כל כך. לא משנה בכמה זכיות זכיתי, תמיד יישאר בי הילד ההוא שחלם… והגשים את אותו החלום. אין סיפוק גדול מכך, וזו הזכיה האמיתית״.

כבן יחיד לניצולי שואה, שגדל לתוך המציאות הישראלית של ראשית שנותיה של המדינה, המאורעות שפקדו את הוריו נוכחות בעבודתיו. הוא סבר כי המילים דלות מכדי להמחיש את שנעשה בתקופת השואה ואילו ביכולתה של האמנות לעשות זאת, גישה שהייתה רווחת מאוד אצל אמני שנות ה­־70. אשל הגדיר את עצמו ״שורד מלידה״ ומבחינתו, תפקידו כנצר למשפחה שנספתה בשואה הוא ״לעשות טוב״ דרך עיצוב.

בשנת 1973 החל את לימודיו בבצלאל. עם סיומם, התקבל כמתמחה לשנת לימודים חמישית, שבה פיתח פרויקט ייחודי בעולם – מפות התמצאות ניידות לעיוורים. פרויקט זה הפך מבחינתו ל״עמוד האש ההולך לפני המחנה״. אשל נפגש עם עיוורים בכל העולם, הציג את הדגמים בתערוכות שונות וזכה לתגובות מרגשות. הפרוייקט אף זיכה אותו בפרסים בינלאומיים רבים. המפות המרשימות מוצגות במרכז התערוכה.

שגרירים של נייר

בשנות ה־80 החל אשל לעצב בולים, ״שגרירים של נייר״ כדבריו, עבור השירות הבולאי. כמי שמצא עצמו מחוייב לתיקון החברה, הבול הראשון שעיצב היה בנושא המלחמה בעישון. אך עבורו, הבול המשמעותי ביותר שעיצב היה לציון 50 שנה ליד ושם (2003). אשל ראה בכך סגירת חוב וסגירת מעגל. בבול מופיעה רשימת עובדי הכפייה היהודים בבית חרושת ״הסאג״ שבעיר סקרז׳יסקו־קמיינה שבפולין, שם גם אמו לולה בלאושטיין ז״ל שימשה כעובדת כפייה וניצלה. האחרים, רובם נורו, ואלה שהצליחו לשרוד צורפו לטרנספורט שנשלח להשמדה בטרבלינקה.

בעיצוב השתמש אשל בפסים שחורים כהים של רכבות המוות ההולכים ונמוגים והופכים לפסים כחולים, המסמלים ריבונות ועצמאות. ״הטלאי הצהוב״ בתחתית הבול משנה פנים במעלה הבול והופך להיות מגן דוד בוהק שמסמל תקופה אחרת. הבול מעיד על ראייה היסטורית רחבת הקף – פסים שחורים של שואה ההופכים לפסי תכלת של עצמאות, טלאי צהוב הופך לסמל של קוממיות. ״הרעיון בא לי בחלום. זה קורה לי לעיתים קרובות. הרעיון היה כאילו היה חבוי בתוכי שנים. לאמי לא הראיתי את הבול, כדי לא להכאיב לה״.

בול המלחמה בעישון 1983. צילומים: מ״ל

בול המלחמה בעישון 1983. צילומים: מ״ל

בול חמישים שנה ליד ושם, 2003

בול חמישים שנה ליד ושם, 2003

בולי ונתנה תוקף, 2023

בולי ונתנה תוקף, 2023

בסדרת בולים אחרת עבור יד ושם הנציח את יהודה בקון, בן ציון שמידט ופליקס נוסבאום – אמנים ששרדו את התופת ובזכות האמנות שלהם עברו תהליך של ריפוי ושל אמונה מחודשת בבני אדם. עבור מעצב כמאיר אשל, שחווה את זכרונות השואה דרך הוריו, העיסוק בהתחדשות ויצירה דרך נושאים כמו התיישבות ישראלית, 50 שנה לאיחוד ירושלים, והתקדמות ההייטק והרפואה הישראלית כמצילה חיי אדם – נועד להעביר מסר של המשכיות, גאולה וציונות, והוא שהופך עבודות אלו לנגישות כל כך ובעלות ערך פדגוגי.

לקראת יום העצמאות ה־71 למדינה השיקה החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות את מטבע ״אומת החדשנות״ בעיצובו, ובו ענפי החדשנות של המדינה, ביניהם טכנולוגיית החלל והמחשוב, המים, החקלאות והאנרגיה הסולרית. מלבד עיצוב הבולים עסק אשל גם בעיצוב מדליות רבות עבור החברה הממשלתית למדליות ומטבעות, עיצוב סמלים, מערכות תדמית, כרזות, עטיפות לספרים ואפילו מצבה אחת – אחד הפרוייקטים שאשל גאה בהם במיוחד. עבור עיצוב המצבה של צייד הנאצים שמעון ויזנטל ז״ל אשל בחר שש אבני בזלת, וקבע אותן על המצבה. על כל אבן חקוק מגן דוד בתוך שקע. שש אבנים כנגד ששת המיליונים.

