חיימי פניכל // תקופת מעבר

פרטים טכניים

״תקופת מעבר״, עבודה של האמן חיימי פניכל בשיתוף המאייר נבות גיל, שמוצגת באגף הנוער של מוזיאון ישראל (עד מרץ 2025).

מי אני

חיימי פניכל, אמן חד תחומי בעיקר בתחומי הפיסול והמיצב. מורה ומרצה לאמנות, בעל תואר ראשון מהמחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל ותואר שני מהמחלקה לאמנות של אוניברסיטת חיפה. עבודותיי מתאפיינות במחקר חומרי וטכני מעמיק וארוך טווח, הקשור ברובו לחומרי תעשיית הבניין כמו חול, חצץ, בטון וכדומה.

מבחינה תמטית אני עוסק בקשר שבין עבודה ומלאכת כפיים לציונות אז ועכשיו, דרך התמקדות בשינויים התכנוניים הארכיטקטוניים האינטנסיביים והדורסניים במרחב הציבורי. העבודות שלי מלוות לרוב בתחושת שבריריות עד כדי סכנת קריסה, ובמלאכת יד קפדנית הנמשכת לאורך חודשים רבים.

בחלקן תיווצר תפיסה מוטעית כי העבודה היא רדי מייד, כשלמעשה העבודה היא מלאכת יד קפדנית ומדויקת העומדת בסתירה אימננטית ואידיאולוגית לרדי מייד. כל זה נעשה דרך גלישה למחוזות אוטוביוגרפיים.

העבודה

״תקופת מעבר״ נולדה במפתיע, תוך חצי שנה – פרק זמן קצר במושגי העבודה שלי. האוצרת, מיכל ברושי נחמני, פנתה אליי לפתח יצירה שמהותה שיתוף פעולה בין האמן לקהל המבקרים, גם זה דבר שלא מאפיין את העבודות שלי. היו הרבה תהליכי חשיבה ותיכנון, עיקרם היו ביני לבין בת זוגי, נורית מילוא, שללא עזרתה כל הדבר הזה לא היה קורה, ובשיתוף פעולה עם חבר קרוב, המאייר נבות גיל, שאייר את הדימויים שהודפסו על גבי הארגזים.

בתהליכי הפיתוח לקחו חלק גם אוצרת התערוכה מיכל ברושי נחמני, מעצב התערוכה אריאל ערמוני, ועוזרת האוצרת מטעם אגף הנוער, ליאה להב קליין. תהליך העבודה שיקף במידה מסוימת את מהות העבודה – שיתוף פעולה, מה שהוביל ליצירת המיצב הגדול ביותר שעשיתי עד היום, כ־120 מ״ר הבנויים מכ־3,000 ארגזי קרטון.

המיצב ממשיך את ההתעסקות שלי במרחב האורבני הישראלי. דימויי הבניינים הגנריים על גבי הארגזים, ואקט הבנייה הכאילו־אקראי באמצעות הארגזים, באים לשקף את תרבות הבנייה בארץ – הערמות הארכיטקטוניות שבהן אנו גרים, חוסר ההתחשבות התכנונית בסביבה, הבנייה בחומרי גלם גסים וזולים, אי הראייה קדימה מבחינת טובת התושב וחוסר בעירוב שימושים בתכנון העירוני ובבניה המסיבית והגנרית ברחבי המדינה.

דימויי הבניינים הגנריים על גבי הארגזים, ואקט הבנייה הכאילו־אקראי באמצעות הארגזים, באים לשקף את תרבות הבנייה בארץ – הערמות הארכיטקטוניות שבהן אנו גרים, חוסר ההתחשבות התכנונית בסביבה, הבנייה בחומרי גלם גסים וזולים, אי הראייה קדימה מבחינת טובת התושב

נדל״ן וכסף במקום בית והתחשבות בתושב ובסביבה הם אחת מהרעות החולות של זמננו ואני משוכנע שאותם מגדלי ״סביוני משהו״ הם השיכונים המוזנחים של עוד 20 שנה. אנחנו כבר רואים את זה קורה במגדלים שנבנו בסוף שנות ה־80.

לתוך כל זה נכנס ה־7 באוקטובר, או יותר נכון מה שהתחיל ב־8 באוקטובר: הפינוי הגדול מהדרום ומהצפון, כשעשרות אלפי תושבי המדינה הוצאו מבתיהם, הכניסו את מעט הרכוש שהספיקו לתוך ארגזי קרטון והתמקמו באיזה מלון זמני שהפך לקבוע. ההווה המתמשך הכאוטי של המציאות האיומה וחסרת היציבות הזו, מתגלם גם באובייקט עצמו, ארגז ריק, וגם באופן האגבי וחסר הארגון של הצבת ארגזי הקרטון במיצב.

נוסף לכל אלו, ההצבה דווקא באגף הנוער מייצרת עוד הבט לעבודה – נקודת המבט של ילד, זה התוהה מה קורה בתוך הארגז? מי גר בבניינים האלה? הילד שמחפש ומוצא את כל הסדקים הקטנים להציץ דרכם, שמסתתר ביניהם במשחק מחבואים ובונה מהם מגדלים חדשים, יוצר בעצמו כאוס או סדר חדש בתוך המיצב. אולי דווקא המבט התמים הזה הוא ששובר את המטען שאני מביא איתי לעבודה הזו, של הגנריות, חוסר הזהות והניכור.

תעבירו את זה הלאה

הייתי רוצה להציב את העבודה הזאת בפסטיבל נובה 2025 ולהעלות אותה באש כאקט סימבולי של סוף תקופה והתחלה חדשה.

פלוס אחד

המיצב הזה ממשיך באופן מסוים את תערוכת היחיד שלי ״בבל׳״ (גלריה בסיס, 2019) שגם שם עסקתי בתרבות הבנייה והמגורים המקולקלות, המשפיעה בצורה ישירה על התרבות האזרחית היומיומית. המיצב המרכזי בתערוכה היה פסאדות לבנות חסרות זהות של בנייני מגורים גנריים, שנהגו במתכונת החשיבה הכלכלית והמעשית שבבסיס רהיטי ה־flat pack של איקאה. אלו העלו תהייה האם אותם מתחמי מגורים גנריים, אינם מיטשטשים בהכרח גם סממני זהות אישיים והאם האחידות האסתטית והפונקציונלית אינה בוראת בתוכה גם אחידות מחשבתית.

בנוסף אליה הוצגה גם עבודת וידאו שנוצרה בהשראת סיפור בבל – מגדל אינסופי של שפות ארכיטקטוניות שונות המתקיימות זו לצד זו בתוך אינדקס הבנייה המקומית. הכאוס המוסדר שמוצג בווידאו, מהדהד גם בכאוס המוסדר בתערוכה הנוכחית. כמו כן, חלק מהדימויים המאוירים על הארגזים לקוחים מתוך עבודת הווידאו הזו.

גם ״בבל״ היתה תערוכה ״אחרת״ מבחינת העשייה שלי. זה כבר לא רק אני בבדידות בסטודיו, עומל בשאיפה להגיע לדיוק רעיוני וביצועי דרך שליטה טכנית בפרטים הקטנים, אלא עבודה גדולת ממדים, עבודה בשיתוף פעולה עם צוות רחב, התנסות במדיומים חדשים. התנועה הזו שלי בתוך מרחב היצירה מהווה במקום מסוים, גם עבורי, מעין תקופה של מעבר.