אסף קימל: אדריכלות האפשר בעולמות בלתי אפשריים

מי שעיין ברשימת הקרדיטים של התערוכה ״אור לגויים״ של יעל ברתנא, שהוצגה בשנה שעברה במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, יכול היה להבחין בקרדיט יוצא דופן ליד שמו של אסף קימל: ״אדריכל ספינת הדורות״ (בנוסף לעיצוב המציאות המדומה ועיצוב חלל התערוכה). לא בכל יום יוצא לאדריכל לתכנן ספינת חלל, גם אם כמודל באורך שני מטרים. אולם התערוכה בחולון הייתה רק התחנה הראשונה של הספינה, בדרכה להפוך לאוביקט מרשים באורך שבעה מטרים, בתערוכה של ברתנא שמוצגת בימים אלו בביתן הלאומי של גרמניה, בביאנלה לאמנות ה־60 בוונציה.

שם התערוכה בוונציה, Thresholds (ספים), מתייחס למרחבי ביניים, לימינליים, מצבי סף, כנקודות מעבר בין מקומות וזמנים. ברתנא מציגה שם בהמשך לעבודתה ארוכת השנים ומתייחסת להווה קטסטרופלי, עולם שנמצא על סף הרס סביבתי וחברתי מוחלט, תוך שהיא מדמיינת מסע אל הגאולה, לעבר עתיד טוב יותר.

בפרויקט היא משלבת אלמנטים מהקבלה, מהמסורת היהודית ומהתנ״ך בהתייחסותה לגאולה הקולקטיבית, אבל המסר חורג מגבולות דתיים, אתניים, לאומיים, ממלכתיים ושבטיים. העתיד האוטופי מוצע לכל האנושות, מתריס נגד כוח הכבידה של הפלנטה והשאיפה האנושית לשייכות. כך היא גם  מתחברת לתמה המובילה של הביאנלה השנה – זרים בכל מקום.

״יעל פנתה אלי לפני שנתיים עם רעיון לתכנן ספינת דורות״, מספר קימל ממקום מושבו בברלין. ״זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי על המושג הזה. בדיאלוג בינינו התחלתי להבין מה החזון שלה, מה הפרויקט דורש, ויצאנו לתהליך של חודשים של פיתוח. עברנו המון גרסאות של הספינה, עם רפרנסים כמו סרטי מלחמת הכוכבים, אדריכלות רדיקלית איטלקית כמו סופר סטודיו או מגה סטרוקטורות ביפן. הסתכלנו על המון דברים, עד שיעל העלתה את הרעיון של עץ הספירות של הקבלה כאיזשהו קונספט ויזואלי מנחה.

עברנו המון גרסאות של הספינה, עם רפרנסים כמו סרטי מלחמת הכוכבים, אדריכלות רדיקלית איטלקית כמו סופר סטודיו או מגה סטרוקטורות ביפן. הסתכלנו על המון דברים, עד שיעל העלתה את הרעיון של עץ הספירות של הקבלה כאיזשהו קונספט ויזואלי מנחה

״התייחסתי לזה כמו אל כל בריף תכנוני, למרות שמדובר באוביקט שונה לגמרי מבניין – מה הפרויקט דורש, איך הוא יעבוד, איך אנשים חיים בתוכו, איך מתקיימת בו החקלאות, איך נראה מרכז השליטה; וגם איזה דימוי הוא יוצר. ניסינו לענות על השאלות בפרגמטיות אבל לא לקחת את זה כפרויקט של חוג מדע. יש בזה משהו פואטי, מיסטי: לא הכול חייב להיות פתור עד הסוף, וזה גם לא באמת יכול להיות.

״יעל הביאה פידבק ממדענים, פילוסופים, מומחי מדע בדיוני, ונהיה סוג של סגסוגת של כל הדברים האלו ביחד. זה פרויקט יוצא דופן שבו יעל היא גם הלקוחה, גם המנהלת האמנותית וגם המנצחת של התזמורת הזו, שחברים בה הרבה שותפים ליצירה. בסוף, מספינה באורך שני מטרים בחולון, הגענו בוונציה לאורך שבעה מטרים״.

היה דיבור על פורמט גדול יותר יום אחד?

״לא היה דיבור קונקרטי, אבל ממה שראיתי גם בעבודות שלה בעבר, כמו הטרילוגיות שיצרה, היה ברור שלא סביר שזה יגמר במשהו חד פעמי. גם עכשיו אני מניח שהיא אולי מתכננת המשך לפרויקט הזה. הגיוני שהוא ימשיך לגדול״.

אז עבדתם על המעבר לוונציה, מה עכשיו?

״כשמגדילים משהו משני מטרים לשבעה צריך להידרש לפרטים, ולחשוב אופן ספציפי איך ספינת הדורות תיראה בביתן הגרמני – אחד הביתנים הראשונים שנבנו בג׳רדיני, מבנה מונומנטלי עם תקרות גבוהות במיוחד.

״עבדנו עם צוות מברלין על הסרט המדמה את פנים החללית, זה תרגום של התכנון לעולם של גיימינג, משהו שהוא הרבה יותר מונפש מהתכנון עצמו. במקביל תכננו רהיטים ואוביקטים משלימים, כמו הכורסאות ששוכבים עליהן בחלל ההקרנה. עיצוב רהיטים זה משהו שאני מאוד אוהב לעשות ומנסה לפתח אותו לקולקציה״.

ספינת החלל והמראה העתידני עומדים בקונטרסט לתרשים הידני בגיר על הקיר בתערוכה, שיצר המעצב גיא שגיא, בהשראת תרשים עתיק של ספירות הקבלה מהמאה ה־15.

מה ההבדל בין לתכנן לחולון לבין ונציה?

״העבודה בוונציה נבחנת בהמון עיניים – זו במה גדולה והפרויקט צריך לקבל פלואו של מאות אלפי אנשים. בנוסף, מי שהגיע לחולון יש לו יותר סבלנות ואורך רוח להתעמק, אפילו חצי שעה – לעומת הביתן בביאנלה, שמתחרה על תשומת הלב בין עשרות ביתנים. נכנסים אליו ׳על הדרך׳ בממוצע לחמש או עשר דקות, אם נשארים רבע שעה כנראה שממש אהבו את הפרויקט. אז צריך לחשוב איך הקהל חווה את הפרויקט, גם בקצר וגם להעמיק״.

רעיונות יותר מבניינים

זו לא הייתה הפעם הראשונה של קימל בביאנלה בוונציה. בביאנלה הקודמת, בשנת 2022, הוזמן קימל לתכנן את הביתן הישראלי שבו הציגה עילית אזולאי. מבחינתו החיבור לאמנות הוא חיבור טבעי שמתחיל מאהבה לאמנות.

״גם לימודי האדריכלות ב־AA בלונדון (2018) היו ממוקדים ברעיונות, בנרטיבים ובקונספטים יותר מבניינים; וגם לאחר מכן ההתמחות שעשיתי ב־OMA ניו יורק במשך שנה – כשעבדתי על איצטדיון בוושינגטון שהפך לפארק, או מגדל בטוקיו. משם המשכתי לעבודה הראשונה בברלין, עם סטודיו שמתעסק באמנות ובאופנה. אני מרגיש את החיבור לתחום והמשכתי באופן עצמאי בשנתיים וחצי האחרונות״.

איך נוצר החיבור עם עילית אזולאי?

״עילית והאוצרת שלי הרטן פנו אלי בעקבות העבודה שעשיתי עם האמנית אן אימהוף בפאלה דה טוקיו בפריז. התבקשתי להיכנס בלו״ז קצר לתוך העולם שהן בנו בתערוכה ׳מלכּוּת׳, וליצור התערבויות עדינות במבנה, שיהלמו את העבודות של עילית. יצרנו מסגרות שבוקעות מתוך הקיר לשבע עבודות, וכן תקרה ועמודים שנעטפו בפיגמנט הכחול. הפכנו את כיוון הכניסה לביתן, והוספנו בכניסה האחורית שער עם משרביית בטון שיצר האמן שגיא אזולאי (אחיה של עילית). כך הפכנו את הגן בחצר האחורית לחלק מהביתן.

״בתערוכה של עילית הייתה הפרדה בין האוביקטים שלה לאדריכלות, בעוד שבעבודה עם יעל האוביקט הפיזי, הופעתו בסרט ההצבה האימרסיבית – זה יותר מחובר ביחד״.

האוביקט הוא האמנות.

״כן, אבל הוא מתפקד ככלי שעליו היא מלבישה שכבות של נרטיבים, והוא תומך ברעיונות אחרים, של גאולה, חיבור לאדמה, פרידה מהאדמה״.

מה אתה יכול לספר על העבודה עם אן אימהוף בפאלה דה טוקיו?

״זה היה פרויקט שהובלתי בעבודה בסטודיו SUB בברלין, שייסדו אדריכל איטלקי ומעצב שבדי. אן קיבלה מפאלה דה טוקיו הזמנה נדיבה, קארט בלאנש, כבוד שמעטים זוכים לו. היא רצתה ליצור שם המשך לעבודה שהציגה בביאנלה בוונציה ב־2017 (בביתן הגרמני, שבו מציגה כעת יעל ברתנא). בעבודות שלה נמחקים הגבולות בין הסטינג של הבניה והאדריכלות לבין האמנות – פסלים, במות, אובייקטים עירוניים, חפצים שנאספו (רדי־מייד), והיא הזמינה הרבה אמנים להציג איתה.

״בפאלה דה טוקיו היא השתלטה על חלק גדול מהבניין, קנה מידה עצום לתערוכה. הבריף שנרקם בשיחות איתה היה ליצור תערוכה שתערבל את המבקרים ותמשוך אותם מקומת הכניסה של הפאלה דה טוקיו עד לנקודה הנמוכה ביותר במוזיאון – ׳הגיהנום׳. במשך חודש רק חקרתי איתה את הבניין, ביקרנו שם המון פעמים, חקרנו תוכניות מהשיפוץ האחרון שם ובדקנו אפשרות  להוריד את כל התוספות של קירות גבס וחיפויים, כדי להבין מה המינימום ההכרחי של הבניין, איך אפשר להפשיט אותו ולהשאיר אותו חשוף וכמו הרוס.

״מצאנו בנין בטורינו שהיה מיועד להריסה ולקחנו את כל החזית שלו, 200 פאנלים של זכוכית, קיטלגנו אותם לפי פאנלים נקיים, גרפיטי וכו׳, והם יצרו את חומר הגלם העיקרי למחיצות שבנינו. בקומה העליונה היה פאנל שמנקז קהל לנקודת רתיחה אחת בכניסה לתערוכה, ולמטה מין מבוך של חדרים, חדר של אן, חדר של אמן אורח וכן הלאה. זו הייתה עבודה פוליפונית, שעובדת גם כתערוכה סטטית וגם כבסיס לפרפורמנס שמייצר סוג של אינטנסיביות״.

מהגיהנום בפריז לגן התענוגות בברלין

בחודש שעבר היה קימל מעורב בפרויקט גדול מסוג אחר, פסטיבל Art Speaks Through Us שהתקיים במועדון הברגהיין המיתולוגי בברלין, לציון 40 שנה לטום אוף פינלנד פאונדיישן שיושבים בלוס אנג׳לס ומקדמים אמנים להטב״קים ואמנות אירוטית. ״הם פנו אליי לעיצוב הפסטיבל, והאתגר שלי היה ליצור חלל קוהרנטי, שמשלב את האמנים ששלושת האוצרים רצו להציג, שעובדים בהרבה פורמטים שונים כולל עבודות וידאו ופרפורמנסים.

״הרעיון שהצעתי היה להעתיק בהגדלה את הבית של טום בלוס אנג׳לס לתוך הברגהיין, כך שנתייחס לחללים שונים במועדון כמו חללים מהבית. רציתי שזה יהיה גם נאמן למקור מבחינת המפלסים של הבית, אז נכנסים בירידה למטה, לתוך חלל שקראנו לו הדאנג׳ן, בקומת המרתף; משם עולים לחלל הציבורי של הבית, שהוא אזור המפגש של הקהילה״.

באותה קומה באזור חשוך יותר נמצא ה־Pleasure Park, שנשרא על שם החצר של הבית של טום, ובחלל העליון נמצא חדר השינה של טום, שהיה האזור הפרטי שלו שבו הוא צייר. ״לצורך הפרויקט נפגשתי בברלין עם דרק דאנר, שהיה המוזה והמאהב של טום והיום הנשיא של הפאונדיישן, כדי לשמוע ממנו פרטים על הבית, כי לצערי לא הספקתי לנסוע לשם״.

מה הנחה אותך בעיצוב?

״יש בעבודות של טום ובעולם של הפאונדיישן הרבה הומור, ורציתי שגם בעיצוב יהיה משהו שלא לוקח יותר מדי ברצינות את ההצגה של סקס, מיניות מוחצנת, פטישיזם וכו׳, אז העיצוב מזכיר קצת מקומות של קרוזינג וחתכתי בקירות גלורי־הולז מודגשים בצהוב. הרבה מהעבודות של טום מציגות את השמחה שבחיים קוויריים, בתקופה שהם היו מזוהים עם איידס ועם קושי. המטרה של הפסטיבל הייתה לתת מקום לקהילה הזאת להציג וגם לחגוג. בזמן הפסטיבל הברגהיין (המועדון) פעל מעבר לקיר והרבה אנשים טיילו בין לבין.

״הפסטיבל היה בחסות דיזל, שהציגו לכבוד הפרויקט קולקציה מיוחדת של כמה פריטים. הצעתי להם להציג אותה בתוך כלובים ב־Pleasure Park ולתלות את הבגדים על רשתות מתכת, ולשמחתי גלן מרטנז (המנהל האמנותי של דיזל) אהב את הרעיון״.

איך אתה רואה את החיבור האישי שלך לסוג העבודות והפרוייקטים שמגיעים לפתחך, מטום אוף פינלנד ועד אן אימהוף ויעל ברתנא וכל מה שבאמצע?

״זו שאלה מעניינת אבל אני לא בטוח שיש לי תשובה טובה. יכול להיות שיש לי חיבה לתרבות שוליים ואולי זה פשוט כי פיזית אני לפחות חלק מהזמן בברלין, וזה חלק מהעשייה הבולטת פה. אני מחפש פרויקטים מעניינים והם לא בהכרח בעולם כזה או אחר. יותר משמעותי בעיניי אם יש דיאלוג טוב עם הצוות. צריך שיהיה לקוח טוב, רצון מצד כל הצדדים להשקיע בעיצוב ובתהליך וכמובן שצריך זמן ותקציב, שזה תמיד הנושאים המאתגרים.

״בשנתיים האחרונות אני חי על הקו עם הארץ, עובד בסטודיו עצמאי שלי בברלין וגם בשיתוף עם המשרד של ההורים שלי בנווה צדק, קימל אשכולות, ומחלק את הפוקוס שלי בין עבודה אדריכלית פרופר לעבודה שבה אני מיישם חשיבה אדריכלית על דברים שהם לא בהכרח בניינים אבל שיש בהם אתגרים מרחביים״.

והחיבור לאמנות ועולמות קווירים?

״אין לי חיבור לטום אוף פינלנד, למרות שאני מאוד אוהב שהוא קיים ושהוא עושה את מה שהוא עושה. אני אוהב שהוא מייצג תרבות אקסטרים, שהוא נותן קול לתרבויות שוליים באופן מאוד פומבי ומוצהר ופועל לחופש וחירות על הגוף בתור הדבר שהכי מסמל חירות כללית יותר. אני נהנה לסבוב סביב העולמות האלו, מרגיש שאני מתחבר למטרה שלהם. ולמרות שאנחנו בברלין ולא בהכרח צריך להיאבק על זה כל יום, עדיין באקלים הנוכחי זו מטרה שמרגיש לי נכון להיות מחובר אליה.

״החיבור לברגהיין נורא מעניין, זה מקום שמאפשר את ההתנהגויות האלו באופן טבעי, אבל דווקא נתפס כמאוד נגד התרבות הבורגנית של צפייה באמנות. סוג של מרקט שהוא יותר מסחרי, לפחות לפי התדמית המועדון מייצר. הוא נותן מקום לפרויקטים שהם בוחרים בפינצטה״.

מעניין אותך לעשות אמנות?

״לא. אני אדריכל, למרות שהרבה פעמים נותנים לי הגדרות אחרות 🙂 אדריכלות זאת מטרייה רחבה מספיק שכל הדברים שאני עושה נכנסים תחתיה. אני לא אמן, אבל אני מאוד אוהב לדבר עם אמנים ולשתף איתם פעולה.

״אני מנסה לעשות הרבה דברים שונים, בהגדרה שלי אני ׳לא־מומחה׳, ׳ג׳נרליסט׳, אני רוצה לדעת לדבר עם מהנדס, אמן, פילוסוף או גרפיקאי, אבל אני לא מומחה בשום דבר בהגדרה כאדריכל. זו תבנית הפעולה שלי.

״הרצון לייצר רהיטים ואובייקטים זה הכי קרוב לאמנות, מתוך רצון שבמשהו מסוים תהיה לי שליטה מושלמת. ככל שהאובייקט קטן יותר יש לי עליו שליטה גדולה יותר. ככל שהבניין גדול יותר יש יותר פשרות ואילוצים. הרהיטים זה הכי קרוב לאמנות, שהיא גם פונקציונלית״.

איך אתה רואה את הקשר שאתה יוצר בין אדריכלות לאמנות?

״העבודה עם אמנים מאפשרת לי לעבוד על פרויקטים שיש בהם רעיונות מרחביים, עיצוביים, באופן ישיר ומיידי יותר מפרויקטים אדריכליים, שלוקח שנים להשלים. וגם נחמד שלאמנים יש פחות חיבור לקרקע ולמציאות, ואפשר ללכת איתם למקום לגמרי בדיוני ולא מציאותי, ואיכשהו להגיע למשהו שאפשר לבצע אותו וליצור משהו מפתיע.

״הם חושבים באופן מאוד הפוך מאדריכלות, למרות שגם הם רוצים שהכול יהיה מושלם, ׳פיקצ׳ר פרפקט׳. אבל, הם לא בהכרח מתמקדים בעלויות, בזמנים, בבטיחות של דברים, והתוצאה היא דיאלוג מעניין, שבו מושכים לשני הכיוונים. בסוף, עם אמניות כמו יעל, עילית או אן, אני פשוט זורם איתן. לא מעניין אותי להיות זה שכל הזמן אומר לא, אי אפשר״.