אחד החידושים של אשל בתחום השטרות מלבד היותם אנכיים, הוא סימן זיהוי לעיוורים המוטבע על כל שטר ותוספת תוכן המופיעה בשטר המאפיינת את האישיות, שממנה אפשר ללמוד על תקופה אחת משמעותית בחייה

בולים נוספים שעיצב אשל עסקו בהגשמת החזון הציוני. כך, לדוגמה, הבולים שעיצב כהצדעה ליישובים עבריים כמו מנחמיה, כפר תבור, יבנאל ועוד. כל בול עוצב לאחר מחקר מעמיק והוא מלאכת מחשבת המכיל פריטים מההיסטוריה של היישוב, תמונה של מקום בולט וצמחיה אופיינית. ״כשתושבי יבנאל ראו את הבול הם שאלו אותי איך ידעתי שהכלניות פורחות כאן וכובשות את הנוף״, הוא סיפר.

אחת המדליות שעיצב אשל עוד ב־2008 הפכה השנה להיות רלוונטית מתמיד. על מדליית ההוקרה למשרתי המילואים דיסקית צבאית ועליה תלויה בובת דובון. ככה זה כשנושאים על החזה את המשימה הלאומית ואת הבית יחד.

פרויקט איקוני נוסף שנעשה בשיתוף עם אשתו באותם הימים, נעמי רוזנר, היה עיצוב שטרות הכסף עבור בנק ישראל (1999). העבודה על כל שטר כסף נמשכה כשנה, כשהאתגר הגדול היה הצפנה של רכיבי מידע רבים בשכבות שונות של צורה, צבע וטקסט. כך לדוגמה הדיוקנאות של עגנון, שרת, יצחק בן צבי וזלמן שז״ר המופיעים על השטר מורכבים מעיצוב טיפוגרפי הכולל את ראשי התיבות של שם האישיות. אחד החידושים של אשל בתחום השטרות מלבד היותם אנכיים, הוא סימן זיהוי לעיוורים המוטבע על כל שטר ותוספת תוכן המופיעה בשטר המאפיינת את האישיות, שממנה אפשר ללמוד על תקופה אחת משמעותית בחייה.

שטרות הכסף

שטרות הכסף

מדליית משרתי המילואים

מדליית משרתי המילואים

מטבע אומת החדשנות

מטבע אומת החדשנות

לצד עבודתו הענפה שימש מאיר אשל כמרצה במכללת אמונה וכן בבצלאל, ויצו ואורט. הוא העמיד לאורך השנים דורות של מעצבות ומעצבים שהדיוק, הירידה לפרטים והפרפקציוניזם שלו נר לרגליהם.

על עבודתו הפדגוגית היה אומר: ״העולם שלנו איבד מתמימותו והפך לעולם קר וציני, ולכן חשוב לי להעביר לצופה מבט אחר, ליצור הזדהות רגשית. בולים ועבודות עיצוב הם מבחינתי כלים להעביר ערכים, כלים לחנך בני אדם לראות את היופי בעולם, אמצעי לחנך לאסתטיקה וראיית הטוב שבעולם. צריך לחנך למקצועיות ולראיית העיצוב כדרך חיים, וחייבים תמיד לתת את הנשמה״.

birds

על מקומו של העיצוב הטכנולוגי ועל התחזית להיעלמותם של הבולים אמר אשל: ״אמרו את זה כבר לפני 15 שנה. אמרו גם שספרים ייכחדו, ושיהיו רק ספרים אלקטרוניים. אני מאמין שהמגע האנושי ינצח. למגע היד אין תחליף, הטכנולוגיה יוצרת ניכור – לא פלא שיש היום סדנאות ליחסי אנוש. כמו שיש היום רטרו לשנות הטובות, כך לגבי הבולים״.

בסדרת הבולים האחרונה שעיצב ״מועדים תשפ״ד״, שתוכננה להיות לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, החיבור למלחמת חרבות ברזל נבואי כמעט. על השובל של הבולים ציטוטים מתוך ״ונתנה תוקף״, פיוט מצמרר שנאמר בתפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים. בתמונת אחד הבולים חייל מתפלל לצד טנק ונרות נשמה דולקים והמילים ״מעבירים את רוע הגזרה״, ובבול אחר ״מי יחיה ומי ימות״.

התערוכה מספקת הזדמנות נדירה להכיר את מאיר אשל ופועלו – הן בשל היקפה, ובתערוכה זו הריבוי יוצר איכות מצטברת; והן משום שמוצגות בה עבודות שלא הוצגו בעבר, המספקות הצצה אל תקופות היצירה השונות ואל הנושאים שהעסיקו אותו.

ד״ר אפרת גרוסמן היא חוקרת טיפוגרפיה עברית וראש המכללה האקדמית ״אמונה״ לאמנויות ועיצוב


מאיר אשל | חמישים שנות עיצוב ישראלי
אוצרות: עדי אנג׳ל, בתיה אייזן
וילה – הגלריה לאמנות עכשווית, מכללת אמונה, דרך בית לחם 104 ירושלים
נעילה: 30.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden